הקדמה בעקבות ה־7 באוקטובר והמלחמה בעזה


ב־4 וב־5 באוקטובר שוחחתי במשך שעות בטלפון עם עורכת הלשון הנפלאה אלה גולן, ועבדנו על ההגהות האחרונות שלאחר העימוד של ספר זה. תוך כדי עבודה היא שיתפה אותי מעט בחייה ביישוב בעוטף עזה, ובקושי לחיות תחת איום תמידי.


יומיים לאחר מכן התהפך עליה ועל כולנו העולם. אלה ובתה שרדו את מתקפת הטרור, אבל בן זוגה עופר נחטף לעזה, שם הוא מוחזק בשבי החמאס עד לרגע כתיבת שורות אלה.


גם אני נטשתי את הספר. בתחילה חשבתי שלנוכח האסון אין טעם להוציא אותו לאור, אולם בחלוף הזמן התבהר לי שדווקא עתה ישנה דחיפות מיוחדת לעסוק בסוגיות שנדונות בו. מהרגע הראשון נארגו בישראל ובעולם זיכרון השואה וסוגיית האנטישמיות לדיונים על טבח ה־7 באוקטובר ועל המלחמה הרצחנית שבאה בעקבותיו. נדמה, שדווקא עתה הפכו סוגיות אלו אקוטיות מתמיד.


אם הייתי כותב עתה את הספר, מטבע הדברים אירועים אלה היו עומדים במרכזו. אולם ב־7 באוקטובר כתיבת הספר כבר הושלמה. בסופם של חלק מהפרקים הוספתי הערה קצרה המתייחסת לאירועים, אולם באופן עקרוני נשארו הפרקים כפי שהם. ואף על פי כן אני מקווה שהקוראים ימצאו אותם, כפי שאני סבור, רלוונטיים מתמיד למציאות חיינו הקשה.


פתיחה1


ישנה מסורת יהודית מושרשת וארוכת שנים הקושרת בין החובה הקולקטיבית לזכור אסונות לאומיים לבין ציוויים מוסריים כלפי הזולת, המחייבים לפרוץ את גבולות האהבה העצמית האינדיווידואלית והלאומית - תולדה כמעט מובנת של אסונות כאלה - ולהתחייב באופן מוסרי כלפי ה"אחר". וכך מצווה המקרא (דברים כד, 17-18): "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה וזכרת כי עבד היית במצרים [...]", ובהמשך: "כי תבצֹר כרמך לא תעולל אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים על כן אנוכי מצוך לעשות את הדבר הזה" (פסוק 22, ההדגשות שלי). בניגוד לתפישה המודרנית שרואה בזיכרון ערך כשלעצמו, המקרא מצווה "וזכרת", הפורץ את הנרקיסיזם האישי והקולקטיבי, בכדי להוות בסיס לקיום קולקטיבי מוסרי וצודק.2


בשירו משנת 1952 "פסח על כוכים", המשיך אבות ישורון מסורת זו וקשר בין השואה לבין אסונם של ערביי ארץ ישראל ב־1948. בין השאר מצווה השיר בשם הוריו של המשורר שנספו בשואה:


וְאַבָּא־אִמָּא, מִן מַלְקֹחַ


- אֵשׁ-אֵל-רַבְרַבָּא מִלְקָח -


צִוּוּנוּ יַ הְ נְ דֶ ס לֹא לִשְׁכֹּחַ.


וְעַל פּוֹילִין לֹא לִשׁכּחַ.3


יהנדס היא ההגייה היידית של המילה העברית יהדות ומשמעה "מצפון יהודי ורגישות יהודית".4 חובת זיכרון השואה, שישורון התמסר לה כל חייו, היא אפוא חובה יהודית גלותית - "פוילין" בלשונו - בעלת אופי מוסרי ומצפוני, ועליה לעצב את האופן שבו אנו מתבוננים גם על אסונם של הפלסטינים. בהמשך כתב ישורון דברים מפורשים הרבה יותר: "שואת יהדות אירופה ושואת ערביי ארץ־ישראל שואה אחת של העם היהודי. ישר בפנים מביטות השתיים".5


עוד נחזור לישורון כמה פעמים בהמשך הספר, משום שהזיקה בין זיכרון השואה לנכבה הפלסטינית הוא אחד הנושאים שיידונו בו. אך הדיון בשואה כסמל מוסרי אינו מוגבל רק לסכסוך הישראלי־פלסטיני. ב־24 בפברואר 2022 פלשה רוסיה לאוקראינה ופתחה במלחמה אכזרית, שעד לכתיבת שורות אלה לא ידוע מתי תסתיים וכיצד, אך כבר עתה ברור שזהו אירוע משנה היסטוריה: לבד ממיליוני הפליטים, עשרות אלפי ההרוגים, והנזק האדיר שממנו סובלות ערי אוקראינה, הסדר הבין־לאומי השתנה באופן יסודי; זוהי המלחמה הראשונה בהיקף מלא בין שתי מדינות בלב אדמת אירופה מאז תום מלחמת העולם השנייה, והאירוע ממקד, מזה יותר משנתיים, את מלוא תשומת הלב העולמית.


אחד הסמלים המרכזיים שבאמצעותם נדונה המלחמה הזו, בעיקר בראשיתה, בעולם ואף בישראל, הוא השואה והנאציזם - רוסיה טענה בחודשי המלחמה הראשונים כי מטרתה להפיל את המשטר הנאצי באוקראינה,6 ואילו אוקראינה והעולם המערבי מרבים להשוות את פוטין להיטלר ואת רוסיה לגרמניה הנאצית. בישראל התרחשו כמה שערוריות ציבוריות בהקשר לעולם סמלים זה. בשל לחץ ציבורי נאלץ יד ושם לוותר, בחוסר רצון ניכר, על תרומה גדולה מידי האוליגרך רומן אברמוביץ', המקורב לפוטין, אך לא לפני שחתם על מכתב לשגריר האמריקאי בישראל בבקשה לפטור את אברמוביץ' מסנקציות. בישראל גם נדונו בלהט ההשוואה שערך נשיא אוקראינה היהודי ולדימיר זלנסקי בין מצבה של אוקראינה בשל המתקפה הרוסית לבין מצבם של היהודים בתקופת השואה, וכן טענתם (המוטעית, שלא לומר השקרית) של בכירים אוקראינים כי העם האוקראיני סייע ליהודים בתקופת השואה ועתה על מדינת היהודים לנהוג באותה מידת סולידריות כלפי האוקראינים. 78 שנים מתום מלחמת העולם השנייה השואה עדיין מהווה סמל פוליטי מרכזי בישראל ובעולם כולו.


ואכן, מאז שנות ה־70 של המאה ה־20 הפך בהדרגה זיכרון השואה למרכיב מרכזי בזירה הציבורית בישראל ומחוצה לה - בעיקר באירופה ובעולם המערבי, אך במידה מסוימת בעולם כולו, וקשה להפריז בחשיבותה של תופעה זו: מוזיאונים, סרטים, ספרים, תוכניות לימוד ומחקר וכיוצא באלה מוקדשים לזיכרון השואה. השואה הפכה מרכזית בתודעתם של ישראלים, יהודים וחברות מערביות (כולל מזרח אירופה), ומהווה מרכיב משמעותי בזהותם של רבים. השואה ולקחיה השונים והסותרים עומדים במרכזם של עימותים וויכוחים פוליטיים בישראל ובמדינות אחרות, וכן בזירה הבין־לאומית.


כתופעה כל כך מרכזית והגמונית בתרבות ובפוליטיקה בישראל ובעולם (לפחות העולם המערבי אך גם מעבר לו), היא ראויה להתבוננות ביקורתית מתמדת. במושג "ביקורתי", שהפך להיות שחוק ובחוגים אינטלקטואליים מסוימים אף מגונה, אני מתכוון למעשה בראש ובראשונה לבחינה של יחסי הכוח הגלומים בזיכרון זה בהקשרים פוליטיים וחברתיים שונים, ולחשיפת מבני העומק התרבותיים של ייצוגיו השונים ושל עולם הסמלים המכונן אותו. בחינה ביקורתית אף תבקש להציע קריאות אלטרנטיביות, מדויקות יותר מבחינה היסטורית וצודקות יותר מבחינה מוסרית ופוליטית, בייצוגים ובסמלים אלה.


במהלך שנות ה־90 של המאה ה־20, וכחלק מצמיחתם של "ההיסטוריונים והסוציולוגים החדשים", התפרסמו בעברית חיבורים רבים אשר בחנו באופן ביקורתי את ייצוגי השואה ואת סמלי הזיכרון שלה בחברה הישראלית ובעולם כולו. חיבוריהם של עדית זרטל, משה צוקרמן, עדי אופיר, תום שגב, אברהם בורג, סמי שלום שטרית ורבים אחרים ביקשו לחשוף את האופן המוטה אידיאולוגית ולעיתים המעוות לדעתם שבו נכתבה ההיסטוריה של השואה בישראל, ואת האופן שבו היא נדונה בזירה הציבורית. הכותבים הללו הציעו כתיבה אלטרנטיבית שביקשה להיות מדויקת יותר ולאומנית פחות; מגמה זו בחנה במיוחד את האופנים שבהם זיכרון השואה משמש את מדינת ישראל ואת הציונות לביסוס משטרי ההצדקה שלהן ובתוכם גם אלו הקשורים באופן ישיר ליצירת זהות לאומית אקסקלוסיבית, לדיכוי הפלסטינים ולהדרת קבוצות נוספות כמו המזרחים או החרדים. כתיבה זו עוררה דיון סוער ופורה ובו מנעד רחב של עמדות - מהשמרניות ביותר ועד הרדיקליות ביותר. כך יצרה החשיבה הביקורתית בסוגיית השואה וזִכרה דיון עשיר שבו השתתפו מלומדים בעלי גישות תיאורטיות, היסטוריות, תרבותיות ופוליטיות שונות ומגוונות.


אולם נדמה כי בעשורים האחרונים פנתה המחשבה הביקורתית בנושא השואה וזִכרה לכיוונים אחרים. ספרה המעניין של ליאת שטייר לבני הר הזיכרון יזכור במקומי והספר שערכו מיכל גוברין ואחרים אבל היתה שם אהבה ואולי גם פרויקט "זיכרון בסלון" יכולים לסמן את השינוי שהתחולל.7 הללו מצביעים על כך שהמחשבה הביקורתית של העשור האחרון על השואה וזכרה חותרת לגיוון, פלורליזם, ביזור ודמוקרטיזציה של זיכרון השואה, ואולי גם להדגשת מסרים בעלי אופי יותר אוניברסלי, אך פחות לחשיפת תבניות העומק הפוליטיות והתרבותיות שעליהן זיכרון זה (מגוון ככל שיהיה) מושתת ולהבנת המבנים הפוליטיים, האידיאולוגיים והתרבותיים שהוא משרת. במובן זה הם מסמנים שהיחסים שבין הגמוניה פוליטית וכתיבה ביקורתית שינו את אופיים. חלק ניכר מהמחשבה הביקורתית היום בישראל בנושא השואה (ואולי אף בכלל) ממעט לקרוא תיגר על מבני הכוח של המדינה ולהאיר את נקודות העיוורון של הציונות, ותחת זאת הוא פונה לדרישה ליברלית לגיוון, לפלורליזם ולסובלנות; מחשבה זו נוטה להתנהל בתוך פוליטיקה של זהויות פנים־יהודיות והיא ממעטת לאתגר את יסודות המסגרת הלאומית היהודית האקסקלוסיבית שבתוכה מתנהל הדיון. היא גם נוטה להתעלם מהפרספקטיבה הפלסטינית המאתגרת באופן יסודי מסגרת זו. אם להיות ישירים יותר, כתיבה זו זנחה את העיסוק באופן שבו שיחי השואה הישראליים, היהודיים והבין־לאומיים קשורים למשטרי הכיבוש, האפליה והקולוניזציה של מדינת ישראל. היא שכחה לדעתי את ה"יהנדס" של זיכרון השואה.


זיכרון השואה מזוהה עם שפה ייחודית ועם אוצר מילים ייחודי. בספר זה אני מבקש להציע קריאה ביקורתית של חמישה מושגי יסוד בזיכרון השואה בישראל ובמידה רבה בעולם כולו: אנטישמיות, מוזיאון יד ושם, העד, הניצול, והגטו. לכל מושג יוקדש פרק, ובו ייבחן המושג באופן ביקורתי דרך טקסט קונקרטי. גרסה מסוימת של חלק מהפרקים כבר התפרסמה באנגלית (ובשפות אחרות), ולאחר שתורגמו לעברית הם עברו רביזיה, עדכון והתאמה לקראת פרסומם כאן. פרקים אחרים מתפרסמים כאן לראשונה, והם ברובם בעלי אופי פרשני, כלומר נשענים על מגוון אסטרטגיות פרשניות ואנליטיות - היסטוריות, תרבותיות וספרותיות - ומשום כך הם שונים זה מזה באופיים. אולם הקוראים גם יוכלו לחוש, כך אני מקווה, את הקו הפרשני החזק המחבר ביניהם.


הפרק הראשון מוקדש למושג אנטישמיות ולוויכוחים החריפים שהתעוררו סביבו בעשור האחרון, בעיקר בנוגע לזיקתו לביקורת הציונות ומדינת ישראל. במוקד הדיון מסמך המכונה "הגדרת עבודה של האנטישמיות שאינה מחייבת משפטית", שאותו אימץ ב־2016 גוף בין־לאומי רב השפעה: "הברית הבין־לאומית לזיכרון השואה" (The International Holocaust Remembrance Alliance או בקיצור IHRA - להלן איר"א). הגדרה זו עומדת במרכזם של ויכוחים פוליטיים, משפטיים, היסטוריים ותרבותיים חובקי עולם. פרק זה, המבוסס ברובו המכריע על מקורות גלויים (ולא ארכיוניים), הוא ניסיון ראשוני לשחזור היסטורי של חלק מהתהליכים שהובילו לאימוצה של הגדרה זו, למשמעותה הגלובלית ולהשפעותיה. במרכז הפרק עומד העימות בין זיכרון השואה לזיכרון האלימות הקולוניאלית של המערב, ולתפישת הציונות וישראל כמקרים של קולוניאליזם התיישבותי.


הפרק השני מוקדש למוזיאון יד ושם כמוזיאון השואה הגדול ביותר בישראל ואחד הגדולים בעולם. בפרק זה אבקש לקרוא את המסרים ואת הנחות היסוד של הנרטיב שהתצוגה החדשה שנפתחה בו בשנת 2005 מספרת, תוך כדי קישורם למגמות של זיכרון מקומי ישראלי ושל זיכרון מערבי וגלובלי. הטקסט העומד במרכזו הוא אם כן תצוגת המוזיאון ההיסטורי ביד ושם.


הפרק השלישי עוסק בעד. במרכזו של הפרק ספרו בן שני הכרכים של ההיסטוריון שאול פרידלנדר גרמניה הנאצית והיהודים,8 שזכה לשבחים רבים ואף זכה בפרסים יוקרתיים וחשובים. פרידלנדר מרבה להשתמש בקולם של הקורבנות בכתיבת הנרטיב ההיסטורי. בפרק זה אבחן את האופן שבו קול העד מתפקד בתוך הנרטיב ההיסטורי ובכלל בתרבות הזיכרון שקידשה את העדים כגיבורי תרבות - בישראל ובעולם.


שני הפרקים האחרונים עוסקים בשני טקסטים שהזיקה בין השואה, הנכבה והקמת מדינת ישראל נמצאת במרכזם. הפרק הרביעי עוסק בניצוֹל, ובמרכזו קריאה צמודה בספר מגיא ההריגה לשער הגיא9 - ספר זיכרונות נפלא ונוגע ללב שכתב ניצול השואה בני וירצברג. וירצברג החל בכתיבת הספר לאחר משפט אייכמן, אך הוא התפרסם רק בשנת 1967, זמן מועט לפני פרוץ המלחמה.הספר כתוב כסיפור אישי של גאולה שבו העלייה לארץ, השירות בפלמ"ח וההשתתפות במלחמת תש"ח ריפאו את פצעי הטראומה הנוראית שעבר, אולם קריאה מדוקדקת בו, וסופו של המחבר, מלמדים על מגבלות הנרטיב הציוני הגואל.


הפרק החמישי עוסק בגטו, אך במוקדו לא הגטו המזרח־אירופי אלא הגטו של לוד, או ליתר דיוק היחס בינו לבין גטו ורשה כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביצירתו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי. לאחר הגירוש והטבח בלוד נותרו בעיר אלפים בודדים של תושבים פלסטינים, שכמו בערים ערביות אחרות כגון רמלה, לוד ויפו נכלאו במרחב מצומצם שגודר בתיל ושהיציאה ממנו והכניסה אליו היו נתונות למשטר היתרים קפדני. את המרחבים העירוניים הללו כינו כולם - ערבים ויהודים כאחד - בכל אותם מקומות: "גטו". הטקסטים שעומדים במוקד הפרק הם שני ספריו של ח'ורי ילדי הגטו - שמי אדם וסטלה מאריס,10 העוסקים ביחסים שבין שני סוגי הגטאות ולמעשה בין זיכרון השואה וזיכרון הנכבה כשני זיכרונות טראומטיים, שכל כמה שהם שונים זה מזה, עיצבו את זהותם של היהודים והפלסטינים בישראל־פלסטין.


כאמור, כל אחד מפרקי הספר עומד בפני עצמו, אולם ביחד הם מבקשים לאתגר את המובנים המקובלים של מושגי היסוד של זיכרון השואה בישראל ולהציע מובנים אחרים במקומם. את הספר חותמת אחרית דבר העוסקת באתיקה של העדות, ומטרתה לאסוף את החוטים השונים שטוו פרקי הספר. אני מקווה שהספר והעמדה המגולמת בו יתרמו לדיון מחודש במושגים אלה ובאופיו של זיכרון השואה בישראל.


הערות


1. פרקי ספר זה הם תולדה של שיחה מתמשכת עם הרבה מאוד נשים ואנשים, ולכולם אני חב תודה גדולה. תודה כפולה ומכופלת אני חב לאלון קונפינו שהחברות העמוקה והשיחה המתמשכת איתו הן מקור השראה ויצירה. כמו כן אני מבקש להודות במיוחד לדבורה דוורק, ישי רוזן צבי, רז סגל, סקוט אורי, בשיר בשיר, אריה דובנוב ולבתי שרון גולדברג, שקראו את כתב היד או חלקים משמעותיים ממנו קודם לפרסומו והעירו עליו בנדיבות ובדקדקנות. אני מבקש להודות למרכז סכוליון באוניברסיטה העברית על התמיכה בהוצאת הספר ובמיוחד לקבוצת המחקר "'אני הוא': האמפתיה בהיסטוריה, בחברה ובתרבות" על ליבון הסוגיות הקשורות לאמפתיה. כרגיל, כל מה שבסופו של דבר נכתב הוא באחריותי שלי בלבד.


2. ספרו הידוע של יוסף חיים ירושלמי זכור (בתרגום שמואל שביב, תל אביב: עם עובד, תשמ"ח) אכן עוסק בפרובלמטיקה של שימור העבר וברציפות התודעה ההיסטורית היהודית המודרנית, ופחות בחובות הפוליטיות והמוסריות שהוא מטיל. וראו ביקורת על ירושלמי הרלוונטית לענייננו: אמנון רז־קרקוצקין,"בין גלות להיסטוריה: על המתח הבסיסי של ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית בעקבות יוסף חיים ירושלמי", זהויות 1 (תשע"ב): 87-99.


3. אבות ישורון, פסח על כוכים, כל שיריו כרך 1, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995 , עמ' 84-81.


4. ראו עמוס נוי, "על הפוסחים: 'יהנדס לא לשכוח'? עיון במילה אחת של אבות ישורון", תיאוריה וביקורת 41 (2013): 221-199.


5. אבות ישורון, "הנמקה", כל שיריו כרך 1, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995,עמ' 104.


6. טענתה של רוסיה משוללת יסוד לחלוטין, שכן אוקראינה כיום היא מדינה דמוקרטית (בוודאי הרבה יותר מרוסיה) שראש ממשלתה ונשיאה הם יהודים. אולם חשוב לציין שבפוליטיקה האוקראינית קיים אגף ימני לאומני קיצוני. יתרה מכך, מנהיגי הארגונים הלאומיים האוקראיניים של המחצית הראשונה של המאה ה־20, בהם סטפן באנדרה, היו לאומנים פשיסטים אנטישמיים ששיתפו פעולה עם הנאצים (לפחות בחלק מהזמן) במהלך מלחמת העולם השנייה. עבור רבים באוקראינה הללו מהווים עדיין סמלים לאומיים מקודשים.


7. ליאת שטייר לבני, הר הזיכרון יזכור במקומי: הזיכרון החדש של השואה בתרבות הפופולרית בישראל, תל אביב: רסלינג, 2014; מיכל גוברין ואחרים (עורכים), אבל הייתה שם אהבה: עיצוב זיכרון השואה, תל אביב: כרמל, 2021.


8. שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933, תרגום: עתליה זילבר, תל אביב: עם עובד, 1997 ; שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות ההשמדה, 1945-1939, תרגום: יוסי מילוא, תל אביב: עם עובד, 2009.


9. בני וירצברג, מגיא ההריגה לשער הגיא: פרקי יומן זיכרונות ורשמים מימי השואה ואחריה עד לימי תקומת מדינת ישראל, ירושלים: כרמל, 2008 [מהדורה ראשונה: מסדה, 1967].


10. אליאס ח'ורי, ילדי הגטו - שמי אדם, תרגום: יהודה שנהב־שהרבני, ירושלים: מכון ון ליר, 2018; אליאס ח'ורי, סטלה מאריס, תרגום: יהודה שנהב־שהרבני, ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר וידיעות ספרים, 2019.