במקום מבוא והקדמה


הטלפון במשרד הקטן צלצל. "שלום, הר דוקטור אסאל," נשמע קולה של נערה בעברית במבטא זר. "זו אַסתרה אראס זיבנבורג, מגרדיניץ. הספר שלנו כבר מוכן לעריכה. נפגשנו אחר הצהרים אחד, כל אחד כתב את החלק שלו, גלדיס רוזנברג ואני תרגמנו לעברית, האימהות יתקנו וידידך ליכטסון יגיה והוא יישלח אליך. כותרת המשנה תהיה 'הכרזת הדת החילונית'."


"יפה! אין כמוך, כבר אמרו לך?"


"לא," חייכה אַסתרה. "אני רק מקיימת את המצווה האחת שיש בדת שלי, 'ועזרת לרעך מכל הלב'. איך מתקדם הספר שלך, 'תמר נסיכת בניול'?"


"ולמה לא 'לֶגֶ'נדה תמריס', אגדת תמר?"


"לדעתי, 'תמר נסיכת בניול'. בלי כותרת משנה."


"אז אני אעדכן אותך שהתקבלה החלטה לקבל את ההצעה שלך."


"כבר?" צחקה אסתרה. "אבא שלי ואדלִינה והיועצת טמפּלין, וגם קרוֹלינדה שלנו, רוצים לדבר איתך על הספר על 'תמר' דווקא. הנה אבא שלי. להתראות בתל אביב, דרישת שלום לים התיכון."


"תודה. הגיעה בשלום."


המרחב המשותף


"שלום לך," חייך וִיס אראס מעבר לקו. "בתור בעלה של יהודייה, נהניתי לראות איך 'תמר', וכמעט אמרתי אַסתרה בתי, לוקחת את המשותף לשתי הדתות ופועלת בשמו במרחב הקתולי. וגם השותף שלך, אצלנו. וכמו תמר, בזכות הידע בתנ"ך. שהוא עדיין נכס במערב."


"נכון. ואצל ליכטסון זה בא מבית סבתא מתימן. תודה לך, אדוני."


מצב האישה


"שלום, הר דוקטור. זו אדלִינה גראץ-אריקסון. הרגשתי קרבה רבה לתמר בנושא ששאלתי בספר שלנו: 'אלוהים ברא את האישה, ומה האדם עשה בה?!' והתשובה שלה דומה לשלנו. שיופיה נועד לנכוח בחברה כדי להשפיע את תכונותיה הנשיות. וההזדווגות היא לילודה בלבד. סליחה על ההפרעה."


"לא הפרעת. ומסכים מאוד. וניסוח השאלה הנוקב הוא שלך, גברת אדלִינה."


מצב היהודים


"שלום, זו היועצת הקהילתית טמפּלין. ברשותך, לדעתי, תמר צודקת בכך שהזנחת התנך והדגשת התלמוד הייתה אסטרטגיה שגויה של היהודים. לו היו זונחים את ההלכה ודבקים בתנך, שמקובל גם על הנוצרים, לדעתי, מעמדם היה משתנה. וזה היה משפיע על גורלם הטראגי. כי לאבד שישה מתוך חמישה עשר מיליון זה נקרא שההלכה שמרה על היהודים?!"


"נקודה למחשבה באמת, גברתי. תודה שאכפת לך מגורל העם היהודי."


מהדורות ועתידות


"שלום, אסאֵל. זו קרוֹלינדה," אמרה קרוֹלינדה. "לורן הייתה ראש המשפחה המלכותית. ויש לי מידע משפחתי שהיא הגיעה גם לאזור שלנו ונפגשה עם הנסיכה השבדית שאני נושאת את שמה. והנסיכה מארי עצמה הגיעה לארמון של פיליפ, כמובן."


"ולכרך ההוא אציע שתקרא 'מָטוּרָצְיָה בְּפָרִיז'. ולזה שלפניו 'אוּזוּרְפַּצְיָה בְּמַרְסִילְיָה', כי רמזים לכך פיזרת בכרך הזה. וכבר יש לך טרילוגיה."


"ואולי טֶטרַלוגיה, כי ה'קוֹנְסְפִּירַצְיָה היתה בְּבַרְצְלוֹנָה'."


"ואפילו פֶּנטַלוגיה, על המפגש היפה עם כריסטבלה דה-הארו."


"ואם תרצה לספר איך התגלגל לידך החומר, זה כבר יהיה ה'פרוטוקולים של קרן אור'," אמרה קרוֹלינדה ואת החיוך שעל פניה ניתן היה לשמוע. "ויש לך גם את ה'רנסאנס שהגיע לפרובאנס' עם ג'ובאני דה-ריצ'י ופיקרדה אנגולינה דה-בויארי אשתו, ואיטלקים אחרים."


"כלומר, 'הֶקסַלוגיה'?" לחשתי קודח.


"יספיק, לא?" שאלה קרוֹלינדה.


"בטח. ונתחיל בראשון, הוד מעלתך."


"ואת הגרפיקה תגיד ששחזרתי ממגילת אסתר שלה, שלא יגידו שהמצאתי," לחשה הגרפיקאית עשאֵלה ראובן. "מספר של כתבי יד עתיקים. ומאקרילי לדיגיטלי בעזרת 'בינה מלאכותית'. שלא יתפלאו בסוף איך יצא ככה ולמה. מספיק שחושבים שאנחנו קרובי משפחה, חלילה. בגלל שהשם הפרטי שלי הוא שם המשפחה שלך."


"אז נציין את השם הפרטי שלך, ראובנה."


"זה 'ראובן', עשאלה. ואם אתה מתבלבל, מה אחרים?"


תמר, שחזור בעזרת AI


חלק א
מבניול ועד ניולון


תחנה א: בַּנְיוֹל


פרק א:
משבר והצלה


1 לורן של כל הלורנות


ילדה כבת ארבע טופפה על רצפת השיש בארמון המלוכה בפריז ונכנסה לחדר שינה מרווח וגדול.


"פרָאו מוּטר, קתרינה ברגרווילר פון לותרינגיה! דאס בּין אִיך, לורן!" קראה הילדה לדמות העטופה בשמיכה על המיטה.


"מי זו לורן? אני לא מכירה שום לורן!" ענתה קתרינה מתחת לשמיכה ואחזה בידה. "חוץ מלותרינגיה שנקראת היום לוריין!"


"אני 'לורן של כל הלורנות', אימא!"


"אני מכירה רק את 'לורן הכי לורן מכל הלורנות'!" קראה קתרינה. "'לורן מארץ הלוריין', ייתכן שהיא את?!"


"כן, זו היא אימא!" צחקה הילדה לורן.


"היא?!" שאלה קתרינה בחשדנות.


"אני, כלומר!" לורן געתה בצחוק. קתרינה הושיטה זרועותיה מתחת לשמיכה והילדה זינקה באושר אל מיטתה. "כל בוקר את לא זוכרת, אימא!"


"וגם לעולם לא אשכח, אהובה קטנה וחכמה שלי!" קתרינה נשקה לה בחום. "את נשארת לי מאבא שלך רופרט אחרי נישואין שקוצרו עקב גיוס מוות למסע צלב. ואני תקועה להם כמו עצם בגרון. לעולם אל תשכחי שאת 'לורנה של כל הלורנות', לורן שלי. כמו ששכחת למה קראתי לך 'לורן'!"


"לא שכחתי, אימא. על שם ארץ לוריין היא לותרינגיה," צחקה הילדה והשתיים התגפפו בחום. "אני כל כך אוהבת אותך, אימא."


"גם! את חיי אתן למענך, אם ירצו!" נשקה לה קתרינה בדמעות.


יום אחד היא צעדה לחדר אימה. המסדרון היה גדוש אנשים.


"אי אפשר להיכנס, אימא שלך מתה!" גער בה בכיר אחד.


"אבל אני לורן שלה! לורן של כל הלורנות!" ייבבה.


"מי יקרא לי עכשיו 'לורן מארץ הלוריין'?!" התייפחה.


טקס הלוויה היה מפואר וכל בני המלוכה מחו דמעה בצער מופגן.


"אשתו של רובר אחי, ואל תגיד השנייה כי אני לא מהרהר אחרי האפיפיור," פלט הדוד לואי החסיד בצער. "אבל אני מתפלא איך חמש שנים תיאובלד דוכס לוריין שקורא לעצמו עדיין לותרינגיה, וזה מראה על שאיפות נסתרות שכדאי להיזהר מהן, לא ביקש לה חתן כדי לקחת ממני את ארטואה?!"


"כי למה שניתן אם הם ממילא בכיס שלנו," לחש יועצו. "הגרמנים לוחצים אותם מצפון מכיוון לוקסמבורג. הם לא יחזיקו מעמד לבד. מה גם שהאוכלוסייה שם היא צרפתית אם כי האדמות גרמניות. וזה שימש תירוץ טוב לתעלול האפיפיור להציע לאחיך רובר להיות מלך הגרמנים על ידי חתונה איתם. ולא אכפת לו שהוא כבר נשוי כשהוא זקוק לסדר לעצמו מסע צלב ומלך גרמני נוח. רובר אחיך גיבור, אבל הוא לא שמע לך לא להתחתן עם לותרינגיה. ולא שמע לך לא לצאת לכפר לקרב. ושילם על כך בחייו כששקע בנהר עם שריונו."


"אל תדבר סרה על אפיפיורים!" זעף לואי. "התכנית למנות אותו למלך גרמניה היא הזויה, לכן לא הצליחה. לותרינגיה מזמן התפרקה לרסיסים וכל עיר הפכה לדוכסות. ולהיפך. תראה כמה חכם האפיפיור שלא דרש ממנו גירושים. הוא ידע שהנישואים האלה לא יחזיקו ובסוף נצטרך את הקודמים. מאיפה הקודמים באו?"


"בראבאנט, ארצות השפלה," פלט היועץ. "צעד חכם. המון מסחר."


יום אחד לורן הקטנה שיחקה לבדה בחצר תחת השגחה קפדנית. גבר מיוסר התקרב לעברה בזהירות. היא מיד הושיטה זרועותיה. הוא הרים אותה נדהם.


"את יודעת מי אני?" שאל בגרמנית.


"כן!" ענתה בביטחון. "לא."


"אני פיליפ ברגרווילר," מלמל בדמעות. "אומר לך משהו?"


"כן. מיד ראיתי שאתה כמו אימא שלי." היא חיבקה את צווארו בחוזקה. "אימא היא 'פרָאו מוטר קתרינה ברגרווילר'. אתה מלותרינגיה שהיום היא לוריין?"


"כן. ובאתי להיפרד, זה החודש האחרון שלי..." גמגם.


"לא, אדוני. אתה לא יכול כבר להיפרד. מי יקרא לי 'לורן מארץ הלוריין'?! אימא שלי לא כאן. והיא אמרה שאני 'לורנה של כל הלורנות'! רק אתה יכול. אתה מלותרינגיה!"


"וגם את מלותרינגיה. כי קיבלת חינוך טוב מאימא שלך הבת שלי," התייפח הלה. "והם לא ירשו לך לבוא איתי. כבר דיברתי עם הדוד הסרבן. ולותרינגיה מזמן לא קיימת. אולי נדבר עם האם הגדולה?"


"ואני לא יורדת מכאן." היא הידקה את חיבוקה.


הם נכנסו ללשכת אם המלך וזו בהתה נדהמת בילדה החובקת את צווארו ולא מרפה. "ולמה לי לא, גברת גרמנייה קטנה? רק אדון פיליפ ברגרווילר סבא? אני לא סבתא?"


"בטח, מדאם גראנ-מֶר בלאנש מֶר-דֶה-פראנס," אמרה לורן והושיטה זרועותיה. "הנה אני."


"עד עכשיו היא לא הוציאה מילה מהפה, ברגרווילר," נאנחה בלאנקה ואחזה בה בזרועותיה. "וברגע אחד השתלטה על שני סבים. אני אדבר עם לואי, אבל הרבה מה לעשות אין. כולנו קלפים. היא אמורה להתחתן עם אינטרס ארמוני, וכל אחד ימשוך מזה את תועלתו."


"אמרתי לו שאין לי שום בקשות טריטוריאליות או אחרות מהכתר הצרפתי," אמר פיליפ ברגרווילר.


"לך אין, אבל לאחר יהיו," אמרה בלאנקה. "אמרת שיש לך חודש לחיות, היא לא תיתן לך ללכת."


"ואתה תדבר עם אלוהים שגם לי זו לא תהיה השנה האחרונה," הוסיפה באנחה.


"היא לא ישנה מחוץ לכאן, ואתה לא ישן כאן," הודיע לואי המלך. "וליתר ביטחון אני שם אותה בחדר עם איזבל אחותי. שלא תספוג יותר מדי גרמניוּת. והיא תיסע איתה ללותרינגיה. למה אתה לא קורא לה 'לוריין' כמו כולם?! מדובר בחודש שנשאר לך לחיות, נכון?"


"היה חודש," אמר פיליפ ברגרווילר בחיוך חיוור. "אני אחזיר אותה אחרי ביקור מולדת וניחום אבלים. ולך זה טוב להידוק הקשרים הצרפתיים."


"איזבל אחותי תלך אתכם," אמר לואי. "לריגול, לא ליוזמת נישואין."


"נפלת לידיים שלי. אני אחותו של אבא שלך ואני אחראית עלייך, ותשכחי מסבא שלך עד הביקור הבא," אמרה איזבלה אחותו הצעירה של אביה, כשהיא חזרה מלוריין אחרי חודש מאושר. "בפעם הבאה אני באה אתכם."


"וזה יהיה נחמד מאוד, הוד מעלתך," מלמלה הילדה.


"את אחיינית, את לא צריכה לקרוא לי ככה. מה גם שנישן יחד באותה מיטה, הוד מעלתך הגרמנייה," אמרה איזבל. "תשכחי גם כל מה שידעת. מעכשיו יש רק דת. דת ועוד דת. דוד לואי רוצה שאני אחזק אותך באמונה ובדת. ובגלל שאת לא בלתי נסבלת, אז הסכמתי."


"תודה, דודה איזבלה," מלמלה לורן. "זו מחמאה."


"התפילה הייתה קצרה מדי!" נזפה בה איזבלה כששתיהן כרעו על ברכיהן לפני המיטה בטקס שלפני שינה. "הדת היא האויב הכי גדול של האישה. את צריכה לדעת להשתמש בה, לורן!"


"סליחה, איזבלה," מלמלה לורן וכרעה על ברכיה בחזרה.


"לורן," לחשה איזבלה בבהלה בסיום אחת התפילות הארוכות. "אני לא יכולה להיות תלויה בקופה של דוד לואי! איך אני יכולה לשמור לעצמי קצת כסף בלי שדוד לואי יידע או ייקח?"


לורן נשקה לספר התפילות. "כסף זה לא תכשיטים?"


"תכשיטים זה כסף!" חייכה איזבלה בהנאה. "רעיון מצוין."


"לורן, קיבלתי הצעת נישואין לתרח זקן שתיקח אותי רחוק מכאן, ולמה לי?!" לחשה איזבלה בדאגה באחת מתפילות המיטה המשותפות. "כשדוד לואי רוצה משהו, הוא ישיג אותו. מה את מציעה?"


"את נזירה, לא? למה שלא תהיי אם-מנזר ותקבעי את הכללים?" לחשה לורן. "ולבנות מנזר לוקח זמן. ואם הוא תרח זקן..."


"שימות בינתיים! ובתור אם-מנזר אני אקבע את הכללים. כלל ראשון, אם-מנזר לא חייבת לגור בתוך המנזר אלא איפה שמתחשק לה!" לחשה איזבלה. "תודה, לורן. ואני אמליץ לדוד לואי שישלח אותך לעזור לדוד שארל בפרובנס. שנמצא רוב הזמן בנפולי. את תודי לי. פרובנס תתאים לך."


בגיל חמש עשרה היא הגיעה לפרובנס, ושארל דווקא היה שם.


"תקבלי לשיחה את חבורת הגלמים שקוראת לעצמה אצילים מקומיים, אחיינית לורן," אמר שארל בזעף. "שלא יפריעו לי. באתי לזמן קצר, אני רוצה לחזור לנפולי וסיציליה ולכל מקום שעוד אפשר להילחם בו."


"ברצון, דוד שארל," אמרה לורן ונכנסה לחדר הישיבות.


"הוד מעלתך, מזה דורות אנחנו היועצים הפיננסיים של השלטון בפרובנס, בלי אספירציה פוליטית, מי שלא יהיה השלטון," אמר בדאגה גבר מבוגר. "אנחנו רוצים להמשיך בשירות הזה כי פרובנס חשובה לנו."


"ומה עוצר אתכם?" שאלה לורן את החבורה ההמומה. "תגישו דוחות. ניפגש מחר שוב. ולא אמרתם מה שם הבחור הצעיר שיושב שם."


"אני, הוד מעלתך?" מלמל בתדהמה הצעיר בחבורה. "שמי פייר."


"שם צרפתי, פרנקופיל. מצוין!" חייכה לורן. "תבוא גם אתה."


הדוד לואי נפטר, ואחרי טקס ההלוויה המפואר היא חזרה לפרובאנס.


"צר לי על מות דודך, הוד מעלתך," אמר פייר ביראה באחת הישיבות.


"ועכשיו דוד שארל קובע. אז נוכל לדבר על נישואינו," אמרה.


"נישואינו?!" מלמל פייר בתדהמה. "מי אני? אפילו לא ברון."


"את זה אפשר לסדר. ויש לי שני נימוקים. האחד, אני אוהבת אותך. אתה הגון וישר וזה הדבר הכי חשוב לי. ואתה עוזר לי מאוד. השני, אם לא אתה, יוצע לי תרח זקן שייקח אותי הרחק מכאן. ולמה לי? וההורים שלך הם משפחה בשבילי שמעולם לא הייתה לי," חייכה לורן.


"וזו בדיוק עוד בעיה, הנסיכה לורן. את לא יכולה לשרת אותם ולהגיש להם!" מחה פייר בתחנונים. "את בת מלוכה, ומי אנחנו?!"


"בגלל שאני מלוכה אז אני יכולה," צחקה לורן. "לא?"


כעבור שנה נולדה להם בתם הבכורה, לה קראו שרלין לכבוד הדוד שארל. שבע שנים לאחר מכן נולדה אודרי. שבע עשרה שנה לאחר מכן נרצחה שרלין במהלך מרד נגד צרפת שהחל בסיציליה ונגרר גם לפרובנס. אודרי הצעירה שרדה אך נותרה עם צלקות נפשיות. צעיר מז'נבה שנשלח על ידי ידידה קרדינל הספרים יאן ויסקונטי מצא מסילות ללבה, ולורן מיהרה לחתן אותם ולהחביא אותם באחוזה כפרית ליד אביניון.


"הכי טוב, פייר," אמרה בדמעות. "מעולם לא רציתי לאחוז בשלטון. ולצערי התקרבתי מדיי."


"שילמנו מחיר כבד," אמר פייר. "אבל אודרי תהיה בטוחה באחוזה הזאת עם בעלה. ואולי בעוד שנה נראה נכדים."


"ואיך אני משאירה אותך כאן בהריון, אודרי?" קראה לורן בדאגה בביקורה בכפר באניול כעבור מספר חודשים. "עכשיו ספטמבר. גם אם הכול יצליח, לא אוכל לחזור לפני אפריל. והלידה צפויה בדצמבר. ואני חייבת להפליג לנפולי, דודן שארל מוחזק בשבי יותר מדי זמן עד כדי סכנה לחייו."


"וגם אני נוסע עם לורן," אמר פייר. "אבל מצאנו מיילדת טובה. היא עברה את הבידוק של צרפת ושל היחידה הסמויה שמאבטחת את האחוזה הזאת."


"לא תהיה בעיה, סבתא. כלומר, אימא," מלמלה אודרי. "נכון, לומינט?"


"אין שום בעיה," חייך לומינט הצעיר.


"אם זו תהיה בת, אולי נקרא לה 'שרלין' על שם שרלין בתי?" הציעה לורן.


"שרלין על שם אימא שלי זה מצוין, סבתא. כלומר, אימא," אמרה אודרי.


פניהם של לורן ופייר התכרכמו. "לומינט, זה עדיין נמשך?" שאלה לורן בדאגה. "והסיוטים?"


"הרבה פחות, גברת לורן."


לומינט הושיב את אודרי על ברכיו, ונשק לה בחום. "מה שם אימא, אודרי?"


"שלך, 'ולנטין'. שלי, 'לורן'. שלך בז'נבה, שלי כאן," חייכה אודרי. "שרלין היא לא אחותי, היא אימא שלי. כלומר, להיפך. היא אחותי שהייתה. אמרתי אחרת, סבתא? כלומר, אימא? מה זה משנה, אני אוהבת אותך אותו דבר! ויש לי פחות סיוטים. אחד היה לי בחודש האחרון. הראש של אבא של אנטואן נכרת מהגוף ומתגלגל על הרצפה ואני מתחילה לצרוח. אבל אל תספרי לאנטואן, גם ככה הוא מתגעגע לאבא שלו."


"לא אספר לאנטואן, יקרה שלי!" אמרה לורן והשתיים התחבקו בחום. "תכתבי לי דרך הדואר הדיפלומטי, יקירה?"


"בטח, אימא!" אודרי חיבקה אותה בחום. "כל שבוע וכל יום."


"ושוב, תודה לך, לומינט, שהצלת לי את הילדה. היא אשתך בזכות ואני שמחה על כך," אמרה לורן. "נתראה באביב."


"וזה תמיד בשמחה, גברת לורן," אמר לומינט. "ואולי אני כבר אכתוב לאימא שלי שתגיע לכאן מז'נבה?"


"אם לא איחרת את המועד. שלגי ספטמבר כבר," נאנחה לורן.


המשך בספר המלא