1
אני לא יודעת הרבה דברים. אני לא יודעת למה לא שמעתי את הדלת הארורה נסגרת, או למה לא נעלתי אותה מלכתחילה. למה לא הבחנתי שמשהו לא תקין - מאוד לא תקין - כשהמזרן שלי שקע תחת המשקל שלו. למה לא צעקתי כשפקחתי את העיניים והבחנתי בו זוחל בין הסדינים שלי. למה לא ניסיתי להיאבק בו כשעדיין היה לי סיכוי.
אני לא יודעת כמה זמן שכבתי שם לאחר מכן ואמרתי לעצמי - תעצמי את העיניים חזק. תנסי לשכוח. תנסי להתעלם מכל מה שנגזל ממך ולעולם לא יוחזר לך שוב. תתעלמי מהטעם שבפה שלך, מהלחות הדביקה של הסדינים, מהצריבה השורפת בין הירכיים שלך, מהכאב המבחיל שמחורר אותך כמו כדור ומתחפר בקרביים שלך. לא, אסור לך לבכות. אין על מה. הדבר הנורא הזה היה רק חלום, חלום רע - סיוט. לא אמיתי. לא אמיתי. לא אמיתי. אני עדיין אומרת לעצמי את המילים האלו שוב, ושוב, ושוב. כמו מנטרה. כמו תפילה.
לא אמיתי. לא אמיתי. לא אמיתי.
אני לא יודעת אם הסצנות האלו שמתרוצצות במוחי, כאילו מדובר בסרט על מישהי אחרת ממקום אחר, ייעלמו אי פעם. אין לי מושג אם הן אי פעם יפסיקו להופיע ולרדוף אותי. אני עוצמת שוב את עיניי, אבל כל מה שאני מצליחה לראות, להרגיש ולשמוע זה את העור שלו, הזרועות שלו, הרגליים שלו, הידיים הכוחניות שלו והנשימות שלו על העור שלי. שרירים נמתחים, עצמות נסדקות, גוף נשבר. אני נעשית חלשה יותר, נעלמת. המראות והתחושות האלה הם כל מה שנותר.
אני לא יודעת כמה שעות חולפות עד שאני מתעוררת למהומה הרגילה של יום ראשון בבוקר. קרקוש סירים ומחבתות, ריח של אוכל המתגנב דרך החריץ שבתחתית הדלת שלי - בייקון, פנקייקים והקפה של אימא. קולות של ערוץ מזג האוויר שאבא צופה בו, בוקעים מהטלוויזיה ומבשרים על גל קור וסערות שיחלפו באזור במהלך היום. רעש של מדיח הכלים. הכלב הנבחן מעבר לרחוב, שככל הנראה שוב נובח ללא סיבה. המקצב שבקושי ניתן לשמוע של כדורסל מקפץ על אספלט רטוב וחריקות נעלי הספורט על שביל הגישה לחנייה. אזור הפרוורים המטופש והישנוני שלנו - כמו כל אזור פרוורים מטופש וישנוני אחר - מתעורר באיטיות, אדיש לכך שהוא חסר חשיבות והשפעה. כולם מתכוננים לעוד יום ראשון, חרדים ממטלות הבית, מהכנסייה, מרשימת המשימות הממתינה להם ומהחזרה לתחילתו של שבוע נוסף בבוקר יום שני. החיים פשוט עוברים, ממשיכים כמו תמיד. כרגיל. אני לא יכולה להתנער מהידיעה שהחיים ימשיכו בין אם אתעורר בבוקר ובין אם לא. הכול רגיל להחריד.
כשאני פוקחת את עיניי, אני עדיין לא מבינה שהשקרים שינהלו מעכשיו את העולם שלי כבר נמצאים בתנועה. אני מנסה לבלוע את הרוק, אבל הגרון שלי שורף. זו בטח דלקת, אני אומרת לעצמי. אני כנראה חולה, זה הכול. יש לי חום. אני הוזה. לא חושבת בהיגיון. אני נוגעת בשפתיים שלי, והן כואבות. על הלשון שלי יש טעם של דם. אבל לא, אין סיכוי. זה לא אמיתי. אני בוהה בתקרה וחושבת שכנראה שיש לי בעיות רציניות אם אני חולמת חלומות נוראים כאלה. על קווין. קווין! החבר הכי טוב של אח שלי, וכמעט כמו משפחה עבורי. ההורים שלי אוהבים אותו - כולם אוהבים אותו - וגם אני. קווין לעולם לא היה עושה דבר כזה. זה בלתי אפשרי. אבל כשאני מנסה להזיז את הרגליים כדי לעמוד, הן כל־כך כואבות, עד שאני חושבת שהן שבורות. הלסת שלי כואבת, התחושה היא שהפה שלי מלא בשיניים רקובות.
אני עוצמת את עיניי שוב ונושמת עמוק. אני שולחת את היד כלפי מטה ונוגעת בגוף שלי. אני בלי תחתונים. אני מתיישבת מהר מדי, והעצמות שלי מייללות כאילו אני אישה זקנה. אני מפחדת להסתכל. אבל הנה הם, התחתונים שלי עם שֵם היום בשבוע, מקומטים על הרצפה. אלו התחתונים של יום שלישי, על אף שהיום ראשון, כי מי כבר יכול לדעת? זה לפחות מה שחשבתי כשלבשתי אותם אתמול. ועכשיו אני יודעת, בוודאות, שזה קרה. זה באמת קרה. והכאב הזה בין הרגליים שלי, עמוק בתוך הגוף שלי, חוזר לענות אותי מחדש כמו בתזמון מדויק.
אני מעיפה מעליי את השמיכה. חבלות עגולות מכסות את הזרועות, המותניים והירכיים שלי. דם מכתים את הסדינים, את השמיכה ואת הרגליים שלי.
היום הזה אמור היה להיות יום ראשון שגרתי.
הייתי אמורה להתעורר, להתלבש, לשבת על יד השולחן ולאכול ארוחת בוקר עם המשפחה שלי. מייד אחרי ארוחת הבוקר, הייתי עולה בחזרה לחדר שלי כדי לסיים את שיעורי הבית שלא הכנתי בשישי בערב, ודואגת להשקיע במיוחד בגיאומטרייה. הייתי מתרגלת את השיר החדש שלמדנו בשיעורי מוזיקה, מתקשרת לחברתי הטובה ביותר, מארה, ואולי הולכת אליה כמה שעות מאוחר יותר. יחד, היינו מבצעות עוד מטלות מטופשות וחסרות משמעות.
אבל כשאני מתיישבת במיטה, בוהה בעור המוכתם שלי, מוכת הלם אני מבינה שזה לא מה שיקרה היום. ידי רועדת כשאני מניחה אותה על הפה שלי.
אני שומעת שתי דפיקות על דלת החדר שלי וקופצת בבהלה.
״אדי, את ערה?״ קולה של אימא קורא. אני פותחת את הפה, אבל מרגישה כאילו מישהו שפך חומצה לתוך הגרון שלי. כנראה לעולם לא אוכל לדבר שוב. טוק, טוק, טוק - ״אידֶן! בואי לאכול!״ אני מיישרת את הכותונת שלי ומושכת אותה כלפי מטה עד כמה שאפשר, אבל גם היא מוכתמת בדם.
״אימא?״ אני לבסוף קוראת בחזרה, הקול שלי צרוד לגמרי.
היא פותחת מעט את הדלת. כשהיא מציצה פנימה, מבחינות עיניה מייד בדם. ״אוי, אלוהים,״ היא משתנקת, נכנסת פנימה וסוגרת במהירות את הדלת מאחוריה.
״אימא, אני—״ איך אני אמורה לומר את המילים? המילים המזעזעות ביותר, אלו שאני יודעת שאני חייבת לומר?
״אוי, אדי.״ היא נאנחת ומסתכלת עליי בחיוך עצוב. ״זה בסדר.״
״מה—״ אני מתחילה לומר. איך זה יכול להיות בסדר? באיזה עולם זה בסדר?
״זה קורה לפעמים כשלא מצפים לזה,״ היא מתעופפת ברחבי החדר שלי, מסדרת ומארגנת, בקושי מביטה לעברי בזמן שהיא מסבירה על וסת ולוחות שנה, ואיך סופרים את הימים. ״זה קורה לכולן. בגלל זה אמרתי לך, את צריכה להיות במעקב. ככה לא תצטרכי להתמודד עם... הפתעות כאלה. את יכולה להיות... מוכנה מראש.״
אז זה מה שהיא חושבת שקורה כאן.
ראיתי מספיק סרטים בטלוויזיה כדי לדעת שאני צריכה לספר את האמת. אני פשוט צריכה לספר את האמת. ״אבל—״
״למה שלא תיכנסי למקלחת, מותק?״ היא קוטעת אותי. ״אני אטפל ב...״ היא מתחילה לומר, מחווה בידה בתנועה מעגלית גדולה כשהיא מחפשת אחר המילים, ״בבלגן הזה.״
בבלגן הזה. אלוהים, זה עכשיו או לעולם לא.
עכשיו או לעולם לא. עכשיו.
״אימא—״ אני מנסה שוב.
״אל תרגישי נבוכה,״ היא צוחקת. ״זה בסדר, באמת. אני מבטיחה.״ היא נעמדת מעליי, נראית גבוהה יותר מאי פעם. היא מושיטה לי את החלוק שלי, לא מודעת כלל לעובדה שתחתוני יום שלישי שלי מוטלים מקומטים לרגליה.
״אימא, קווין—״ אני מתחילה, אבל השם שלו על השפתיים שלי גורם לי לרצות להקיא.
״אל תדאגי, אדי. הוא בחצר עם אח שלך. הם משחקים כדורסל. ואבא שלך דבוק לטלוויזיה, כמו תמיד. אף אחד לא יראה אותך. קדימה, תלבשי את זה.״
כשאני מביטה מעלה לעברה, אני מרגישה כל־כך קטנה. קולו של קווין מסתחרר כמו סופת טורנדו בתוך הראש שלי, לוחש, ונשימתו על פניי - אף אחד לא יאמין לך, את יודעת את זה. אף אחד. לעולם.
אימא מנערת את החלוק כדי לזרז אותי, מספקת לי שקֶר מבלי שאצטרך להמציא אותו בעצמי. המבט שלה משתנה לחסר סבלנות, מין מבט כזה של 'אנחנו בתקופת החגים ואין לי זמן לזה'. אני מבינה שהגיע הזמן שלי לזוז כדי שהיא תוכל לטפל בבלגן הזה, ואני גם מבינה שאף אחד לא יקשיב לי. אף אחד לא ישים אליי לב. הוא ידע את זה. הוא היה בחברתנו מספיק זמן כדי לדעת איך הדברים עובדים.
אני מנסה לעמוד מבלי להסגיר שכל חלק בגופי מרגיש שבור. אני בועטת בתחתוני יום שלישי מתחת למיטה, כדי שהיא לא תמצא אותם ותתהה מה קרה, ולוקחת את החלוק שלי ממנה, יחד עם השקר שהיא מציעה לי. כשאני מסתכלת לאחור על אימא, צופה בה אוספת את הסדינים המלוכלכים בזרועותיה - את הראיות - אני יודעת שאם זה לא קרה עכשיו, זה בוודאי לא יקרה אף פעם. הוא צדק. אף אחד לא יאמין לי. כמובן שלא. לעולם לא.
***
בחדר האמבטיה אני מקלפת מעליי בזהירות את הכותונת שלי, מרחיקה אותה מגופי, מקמטת אותה וזורקת אותה בפח האשפה שמתחת לכיור. אני מיישרת את המשקפיים שלי ובוחנת את עצמי מקרוב יותר. על הצוואר שלי יש כמה סימנים חלשים בצורת האצבעות שלו, אבל הם לא רציניים בהשוואה לסימנים על הגוף שלי. על הפנים אין שום חבלות, רק צלקת באורך חמישה סנטימטרים, שממוקמת מעל העין השמאלית. הצלקת הזו היא תוצאה של תאונת אופניים שקרתה בקיץ לפני שנתיים. השיער שלי קצת יותר פרוע מהרגיל, אבל בסך הכול אני נראית אותו הדבר. השקר יכול להיות אמין.
כשאני יוצאת מהמקלחת, עדיין מלוכלכת, על אף ששפשפתי את הגוף שלי, עד שהוא שרף כי חשבתי שאולי אצליח להוריד מעליי את החבלות, אני מבחינה בו. הוא יושב על יד השולחן שלי, בפינת האוכל שלי, עם אח שלי וההורים שלי, שותה ממיץ התפוזים שלי מהכוס שלי. הפה שלו נוגע בכוס שממנה אצטרך לשתות יום אחד. הוא משתמש במזלג שלא יהיה ניתן לזיהוי בין כל המזלגות האחרים. טביעות האצבע שלו נמצאות לא רק על כל סנטימטר בגוף שלי, הן גם מכסות את הבית הזה, את החיים שלי, את העולם. הן מזהמות את הכול.
אני נכנסת אל חדר האוכל בצעד מהוסס. קיילין מרים את הראש ומצמצם את עיניו כשהוא מסתכל עליי. הוא יודע שקרה משהו. ידעתי שהוא יבחין מייד. אם הייתי יכולה לסמוך על מישהו אחד שישים לב, הרי זה אחי הגדול. ״אוקיי, את מתנהגת ממש מוזר עכשיו,״ הוא מצהיר. הוא שם לב כי הוא מכיר אותי טוב יותר משאני מכירה את עצמי.
אני עוצרת במקומי ומחכה שהוא יעשה משהו עם ההבחנה שלו, שיניח את המזלג, יעמוד על רגליו, ייקח אותי הצידה או יגרור אותי אל החצר האחורית, וידרוש לדעת מה לא בסדר. מה קרה לי. אני אספר לו מה קווין עשה, והוא ייתן לי את אחד ממשפטי האח הגדול שלו, משהו בסגנון של 'אל תדאגי, אדי. אני אטפל בזה'. בדיוק כפי שעשה בכל פעם שמישהו הציק לי. ואז הוא ירוץ בחזרה אל תוך הבית וידקור את קווין למוות עם סכין החמאה שלו.
אבל זה לא מה שקורה.
הוא ממשיך לשבת, בוהה בי. פיו מתעקל באיטיות לאחד מהחיוכים שלו. הוא מחכה שאחייך אליו בחזרה, שאתן לו סימן או פשוט אתחיל לצחוק כאילו אני מנסה להקניט את ההורים שלנו בסתר, כאילו מדובר בבדיחה הפרטית שלנו. כשהוא לא מקבל את הסימן שחיכה לו, הוא מושך בכתפיו, חוזר להביט בצלחת שלו וקורע חתיכה גדולה של פנקייק. הכדור מתחפר עמוק יותר בבטן שלי, בזמן שאני עומדת במסדרון קפואה.
״ברצינות, על מה את מסתכלת?״ הוא ממלמל כשהפה שלו מלא בפנקייק. הטון שלו מוכר, זה טון האח הגדול שלו, שאומר 'את הבן אדם הכי טיפש עלי אדמות', אותו תרגל לכדי שלמות במהלך השנים.
בינתיים קווין בקושי מרים את הראש. אין מבטים מאיימים, אין מחוות אזהרה. כלום. כאילו דבר לא קרה. הוא ממשיך בהתעלמות המזלזלת שתמיד נהג בה כלפיי, כאילו אני עדיין האחות הקטנה והמוזרה של קיילין, זו עם השיער הפרוע והנמשים. החנונית חסרת החשיבות ממגמת המוזיקה של השכבה הצעירה, שמזדנבת מאחוריהם עם תיק הקלרינט שלה תלוי על כתפה. זו שתמיד הייתה תמימה וטיפשה. מסוג הבנות שיתנו למשהו כזה לקרות להן.
״קדימה, מיני,״ אבא משתמש בשם החיבה שלי. מיני כמו מיני מאוס, כי תמיד הייתי שקטה כל־כך. הוא מצביע על האוכל שעל השולחן. ״שבי, האוכל מתקרר.״
אני עומדת מולם - העכברה הקטנה שלהם - עם המשקפיים העקומים שמחליקים על גשר האף, ומופשטת בידי ארבעה זוגות עיניים בוחנות, הממתינות שאשחק את התפקיד שלי. ברגע הזה אני סוף־סוף מבינה במה מדובר. ארבע־עשרה השנים האחרונות היו רק החזרה הגנרלית. הכשירו אותי לשתוק כדי שאוכל לעשות זאת עכשיו. כשקווין לחש לי אתמול בלילה, כשהשפתיים שלו כמעט נוגעות בשלי, 'שלא תעזי לפתוח את הפה', זו הייתה פקודה. ציווי שהפך היום לאמת.
אני דוחפת את המשקפיים שלי בחזרה למקומם. הבחילה בבטן שלי - שמזכירה פחד במה - מלווה אותי בעודי נעה באיטיות ובזהירות, משתדלת שלא להסגיר את העובדה שכל חלק בגוף שלי, מבפנים ומבחוץ, כואב והולם. אני מתיישבת על הכיסא שליד קווין, כפי שעשיתי באין־ספור ארוחות משפחתיות. הוא חלק מהמשפחה שלנו. אימא תמיד מקפידה להדגיש את זה. הוא תמיד מוזמן. תמיד.
