בני האנוש נעשו חמדניים כל כך לממון, לרכוש ולמעמד שהם שכחו שהם חיים כאורגניזמים בעולם טבעי. בני האנוש הם האנומליה. משהו שהעולם לא צפה ולא היה מוכן אליו. או שזה היה אלוהים. אבל הוא, לפי התנ”ך, כרת ברית עם בני האדם שלא יהיה יותר מבול. אולי הוא והעולם חשבו שבני האנוש הרחיקו לכת. תהא הסיבה אשר תהא, העולם חרב בחלקו. ברובו. בתוך חודש, העולם השתנה...
הקדמה
אתחיל בקלישאה: אומרים (ו”הם” אומרים הרבה. תמיד!) שהשורה הראשונה בספר היא שקובעת אם הקורא יימשך לספר ולכתיבתו, או שלא. אם יש לכם בעיה עם קללות, יריקות והשפלות, אתם מוזמנים להניח את הספר בצד. כן. תשמטו אותו מידיכם ותניחו אותו. זה לא בשבילכם. אהה, כן, וכמובן, אם אתם לא אוהבים ספורט בכלל וכדורגל בפרט.
החלטתי לכתוב ספר. התקבלה החלטה. את האמת, אפילו דמויות אין לי. אבל רעיון בסיסי שיושב כבר הרבה זמן -
יש גם יש.
אמממ... (מצטער, מדי פעם הכתיבה תהיה כמו שאנו כותבים במדיות החברתיות) רציתי ליצור עולם חדש. מהדמיון. עולם שנברא במוח הקודח והבוער שלי.
תמיד אמרו עליי שאני מרחף, חי בעולם משלי. שרק שטויות יש בראשי. הינה טעימה קטנה ממה שעובר לי בראש ונגיעה קלה במה עוסק הספר:
רוז’ה מילה (הרקדן), פרנץ פושקאש (הסקורר), יוהאן קרויף (האומן(, ליאונל מסי (פשוט מרגש. השחקן הטוב בהיסטוריה עד עכשיו), כריסטיאנו רונאלדו (הווינר הגדול ביותר שהיה עד היום), זינאדין זידאן (מהעשירייה הראשונה הטובה בהיסטוריה), פלה (שעד שהכרנו את כריסטיאנו וליאו, היה אחד משני השחקנים הטובים בעולם), דייגו ארמאנדו מראדונה (כנ’’ל, אבל בניגוד לכל אלה שהוזכרו ויוזכרו, הוא התקלקל ולא חי כספורטאי. אולי רק כשהיה ילד. למרות שזכה באליפות העולם במקסיקו. חבל. הוא השחקן שאמרתי את שמו כשהייתי ילד ודמיינתי את עצמי כמוהו. האיש אכזב אותי כל פעם מחדש. חבל!), אנדרס אינייסטה (אחד משני הקשרים החכמים והטובים שיצא לעולם לראות), ג’וזף גווארדיולה (מבריק, פשוט מבריק. מהפכן בחשיבה בכדורגל. המנג’ר הטוב ביותר שיצא לי לראות. סליחה, פרגי. סליחה, ונגר), ריינוס מיכלס (כנ’’ל), ז’וזה מוריניו (כי אי אפשר בלעדיו ואי אפשר איתו. הילד הרע של הכדורגל), אלכס פרגוסון (המוח. המוח. המוח. האסטרטג הטוב ביותר שיצא לי לראות), ארסן ונגר (המהפכן #2), רומאריו (סיבוב על המקום וצעד ראשון הכי מהיר שיצא לי לראות), יורגן קלינסמן (אין מילים), גרד מולר (9 קלאסי האולטימטיבי), גיורגי האג’י (הרומני הטוב בכל הזמנים), פאולו מאלדיני (שחקן ההגנה הכי טוב בעולם), פרנץ בקנבאוור (שחקן ההגנה המשפיע בהיסטוריית הכדורגל), חריסטו סטויצ’קוב (הבולגרי הטוב בכל הזמנים), קרלוס ולדרמה (הרעמה), רנה היגיטה (המשוגע), פאביו קנאברו (המנהיג), ראול (ווינר), מרסלוס סאלאס (ווואו), תיירי הנרי (החלוץ שאני הכי אהבתי כאיש צעיר, מוצארט של הכדורגל), ג’אן לואיג’י בופון (אגדה שהייתה באמת. הכדורגלן הכי ספורטאי שיצא לי לראות), וולטר זנגה (החתול), דינו זוף (חומה!) קלאודיו קאניג’ה (המשוגע #2), ערן זהבי (כי אני ישראלי. וכי הוא השחקן הישראלי הווינר ביותר. אהה כן...וזדיינו!), צ’אבי הרננדז (אחד משני הקשרים החכמים והטובים שיצא לי לראות), אייל ברקוביץ’ (‘הקוסם’), בובי רובסון (המהפכן #3), קאקה (הפנטזיסט), אבי נימני (ע”ע ערן זהבי), סילביו ברלוסקוני (מוסוליני של הכדורגל. על כל המשתמע מכך), פול גאסקוין (שמח. ועצוב), אנדרס אסקובר (בושה וכתם לכול חובבי הכדורגל הטרגדיה שקרתה לו. זה רק ספורט), עלי דאי (איראן על המפה!), אלי אוחנה (ע”ע ערן זהבי), מרקו ואן באסטן (מצית את הדמיון), רוד חוליט (תענוג צרוף היה לראות אותו), דניס ברגקמאפ (ההולנדי המעופף), איאן ראש (ראש אדום), נחום סטלמך (ראש הזהב), סטיבן ג’רארד (לב אדום) משה סיני (כנ”ל), דידייה דשאן (נפוליאון של הכדורגל), ניימאר (רוקד עם הכדור), ליברפול, טוטנהאם, וומבלי, קאמפ נואו, מילאן, אינטר, ברצלונה, ריאל מדריד, באיירן מינכן, דורטמונד, יורגן קלופ, יואכים לב, ברטי פוגטס, אבי רן, אבי כהן, מני לוי, טל בנין, יעקב הלל, מני בסון, דודו אוואט, ניר דווידוביץ’, יצחק אספה, וואליד באדיר, יוסי אבוקסיס, ברוך דגו, קלאודיו ראניירי, לסטר סיטי, הפועל קטמון, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, הפועל חיפה, הפועל כפר סבא, מכבי חיפה, הפועל באר שבע, מכבי נתניה, הפועל פתח תקווה, מכבי פתח תקווה, בני יהודה, בית”ר ירושלים, טדי, משה דדש, אלי אוחנה, ניקולאי קודריצקי, גרשנייב, קושלוק, איציק זוהר, יעקב אסייג, קשנצב, מורוז, קיליאן אמבפה (חלוץ סופה, טורנדו אנושי), אדינסון קאבאני, סאן סירו, יובנטוס, פארמה, פיורנטינה, ג’אנרו גאטוסו (הלוחם), פרנקו בארזי (כי כריזמה, אי אפשר לסגל או לזייף), שיפו, ורמאלן, תומאס ברולין (קרן שמש סקנדינבית), קנת אנדרסון (הקאובוי), מוחמד סלאח (שחקן! שחקן!) ועוד ועוד ועוד...
יש הרבה שחקנים. כל אחד ואחד מהם תרם רבות לכדורגל, לאווירה, לצבע ולמשחק שבו אנו כל כך אוהבים לצפות. בהרבה מקומות בספר, הם, ועוד רבים אחרים, מוזכרים, ולא בכדי. זו רק רשימה חלקית של שחקנים ומועדונים והיד עוד נטויה. תתארו לכם את זה, העוצמה. הרגש. התשוקה. והכי חשוב, האהבה למשחק. לתחרות. לכל אחד ואחד מהשחקנים צבע, אופי, עניין, והם עוררו ומעוררים בנו עניין, מתח, קומדיה, דרמה וטרגדיה. כל כך הרבה משחקים. כל כך הרבה שחקנים, מקומות ואצטדיונים. רציתי להגיד לכולכם תודה. תודה שהצתתם לי את הדמיון לכתוב את הספר הזה. בלעדיכם, הוא לא היה נכתב. ויש עוד כמה תודות אישיות. אבל אותן אשמור לסוף הספר.
אתם עוד פה?
למה אתם מחכים? המשחק עומד להתחיל...
סטנגה
שני ילדים על מגרש מרצפות בטון אפורות, גדולות ומרובעות, בחום מחניק של הבקעה, עם שערים חסרי רשת, גדרות מתכת קרועות מסביב למגרש הקט רגל הקטן. המגרש עמד בין עצי צפצפה, אלה אטלנטית, שקדייה ועצי איקליפטוס הגדלים פרא בשטח ושלא ניטעו ביד אדם. האדמה מסביב הייתה מבוקעת וקשה, שרידי מטר החורף הצחיח מותירים סימנים בדמות צורות נוקשות בחלקה העליון של האדמה. רגבים, רגבים, צורות משונות על פניה. חום האספלט הורגש היטב.
השנה היא 1988, המקום, מעלה אפרים. שני הילדים חזרו מהבריכה, נעלו נעלי התעמלות ולבשו טישירטים לבנים. המכנסיים, נכון לאותה התקופה, היו מניילון, עם שרוך, ששימשו גם כבגד ים, כי היו קצרים מאוד. הם תכננו לשחק במגרש ולחזור לבריכה שהייתה בסמוך לאחר שירגישו שהחום מתחיל להעיק עליהם.
“אני מראדונה, מי אתה?” שאל ילד אחד את חברו.
“אני קרויף! רגע...אני אהיה ואן באסטן!” קרא בהתרגשות הילד.
“קורה זה שתי נקודות, משקוף 3. אני מתחיל,” ענה הראשון.
הילד שהתחיל במשחק לקח את הכדור ושם אותו על נקודת האותיות. בגלל בעיות התקציב, לא היה גג והמגרש שימש גם כמגרש כדורסל. ניחשתם נכון. גם הסלים המקובעים בבטון עם עמודי מתכת שהחלידו, היו ללא רשתות. תחת השמש הקופחת, בחום שמגיע ל-55 מעלות בשמש ולפעמים יותר, שיחקו שני הילדים סטנגה להנאתם, למרות התנאים הקשים. לא היה אכפת להם בכלל. יקדה בהם אהבה טהורה לכדור ולמשחק.
הילד שהתחיל במשחק, הכניס את אגודלו לפיו ואחר כך סימן עם האגודל כמחשב את כיווני הרוח, כשהוא קורץ בעינו. השעה הייתה 13:00 בצוהריים, אמצע יולי, בפאתי השבר הסורי אפריקני במעלה אפרים. הדבר האחרון שהיה שם, זו רוח. צבע שיערם של הילדים היה כחלודה, משהייה מרובה בשמש והכלור בבריכה. הוא הסיט שיערו כלפי מעלה וצעק בקולי קולות בזמן שהוא רץ לבעוט, “מראדונה בועט...” הוא בעט בכדור בצורה סיבובית, והכדור פגע בדיוק בחיבורי הקורה הימנית והמשקוף.
“תראה מה זה בעיטה בקלאסה, בחיבורי הקורות. 5 נקודות...” צעק.
ככה זה מתחיל. על מגרש בטון משופע במקצת, במקום שכוח אל במדינה קטנטנה. בחום, בגשם, בסתיו, באביב, יש ילדים שקוראים בכל רגע בשמות אליליהם הספורטאים. זה הלב והעיקר. במקום קטן, הספורטאים נוגעים בכולם... לכולם אותו חלום משותף - להיות שחקני כדורגל, כדורסל, טניס, פוטבול, גולף, נהגי מרוצים... לכולם אהבה משותפת לתחרות... אהבה למשחק.
התחלה
סיפורנו מתחיל בכך שלמעשה, לבני האנוש פשוט לא נשארה יבשה לריב עליה, או אלוהים לריב עליו, אגו עצמי להעצמה או השד יודע מה כדי לריב עליו. להילחם. מי עשיר יותר, מי קנאי יותר לאלוהיו, למי יש יותר לייקים, כותרות מפוצצות, אייטמים, הרבה רעש על תעסוקה ועל איך להעביר את הזמן ברולטה הזאת שנקראת החיים, כי בסוף, כולנו נגיע לאותו המקום. השאלה היא איך. ומתי. ואולי, לפעמים, גם למה. בני האנוש נעשו חמדניים כל כך לממון, לרכוש ולמעמד שהם שכחו שהם חיים כאורגניזמים בעולם טבעי. בני האנוש הם האנומליה. משהו שהעולם לא צפה ולא היה מוכן אליו. או שזה היה אלוהים. אבל הוא, לפי התנ”ך, כרת ברית עם בני האדם שלא יהיה יותר מבול. אולי הוא והעולם חשבו שבני האנוש הרחיקו לכת. תהא הסיבה אשר תהא, העולם חרב בחלקו. ברובו. בתוך חודש, העולם השתנה...
בעולם הישן, במהלך מלחמת העולם השלישית, האנושות הטילה פצצות אטום ומימן האחד על השני. אסלאמבאד נחרבה כמעט כליל. אטלנטה שבארצות הברית ספגה אבדות קשות. כך גם סאו פאולו בברזיל, מלבורן באוסטרליה, ולנסיה בספרד, ברמן בגרמניה, מקאו בסין, ניירובי בקניה. מיליוני אנשים נהרגו. הפעם, כדור הארץ לא יכול היה לעמוד בכמות המימן, הפחמן, הקרינות ושאר הרעלים שהפיצו בני האנוש. בהתחלה, פקדו סדרת רעידות אדמה עצומות את יבשות העולם, רעידות בעוצמה שטרם נראתה כמוה. ערים שלמות נחרבו. קראקס, ונקובר בקנדה, טנג’יר במרוקו, בודפשט בהונגריה, צור בלבנון ועוד ועוד. לאחר מכן, העולם טרם התאושש והאטמוספירה החלה לקרוס. זה התחיל בקטבים. החור באוזון נפער ומעגל אש ענק הלך וכילה את האטמוספירה. במספר ימים האטמוספירה כולה התמוטטה. בני האדם נותרו חסרי אונים. מימן חדר לאטמוספירה, האוויר נעשה דחוס יותר. נשימה הייתה לפעולה שמצריכה מאמץ רב הרבה יותר ממה שהיה בעולם הישן. בשלב הבא, הקטבים זזו. אם לרעידות האדמה עוד איכשהו היה סוף, באו גלי צונאמי ענקיים והתפרצויות געשיות לאין ספור, שפשוט העלימו ארצות שלמות או חלקים נרחבים מהן. החומה הסינית נפלה והתפרקה כשגל צונאמי ענק כיסה אותה לגמרי. מפלי הניאגרה העלימו לחלוטין את מדינת ניו יורק שבארצות הברית. פסל החירות כוסה כולו מים והפך לאתר צלילה בעומק 20 מטרים. נהר הירדן שבישראל הפך להיות נהר אימתני. ההר, עליו עמד פסל ישו בריו דה ז’נרו, שקע. מרוקו נפגעה קשות. מי האוקיינוס עלו והציפו חצי מארץ נהדרת זו. גם פורטוגל ספגה מהלומה קשה. וספרד. קליפורניה, בריטניה, סין, ויפן נחרבו כמעט לחלוטין. שלישה הדרומי של אוסטרליה כוסה כולו מים.
תזוזות טקטוניות שלא היו כמותן מעולם חיברו בין אוקיאניה לאסיה והפכו ליבשת אחת שנקראת אוקיסיה. גרינלנד התחברה לסקנדינביה. גבולה הצפוני של גרינלנד נגע בקוטב הצפוני ששינה את מיקומו והדרים. סדרת רעידות אדמה פקדה גם את צפון ודרום אמריקה. תזוזות טקטוניות אלה גרמו ליבשות הללו להתגבש לכדי יבשת אחת. מקסיקו וקולומביה התגבשו לארץ אחת תוך מספר אבדות נוראי. ונצואלה התחברה לארצות הברית (בחזרה...). גוואטמלה וניקרגואה נחרבו לחלוטין. למעשה, כל מדינות מרכז אמריקה נחרבו. דרום וצפון אמריקה “התכווצו” קצת והתרחקו מהקטבים. קובה נחרבה כליל כמו גם הוואי ואיי יפן. ניו זילנד הוצפה מים. התפרצויות געשיות באיטליה ואזור הבלקן החריבו ערים שלמות. הים התיכון נעשה לחלק מהאוקיינוס האטלנטי.
רשתות חשמל, סלולר ומובילי מים נחרבו כליל. באזורים רבים בכדור הארץ האוויר נעשה דחוס יותר וקשה לנשימה.
מבול שארך חודש שלם ירד באזורים נרחבים בפלנטה. תימן, הודו, איחוד האמירויות, דרום אפריקה, מדגסקר, חוף השנהב, כל אזור דרום אסיה ודרום אפריקה הוצפו מים. פאניקה שלטה בכול. השמיים נפלו והתהפכו. מטוסים שטסו באוויר נפלו. אנשים שנכנסו למקלטים טבעו. ללא הבדל דת, גזע, מין, מעמד וכסף, בני האנוש פשוט נספו. מעטים שרדו. הים התיכון התחבר לאוקיינוס האטלנטי ומיצרי גיברלטר גדלו ליותר מפי חמישה ממה שהיו בעולם הישן.
בעקבות קרינה ושילוב של תרכובות באוויר ובמים ומוטציות תוך תאיות, בעלי החיים גדלו לממדים עצומים, ביבשה, באוויר ובמים. דובי הקוטב והגריזלי גדלו בחמישה מטרים. התנינים התארכו גם הם בשלושה מטרים. העופות הדורסים וכלל בעלי הכנף גדלו לממדים עצומים. נמרים, אריות, פנתרים, פילים (שחזרו להיות ממותות), לטאות - כולם התעצמו. כריש לבן הפך להיות בגודל של מגלודון (כריש ענק פרהיסטורי). לווייתנים גדלו גם הם לממדים עצומים שטרם נראו כמוהם.
כחלק מהשינויים באקלים ובתרכובות התוך אטמוספריות, וירוסים חדשים התגלו. מגפות חשוכות מרפא קטלו מיליוני אנשים (מאלה ששרדו...) ברחבי העולם.
כדור הארץ הוא כבר לא מה שהיה פעם. הבנתם... העולם חזר אחורה, מיליוני שנה.
בצפון כדור הארץ האנשים גבהו לאין שיעור והלבינו עוד יותר ממה שהיו לפני כן. במרכז הכדור, אנשים נעשו שחורים וחומים. גוון אדמדם של עור בחלק מהמקומות החל להופיע. אדומי העור חזרו לאופנה... בעיקר באזור דרום אמריקה וצפון אמריקה. באזור אוקיסיה, בני האנוש החלו לפתח יכולות טלפתית וחיזוי עתידות. בני האדם החלו להשתמש בחלקים שונים במוח באופן מודע ולא מודע. רמת האיי.קיו של בני האדם הפכה גבוהה בהרבה ממה שהייתה. בכל העולם.
המפה האינדיאנית, לוח השנה הסיני, הקבלה היהודית, הקוראן מהאסלאם, הברית החדשה של הנוצרים, חלומות הילידים בדרום אמריקה החדשה, סודות המוח, הרוח והנפש, אמונה באל אחד, כולם חברו יחדיו למסורות עתיקות יותר ונוצרו דתות חדשות מעורבות. מיתולוגיות ותרבות אינדיאנית עורבבו עם המיתולוגיות הנורדיות של צפון מערב אירופה. האינדיאנים הילידים שבקנדה, רובם לפחות, נשארו בחיים. גם האינדיאנים הילידים במדינות מרכז אמריקה ודרום אמריקה. סין ומסורותיה השונות שרדו גם. ישראל הקטנה ברובה המוחלט שרדה. קארמה.
בני האדם החלו לבנות את חייהם מחדש. זה לקח זמן, מאות שנים, אבל בשל הידע המוקדם שהשתמר במוחות האנושיים ועדויות כתובות של מומחים מהעולם הישן, התכנסו חכמי העולם והגו תוכנית, איך לחיות בשלום עם הטבע ועדיין להתקדם טכנולוגית. מועצה זו שהתכנסה, נעזרה בזקני השבטים האינדיאנים, בשבטי הילידים באפריקה, בחכמי וזקני סין, יפן, קוריאה המאוחדת והודו, חכמי מצרים ויוון, רומא, אתונה והאלים, הדת היהודית - הכול נחקר כדי להבין את אורח חייהם של אנשים בתקופות הקדומות. כדי להבין איך אפשר לחיות בשלום עם הטבע ובעלי החיים. כלי התחבורה החדשים, יבשתיים, ימיים ואוויריים נסעו על גז, מים ואדים ולא פלטו כל חומרים מזהמים. התקשורת בין אנשים פותחה על אנרגיה קולית בינארית.
מעל שני שליש מאוכלוסיית העולם נספו.
לאחר סיום הרעידות הטקטוניות, תזוזת הקטבים, המגפות, הצונאמי, התפרצות הרי הגעש ומפולות השלגים, האטמוספירה שחזרה את עצמה ממש כאילו עשתה אתחול מחדש. החמצן חזר להיות ברמה מספקת דיה ברוב האזורים למעט הקטבים. למעשה, ככל שהדרמת, או הצפנת יותר, רמת החמצן הייתה מצטמצמת.
על פי דיווחי חכמי העולם וזקני אוכלוסיית בני האנוש, מנהיגי העולם הוציאו לפועל תוכנית, הקובעת כי אין לריב על דת, שטח, גזע ומגדר. הומניות, שיתוף, הבנה וקבלת האחר היו חלק מובנה ממערכות החינוך. כדי להוציא אגרסיות ואנרגיה, פעלו בני האדם להפעלתן והוצאתן לפועל של תוכניות ספורט מפורטות ומותאמות. משחקים קבוצתיים ואישיים, היו חלק מתוכניות חינוך מורחבות. בכלל, כלל בעלי המקצוע למדו בבתי ספר ייעודים: בנייה, ארכיטקטורה, אומנות, נגרות, חשמלאות, הייטק, מתמטיקה. דגש מיוחד הושם על חינוך לספורט. בעלי כישרונות, מגילים קטנים, נכנסו לפנימיות ספורט ויועדו למקצועות ייעודיים.
לסיכומו של דבר, התברר כי כל מה שהיה צריך לאחד את העולם היו איתני הטבע ואויב משותף, הסבל. העולם החדש נחלק למחוזות הבאים:
אוסטרליה, סין, יפן ודרום מזרח רוסיה היוו את נפת אוקיסיה. אנשי המחשבה. המדיומים. בירת המחוז היא פרת’. העיר האוסטרלית לשעבר (הבית/נפה הלבן/ה).
הודו, דרום רוסיה, קוריאה הצפונית, מונגוליה ושאר הארצות הקטנות באזור היוו את מחוז נהרו. בירת המחוז היא קואלה לומפור (בית השני, הארגמן).
ארצות ערב האסייתיות, כולל אזור תימן, האמירויות ואיראן, או מה שנשאר מהן, נקראו מחוז עלוואה. בירת המחוז היא מדינה (הבית האפור).
מדינות אפריקה הצפונית, מצרים, צ’אד, אלג’יריה לוב ומרוקו, מחוז סאדאת. אפריקה הצפונית המאוחדת. בירת המחוז: אלכסנדריה (הבית החום).
מדינות דרום אפריקה, כולל אתיופיה, קונגו עד מאוריטניה בצפון המחוז, התאחדו למחוז מנדלה. בירת המחוז: באמקו (הבית השחור, הדרום הפרוע).
ישראל, ירדן, סוריה, לבנון, ודרום תורכיה, נקראו מחוז כנעאן. בירת המחוז, ירושלים. הנפה הקטנה ביותר (בית התכלת).
איטליה, ספרד, צרפת, מה שנשאר מפורטוגל, טורקיה ויוון נקראו מחוז אינייסטה. אנשי הפילוסופיה. בירת המחוז, אולימפוס, בעבר נקראה נסיכות מונאקו (הבית הצהוב).
רוסיה, מזרח גרמניה וכל מזרח ומרכז אירופה (הנפה הגדולה ביותר) התאחדו למחוז בוואריה. בירת המחוז: מוסקבה (הבית האדום).
שווייץ, צפון מערב גרמניה, הולנד ומדינות סקנדינביה, איסלנד ופינלנד התאחדו למחוז אורנג’. בירת המחוז, אוסלו (הבית הכתום).
אנגליה, אירלנד, סקוטלנד, וויילס ולמעשה כל האי הבריטי ומדינותיו התאחדו למחוז ויקטוריה. בירת המחוז, ליברפול (הבית הירוק).
מדינות דרום אמריקה התאחדו למחוז פאיסס. בירת המחוז, בוגוטה. אנשי הכדורגל השמח. כדורגל “טהור” יש יאמרו, כמעט ללא הגנות בדרך כלל (הבית הסגול).
מדינות צפון אמריקה, ומה שנשאר ממדינות מרכז אמריקה היוו את מחוז קנדי. בירת המחוז, טורונטו (הבית הכחול).
אבל מה אתם יודעים, ידידיי הצעירים, טבע האדם כנראה רע מנעוריו (ואולי בעצם דווקא לא), ולבני האנוש יש נטייה לשכוח את הדברים הרעים שקרו, מן מנגנון הגנה של המוח. המונח שאני חושב שמשתמשים בו הפסיכולוגים, הוא הדחקה.
כך, לאחר זמן, קם דור חדש שלא ראה את השינוי וההרס קורים מול עיניו. דור שלא ידע את יוסף...
