עַל הָאַהֲבָה


יֵשׁ אֲהָבוֹת שֶׁנְּמוֹגוֹת


בָּרוּחַ הַקְּלִילָה


וְכָל שִׁנּוּי בְּמַצַּב הָרוּחַ


אוֹ בְּמֶזֶג הָאֲוִיר


יִגְרֹר שִׁבְרוֹן לֵב וּכְלָיָה.


אֲבָל מֵעֵת לְעֵת נוֹצַר חִבּוּר


יָחִיד וּמְיֻחָד


וּמְצוּקוֹת הַיּוֹם וַאֲסוֹנוֹת


רַק יְחַזְּקוּ הַקֶּשֶׁר.


וְהֵם חַיִּים בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד


וּפוֹרְחִים לָאוֹר שְׁקִיעוֹת נוּגוֹת


וּכְשֶׁאֶחָד הוֹלֵךְ לְעוֹלָמוֹ


הַשֵּׁנִי יִצְטָרֵף אֵלָיו מִיָּד


כִּי אִי אֶפְשָׁר יוֹתֵר לְהִשָּׁאֵר לְבַד.


וְלִי לֹא נוֹתָר אֶלָּא לְקַוּוֹת


שֶׁאַהֲבָה שֶׁכָּזוֹ חֲבוּיָה בָּאֵלֶּה הַדַּפִּים


לְהַצִּית דִּמְיוֹן, וּלְאַחֵד אוֹהֲבִים רְדוּמִים.


הקדמה


בשבילי, צירוף המילים 'חוץ־לארץ’ מפעיל צליל קסום, ולחוויית היציאה הזו יש טעם וריח מיוחדים. ההתרגשות שלפני, הציפייה בנמל התעופה, חציית הגבולות וההרפתקה עם דפיקות הלב המואצות. מה מחכה לי מעבר לקו האופק?


הסיפור שלפניכם נולד במהלך יציאה אחת לכנס מקצועי שנערך בסקוטלנד. הטירות המפוזרות ברחבי הארץ הגדולה הזו, האנשים שפגשתי — בעיקר אלה שגרו בהן, הרשימו אותי מאוד. שאלתי את עצמי — מה אם...?


בהמשך נולדו כמה גיבורים וגיבורי משנה, העליתי את סיפורם על הכתב, אבל אז החיים שינו את זרימתם, הסיפור הונח במגירה ונקבר עם סיפורים נוספים שהמתינו לתורם.


קיוויתי שיבוא היום ואצליח לחלץ אותו משם, לתת לו גוף ונשמה ורקע היסטורי, אך הוא נותר מבויש, תלוי דמיון ופנטזיה. לבסוף בא ועמד על דעתו ודרש שכתוב ועריכה. גם הגיבורים התייצבו והכריזו — עכשיו תורנו. ואני נכנעתי.


וכך קרם הסיפור עור וגידים והרי הוא מוכן לעיניכם הבוחנות — לביקורת בונה או לצקצוק שפתיים, מוזמנים לבחור.


כתמיד, הכתיבה גורמת לי עונג רב וגם הפעם נהניתי מאוד להצילו מן השכחה. חייבת כמובן לציין כי רוב הדמויות הן פרי דמיוני הפרוע שכל קשר בינם לבין אנשים חיים ו/או מתים הוא מקרי בהחלט.


ובאשר לעובדות ההיסטוריות, הקשר בינן לבין המציאות קלוש. אשאיר אותן לקוראים בקפה או להיסטוריונים. אולי יגלו יום אחד שכל אשר דמיינתי אכן מבוסס ומתועד, אבל כאמור, ברומן רומנטי הכול אפשרי.


כבשן


שרב. שרב של מחצית אוגוסט. שמיים בהירים, נקיים מענן והשמש קופחת. אוויר חם ולח עולה מן האדמה הצחיחה, חובק את העולם בחיבוק דוב שאי אפשר להימלט ממנו.


לפני שיצאה לעבודה התקלחה, חפפה את שערה ומיהרה לצאת בראש רטוב. עתה מבצבצים אגלי הזיעה ממצחה, מרטיבים את עורפה, ניגרים אל הקפל שבין שדיה, לאורך בטנה וירכיה. חדר עבודתה ריק מאדם ומקישוטים, ערמת מסמכים לפניה וליבה במקום אחר. רק רעש המזגן עומד בחדר. רעש מונוטוני עמום ומרדים שזור במצהלות הילדים מהמדשאה הסמוכה.


כשכבר לא יכלה יותר יצאה, ממלמלת משהו על ישיבה שעליה להשתתף בה. משב החום הכבד שקידם את פניה ביציאה מהבניין הבהיר לה שהמשרד הדחוס היה גן עדן בהשוואה למתרחש בחוץ. היא נכנסה למכוניתה, מתקשה לאחוז בהגה הלוהט והתניעה. התלבטה אם לקפוץ העירה או לנסוע ישר הביתה, להיכנס מתחת למים הקרים ולחכות שם עד שהשרב יחלוף.


רחובות העיר המו אדם ותנועה. היא הביטה בקנאה בנערות הלבושות לפי צו האפנה האחרון, מאופרות, שערן פרוע וגולש. מתנהגות כאילו מזג האוויר השרבי הוא רק משהו שמדווחים עליו בעיתונים.


ליד דוכן משקאות דביק הרוותה את צימאונה. מצאה מפלט מהחום באחת מחנויות הספרים הגדולות והממוזגות, משב רוח קריר קידם את פניה. מאז ומתמיד אהבה את חברתם של הספרים. הפעם דפדפה בהם כלאחר יד, מחפשת ואינה יודעת מה.


מצאה עצמה, מבלי משים, מעיינת בספר על עולם עתידני. אחרי שתפסה את העיקרון, הניחה אותו ועברה למדף הבא. עיניה עייפו מאותיות וממילים. דילגה במהירות על פני הספרות היפה, הרומן הרומנטי, ועתה החלה מדפדפת באלבומים גדולים וכבדים: ילדים, נשים, אופנה, טיפוח גנים, טירות. אלבום אחד משך את תשומת ליבה, היא קראה ברפרוף את הכותרת וחדרה פנימה, סקרנית. הפכה את הדף ושם גילתה אוסף של תצלומי סמלים. אריות, חדי קרן, צלבים ואפילו מגן דוד קטן ומקושט. היא הניחה אצבע על אחד הסמלים וקראה את הכתוב, אחר כך הוסיפה לדפדף באלבום ובכל פעם שתמונה מסוימת משכה את עיניה, חשה פרפרים מתעוררים בבטנה.


תמונה אחת משכה במיוחד את תשומת ליבה. היה זה ציור גדול של אישה יושבת נינוחה ומחייכת לעברה. שערה הבהיר והעבות ככתר על ראשה ורק עגילים קטנים דמויי טיפה על אוזניה. התמונה עוררה תחושות מעורבות של משיכה ודחייה, כאילו האישה המחייכת מזמינה אותה, אבל בו בעת לוחשת לה — היזהרי. נדמה היה לה שהיא מכירה את הציור ואת הדמות, אבל מהיכן? יצאה את החנות והאלבום תחת זרועה, צורב את עורה מבעד לשמלתה הדקה.


המשיכה להסתובב בעיר, קונה בעיניה מלתחה חדשה. שמלת ערב שלעולם לא תלבש, נעלי עקב שלעולם לא תנעל, מעיל כבד דמוי פרווה — מי צריך בחום כזה מעיל פרווה, אפילו מלאכותי?


התעכבה ליד סוכנות נסיעות. שוויץ המושלגת על הריה הכסופים, עצים ואגמים באוסטריה, מגדל אייפל... כמה טוב יהיה להשאיר את השרב מאחור. ולא רק את השרב, אלא גם...


הנידה בראשה כדי למחוק את המחשבות שעלו במוחה. הרי הבטיחה לעצמה שהיום לא תחשוב על שום דבר. זה הרי כבר לא ישנה כלום, אין טעם לדאוג ולהתעצב. רק מחשבות מאמללות ומעגליות. מה לא הייתה נותנת כדי להשאיר הכול מאחור. דחפה את דלת סוכנות הנסיעות ונכנסה.


כעבור שעה ארוכה יצאה ובידה כרטיסי הטיסה וכתובת המלון. מישהו ביטל את נסיעתו ברגע האחרון והיא זכתה מן ההפקר. בדרך הביתה ניסתה לארגן את מחשבותיה. עליה להודיע למקום עבודתה, לארוז, לבדוק אם הדרכון בתוקף, להתארגן.


התקשרה למשרד. "אז מה, את נוסעת? יופי, אל תדאגי... נסתדר בלעדייך. ממילא היית צריכה לצאת לחופש. בילוי נעים, אל תשכחי להביא שוקולד טעים כשאת חוזרת." היא נשארה עם הטלפון המת ביד. הם לא מתרגשים. באמת לא אכפת להם שהיא נוסעת? בסתר ליבה קיוותה שירטנו, יכעסו, שיעצרו בעדה, שיגידו משהו. נו מילא, אולי עוד יתגעגעו אליה.


וכך, עמוסה בחבילת ציפיות, בשמלה קיצית בטמפרטורה של שלושים וחמש מעלות בצל ובלחות יחסית של שמונים אחוזים יצאה לשדה התעופה. הרי אין יותר צורך לשמור על הבית. מזוודה קטנה, תיק צד, חבילה של תמונות ישנות, האלבום החדש שטרם עמדה על טיבו, משקפי שמש, דרכון ו... מה שיקרה — יקרה.


יוצאים לדרך


הרגשתי השתפרה מייד עם העלייה למטוס. כל הספקות שעוד קיננו בתוכי נמוגו. אני נוסעת, באמת נוסעת, עוזבת הכול מאחור. חניית ביניים לא מתוכננת באמסטרדם שנמשכת ומתארכת, מטוס שצריך להחליף כי... לא ניתן הסבר ואני חסרת סבלנות.


ראיתי אותו לראשונה בנמל התעופה של אמסטרדם. גבר גבוה בשנות הארבעים לחייו, מאפיר בצדעיים, לבוש בקפידה בחליפה אפורה ומחויטת, מקרין ביטחון ושלווה. יכולתי לדמיין אותו יושב במחלקה הראשונה, לוגם מרטיני יבש, המחשב הנייד פתוח על ברכיו והוא מתקשר לקצווי תבל ומנהל את עסקיו ביד רמה. ניסיתי לנחש במה הוא עוסק והרעיון הראשון שעלה במוחי הוא בנקאי. כן, אפשר בקלות לדמיין אותו סופר כסף.


כשעלינו למטוס המשודרג, הופתעתי לפגוש את הבנקאי יושב בשורה "שלי" ליד החלון. איך יכול להיות שגבר כמוהו יטוס עם בני התמותה ולא במחלקה הראשונה? אפילו לא ביקש לשבת לבדו, הרי המטוס חצי ריק. הופתעתי כשפנה אליי בחביבות והציע לי, באנגלית מלוטשת, להתחלף במקומות כדי שאוכל לשבת ליד החלון ולצפות בהמראה.


סירבתי בנימוס. השתדלתי להתעלם מנוכחותו, כאילו גם אני אשת העולם הגדול הרגילה לטוס לפחות פעמיים בשבוע. כשהמטוס התייצב באוויר הזמנתי כוס קפה, הוצאתי מתיקי את האלבום החדש וניסיתי לשקוע בתמונות כשמדי פעם, כשנדמה היה לי שאינו משגיח, שבתי והצצתי בו. היה לו פרופיל יווני — אף קצת ארוך, סנטר מרובע וחזק, שפתיים רחבות. מעניין איך יהיה לנשק את השפתיים האלה... מיהרתי למחוק את המחשבה. רק זה חסר לי, שינחש על מה אני חושבת.


כיס אוויר פתאומי שהגיע משום מקום הפך את כוס הקפה והרטיב את שמלתי. הוא הושיט לי מייד ממחטת נייר ולאחר שהרוחות נרגעו, השמלה חזרה לצורתה הראשונית והקרח נשבר, התחלנו לשוחח.


מזג האוויר, כמובן. קיבלתי דיווח מפורט על מזג האוויר בלונדון ולדבריו "כבר החל לרדת שלג. קצת הקדים השנה."


לא ירדתי לסוף דעתו. "שלג באוגוסט?"


הוא פרץ בצחוק חם ומתגלגל כשראה את הבעת פניי. "את הרי יודעת," הוסיף, "מזג האוויר הפכפך, יותר גרוע מאישה. כל הזמן משתנה והסופה שהגיחה בפתאומיות מהקוטב לא מבשרת טובות."


הבטתי בו כלא מאמינה. בעוד הוא צוחק סיפרתי לו שעזבתי את ביתי כשבחוץ כמעט שלושים ושמונה מעלות ואנשים מסתובבים בשרוולים קצרים, מתרחצים בים ומזיעים.


עתה הביט בשמלתי הקיצית ופניו הרצינו. "לא לקחת שום מעיל עליון, סוודר או משהו?"


"יש לי עליונית במזוודה," חייכתי, אבל שלוותי הופרה. הבעת פניו הביעה דאגה.


"את תקפאי כאן."


דאגתו נשמעה כנה ואמיתית. האם להקשיב לתחזיתו הקודרת? אולי הוא מגזים? המעבר מקיץ מיוזע לקיפאון אירופי נראה לי מופרך. "אל תדאג, אסתדר. אקנה משהו לפני שאתפוס את הרכבת לאדינבורו."


שיוויתי לקולי נימת שגרה, כאילו להחליף מטוס זה בשבילי כמו להחליף גרביים — מעשה יומיומי. הוא הרים גבה כששמע את שם העיר.


"מה את מתכננת לעשות בעיר הקפואה הזו?"


"מה אני מתכוונת לעשות באדינבורו?" חזרתי אחריו, "אני מתכננת לבלות, ליהנות ולנוח." לאחר היסוס הוספתי חרישית, "יש שם איזו טירה שהייתי רוצה לבקר בה. כלומר, הבטחתי לעצמי לבקר בה."


"טירה?" סקרנותו הייתה אמיתית. הראיתי לו את האלבום שבידי והוספתי כלאחר יד, "יש איזו טירה במרחק כמה שעות נסיעה מן העיר שעוררה את תשומת ליבי."


"ולמה דווקא זו? סקוטלנד מלאה טירות מכל הסוגים, גדולות ויפות ממנה."


"אינני יכולה להסביר," עניתי שוב, חסרת סבלנות. "יש משהו שמושך אותי דווקא לטירה הזו. אולי זה הסמל שלה, אולי המבנה ואולי משהו שנמצא בתוכה." כשראיתי את הבעת פניו הוספתי, "האמת היא שהחלטתי לקחת פסק זמן מהחיים, להתנסות במשהו אחר." ולעצמי הוספתי, עכשיו כשיש לי הרבה כסף וייתכן שזמני קצוב, הגיע הזמן להשתגע קצת. בעיני רוחי ראיתי קורים דקים שמושכים אותי אל עבר הטירה. כן, מאוד מציאותי בעיניי. אך איך אפשר להסביר זאת, ועוד לזר?


"ראית איזה סמל מעניין יש לה?" הוספתי, "שני חדי קרן הפונים זה אל זה כשלמרגלותיהם שוכב דוב."


"כן, אני מכיר את הסמל," לפתע לקח מידי את האלבום והחל לעיין בו. שמתי לב שתמונה אחת קלטה את תשומת ליבו. הוא הביט בה ממושכות, אחר כך בי ושוב בתמונה. המטוס שייט בינות לעננים לבנבנים. במרחק רב נראתה חשרת עננים אפורה, ברקים הבזיקו מתוכה. העייפות החלה להשתלט עליי אף שניסיתי לשמור על ערנות מלאה. בלילה הקודם לא הצלחתי להירדם. אולי הלילות הבאים בארץ זרה יזמנו לי שלווה? הצצתי בזר היושב לצידי. האם הוא יצליח? נרעדתי מעצם המחשבה.


*המשך הפרק בספר המלא*