מבוא
כיצד אנחנו מתרגלים לכל דבר, כל הזמן
התרגלות. ייתכן שזהו מאפיין בסיסי של החיים לא פחות מ־DNA.
— וינסנט גסטון דתיר2
מה היה היום הטוב ביותר בחייכם? אולי קשה לכם לבחור את היום הכי טוב. בסדר, אז פשוט בחרו יום שהיה ממש טוב.
יש אנשים שנזכרים ביום חתונתם. אחרים בוחרים ביום שבו נולד להם ילד, או ביום סיום לימודיהם. יש מי שנותנים תשובות פחות שגרתיות: "היום שבו רקדתי ברייק־דאנס על הגג עם הלברדור רטריבר שלי", או "היום שבו נתתי נאום על פחד מדיבור בפני קהל". כל עוד זה היה יום נהדר, התשובה לגיטימית.
דמיינו שאתם חיים את היום ההוא מחדש. השמש זורחת, השמים כחולים, אתם רצים על החוף בבגד ים צהוב. או אולי השמים כהים, יורד שלג, ואתם מחממים אף אדום מכפור מול זה של אהוב או אהובה חדשים. כך או כך זוהי חוויה מאושרת. עכשיו דמיינו שאתם חיים את היום הזה מחדש. פעם נוספת. ועוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם. אתם לכודים בלולאת "היום הכי טוב בחיי". מה יקרה?
היום הכי טוב בחייכם יהפוך לפחות מלהיב, פחות מאושר, פחות כיפי; הוא ייראה פחות משמעותי. עד מהרה יהפוך היום הכי טוב בחייכם למייגע. השמש לא תהיה כל כך חמימה, השלג לא יהיה כל כך קסום, האהבה לא תהיה כל כך מושלמת, ההישגים שלכם לא ייראו כל כך גדולים והמנטורים שלכם לא ייראו כל כך חכמים.
מה שמלהיב בתחילת השבוע נהיה משעמם בסופו. אנחנו מִתרגלים, כלומר מגיבים פחות ופחות לגירויים שחוזרים על עצמם. זהו טבע האדם. אפילו דברים שפעם נראו מלהיבים (מערכת יחסים, עבודה, שיר, יצירת אמנות) מאבדים את זוהרם כעבור זמן מה. מחקרים מראים שאנשים מתחילים להתרגל אפילו לקסם של חופשות טרופיות כבר במהלך 43 השעות הראשונות.3
אבל מה היה קורה אם ניתן היה לעורר מחדש את מלוא ההשתאות מהדברים שהפסקנו להרגיש או לשים לב אליהם? אם ניתן היה, במידה כלשהי, להשיב את המצב לקדמותו, לבטל את השפעת ההתרגלות?
זאת השאלה שהספר הזה עוסק בה. נשאל בו מה יכול לקרות אם נוכל להתגבר על ההתרגלות בעבודה, בחדר המיטות, או במגרש הספורט. איזו השפעה תהיה לכך על האושר, על מערכות יחסים, על העבודה ועל הקהילה? וכיצד ניתן לעשות זאת? נראה כיצד שינוי זמני של הסביבה, של הכללים ושל האנשים שעמם יש לנו אינטראקציות, או יציאה להפסקות קטנטנות מחיי היומיום (אמיתיות או מדומיינות) יכולים לעזור לעורר מחדש את הרגישות ולגרום לנו להתחיל לשים לב לדברים שכמעט נעלמים מעינינו.
נבדוק לא רק כיצד ניתן לבטל את השפעת ההתרגלות לדברים הטובים ביותר (עבודה נהדרת, בית נפלא, סביבת מגורים טובה או מערכת יחסים מעולה) אלא גם איך ניתן לבטל את השפעת ההתרגלות לדברים הרעים. אולי זה נשמע לכם רעיון מחריד: מדוע שנרצה לחוות דברים רעים כמו בפעם הראשונה? אם היינו גורמים לכם לחוות את היום הכי רע בחייכם פעם אחר פעם, שוב ושוב, אין ספק שהייתם רוצים שהמוח שלכם יהיה מוח שמתרגל. הייתם רוצים שכאב הנובע מאומללות או שיברון לב ייחלש עם הזמן. זאת תהיה ברכה.
כל זה מובן, אבל יש בכך בעיה. כשאנחנו מתרגלים לדברים הרעים פוחתת בנו המוטיבציה לחתור לשינוי. כשהסיוט של אמצע השבוע מתחלף באדישות מנומנמת בסוף השבוע, נוצרת בעיה רצינית שמקשה להילחם בטיפשות, באכזריות, בסבל, בבזבוז, בשחיתות, בהפליה, במידע כוזב ובעריצות. התרגלות למה שרע עלולה לגרום לנו ליטול סיכונים פיננסיים חסרי אחריות, לא לשים לב לשינויים הדרגתיים בהתנהגות של ילדינו שצריכים לעורר דאגה, לאפשר לסדקים קטנים במערכות יחסים רומנטיות לאט לאט לגדול, ולפתח אדישות לטיפשות או לחוסר יעילות בעבודה.
נחקור אפוא מה קורה כשמתרגלים לא רק לדברים טובים אלא גם לדברים רעים, וכיצד לבטל את השפעת ההתרגלות. נבקר בשוודיה, שם החלפת הצד שבו נסעו בכבישים הובילה לירידה זמנית של 40 אחוזים בערך במספר התאונות, בין השאר הודות לביטול השפעת ההתרגלות לסיכונים.4 נראה כיצד תאי אוויר נקי יכולים לעזור לאנשים לשים לב לזיהום (ולכן לא להיות אדישים לו); כיצד כניסה לנעליהם של אחרים יכולה לעזור לנו לבטל את השפעת התרגלותנו להפליה; וכיצד הפסקות בשימוש במדיה החברתית יכולות לעזור לנו לשפר את איכות חיינו. נבדוק כיצד כשמסתכלים על דברים מחדש, או מהצד, התוצאה עשויה להיות חדשנות מפליאה.
אך לפני שנצלול לעומקם של הנושאים האלה, עלינו לחשוב מדוע אנחנו מתרגלים לכל דבר כל כך מהר, כל הזמן. (בעצם, כמעט לכל דבר, וכמעט כל הזמן. נגיע לזה.) נחשוב מדוע פיתחנו מוח שבנוי לרצות דברים (מכונית מפוארת, בית גדול, בן או בת זוג אוהבים, עבודה עם שכר גבוה) אבל ממהר להתעלם מהם לאחר שאנחנו סוף־סוף משיגים אותם. נשאל מדוע, על אף היותנו יצורים מתוחכמים, אנחנו מתרגלים די מהר לדברים איומים שהופכים לנורמה — למשל אכזריות, שחיתות והפליה. כדי לפתור את החידות האלה נשתמש ברעיונות ובידע מתחומי הפסיכולוגיה, הכלכלה והפילוסופיה, על בסיס המחקר שלנו ומחקרים של אחרים.
מדוע אנחנו מתרגלים במהירות? התשובה אינה שאנחנו חלשים או כפויי טובה, או שאנחנו יצורים שלא מסוגלים להתמודד עם מה שקורה סביבנו ושלא מעריכים סכנות או פלאים. התשובה קשורה לתכונה בסיסית המשותפת לנו — היצורים הדו־רגליים עם הראש הגדול — ולכל בעל חיים אחר על פני כדור הארץ, כולל קופים, כלבים, ציפורים, צפרדעים, דגים, חולדות ואפילו חיידקים.
איך זה התחיל… ולאן זה הולך
לפני יותר משלושה מיליארד שנים, הופיעו הורינו הקדמונים על פני כדור הארץ.5 אבל אם הייתם רואים אותם לא הייתם מזהים אותם ככאלה. הדמיון בינינו לבינם אינו ניכר לעין. ממדיהם היו קטנים יותר והם היו פחות מתורבתים. למזלנו, הם היו מספיק מתוחכמים כדי לשרוד בתנאים קשים. לא היו להם רגליים אך הם יכלו לשחות ולנוע ממקום למקום בחיפוש אחר סביבות עשירות בחומרים מזינים. אבל אפילו בפעולות הפרימיטיביות האלה ניכרו סימניה של התרגלות: כאשר רמת חומרי המזון בסביבה היתה קבועה, הם התקדמו להם בקצב אחיד, כמו על טייס אוטומטי. רק כאשר חל שינוי ברמת חומרי המזון השתנתה תדירות תנועותיהם.6
מי היו היצורים המוקדמים האלה? הם היו חיידקים חד־תאיים. בהשוואה לתא האחד שלהם, לנו יש בגופנו 37.2 טריליון תאים.7 בין התאים מתקיימות אינטראקציות המאפשרות לנו לא רק לשחות ולהתגלגל ממקום למקום, אלא גם לרוץ, לקפוץ, לצחוק, לשיר ולצעוק. אבל התרגלות יכולה להופיע אפילו בהתנהגותו של תא יחיד ולהתבטא בעיכוב (אינהיביציה) של תגובותיו.
שנים רבות לאחר האורגניזמים החד־תאיים הופיעו על פני כדור הארץ אורגניזמים רב־תאיים פשוטים. לאורגניזמים אלה יש נוירונים שיכולים "לדבר" זה עם זה אבל הסיכוי שיתקשרו ביניהם משתנה עם הזמן. לאחר שנוירון אחד שולח מסר לנוירון אחר — למשל נוירון חישה המעביר מידע על ריח רע לנוירון תנועתי — תדירות האותות פוחתת, גם אם הריח ממשיך להיות נוכח.8 כתוצאה מכך פוחתות התגובות ההתנהגותיות, למשל התרחקות מהריח הרע.
התהליכים האלה מתרחשים גם במוח האנושי. זאת אחת הסיבות לכך שאנחנו יכולים להפסיק לשים לב לריח הטבק כעבור כמה דקות בחדר אפוף עשן, או לגלות להפתעתנו שהתרגלנו לרעש רקע שתחילה הטריד אותנו מאוד.
כדי להדגים את העיקרון הבסיסי הזה, נחזור בזמן לשנת 1804, לווינה שבאוסטריה. איגנץ פאול ויטל טרוקסלר, רופא שווייצרי בן 24 שחקר את הראייה, גילה תגלית מדהימה.9 הוא שם לב שאם הוא משהה את מבטו על תמונה למשך זמן ארוך דיו, ממרחק קצר, נדמה שהיא נעלמת. נסו בעצמכם. מצאו את התמונה הצבעונית על גב כריכת הספר. השהו את מבטכם על הצלב השחור למשך כ־30 שניות, בלי להזיז את העיניים. העננים הצבעוניים ייעלמו עד מהרה ויהפכו ללא־כלום אפור.
זה קורה מפני שהמוח מפסיק להגיב לדברים שלא משתנים.I ברגע שתזיזו את העיניים, מיד תחזור המודעות לצבעים. פתאום שוב תראו אותם. הזזת העיניים משנה את הקלט שמקבל המוח. מובן שהמוח מפסיק להבחין לא רק בענני קשת קבועים. עם הזמן אתם מפסיקים להרגיש את הגרביים על כפות הרגליים או לשמוע את הזמזום הבלתי פוסק של המזגן.10 (אולי אתם לא שמים לב לרעש ממש ברגע זה?)
אנחנו מתרגלים גם לנסיבות הרבה יותר מורכבות (כגון עושר, עוני, כוח, סיכון, נישואים והפליה), והתרגלות מסוג זה כרוכה בעיכוב פעיל בין נוירונים שונים.11 דמיינו, לדוגמה, שלשכנה שלכם, גברת וילר, יש כלב חדש, רועה גרמני ששמו פינלי. פינלי מרבה לנבוח. בהתחלה הנביחות מפתיעות. אתם שמים לב לכל אחת מהן. אך כעבור זמן מה המוח שלכם יוצר "מודל" (כלומר ייצוג פנימי) של הסיטואציה ("בכל פעם שעוברים ליד הבית של גברת וילר, פינלי נובח").12 אתם מצפים מראש לנביחה, וכאשר היא מתרחשת ("פינלי נובח"), המוח משווה את ההתנסות למודל ("בכל פעם שעוברים ליד הבית של גברת וילר, פינלי נובח"). אם ההתנסות מתאימה למודל, התגובה (העצבית, הרגשית, ההתנהגותית) שלכם מעוכבת.
ככל שמצטברות ההתנסויות בנביחות של פינלי, הדיוק של המודל הפנימי הולך וגדל והתאמתו להתנסות בפועל בשמיעת הנביחות של פינלי משתפרת. ככל שההתאמה טובה יותר, עיכוב התגובה חזק יותר. אבל אם לא תהיה התאמה בין הניסיון והמודל (לדוגמה, אם הכלב יישמע חזק יותר, חלש יותר, כועס יותר, או אם הוא יקפוץ מעל לגדר וירוץ לעברכם), אתם תופתעו ועיכוב התגובה שלכם יהיה פחוּת.
ננסה את זה על עצמנו. הביטו בתצלום הבא.
אם אתם כמו רוב האנשים, קרוב לוודאי שהתגובה הראשונית שלכם לתמונה היתה רתיעה. אולי הרגשתם לשנייה או שתיים אי־נוחות, גועל, או אפילו פחד. אבל אם הכלב לא מזנק מהדף ונועץ את שיניו החדות בעור החלק של צווארכם, תגובת המוח לשפתיו המשוכות ולזעם שבעיניו הולכת ופוחתת.13 כתוצאה מכך, אי־הנוחות מתפוגגת לבסוף. זוהי התרגלות. (דבר דומה קורה כשפוגשים אדם עם הופעה גופנית יוצאת דופן. בהתחלה אתם צפויים לשים לב לחריגוּת והיא עשויה להעסיק את מחשבותיכם; אבל כעבור זמן מה, ייתכן שתופתעו לגלות שאתם בקושי שמים לב אליה.)
נראה שבאבולוציה של המוח שלנו התפתחו מנגנונים שונים — ממנגנונים של תאים יחידים ועד לאלה שמעורבוֹת בהם מערכות עצביות מורכבות יותר — המצייתים לאותו עיקרון כללי. העיקרון פשוט: כשקורה דבר מה מפתיע או בלתי צפוי, המוח מגיב בעוצמה רבה. אבל כשהכול צפוי, המוח מגיב פחות, ולפעמים אינו מגיב כלל. המוח שלכם — כמו עמוד ראשון של עיתון יומי — עסוק בדברים שהשתנו לאחרונה ולא בדברים שנותרו בעינם. הסיבה לכך היא שכדי לשרוד, המוח חייב לתעדף את החדש ואת השונה: ריח פתאומי של עשן, אריה רעב שרץ לעברכם, או אנשים מושכים עם פוטנציאל להיות בני זוג שעוברים בסביבה. כדי להבליט את החדש ואת הבלתי צפוי, המוח מסנן את הישן ואת הצפוי.
בפרקים הבאים נִראה כיצד יֶדע על אופן פעולתו של המוח יכול לעזור לכם לזהות דרכים ליהנות מהדברים הטובים שהתרגלתם אליהם ולגרום לצדדים של החיים שהועם זוהרם לשוב ולנצוץ. נראה גם דרכים להתמקד בדברים הרעים שהפסקתם לשים לב אליהם, כולל הרגלים רעים שלכם, ולחתור לשנות אותם. נעסוק בבריאות, בבטיחות ובסביבה, ונבדוק כיצד תוכלו להבחין בסיכונים רציניים שהתרגלתם אליהם. נַראה לכם כיצד מוּדעות לכך שתגובת המוח לגירויים חוזרים הולכת ופוחתת יכולה להקנות חוסן נוכח הישנותו של מידע כוזב שמגיע אלינו מאחרים, ולעזור להתמודד עם הסטרס הכרוני שמעוררת המדיה החברתית. נַראה לכם כיצד אפשר ללמוד מתופעת ההתרגלות (הביטואציה) ומהיפוכה (דיסהביטואציה) לקחים שחשוב לדעת עליהם בעסקים לגבי מה שמשמר את המוטיבציה של עובדים ואת מעורבותם של לקוחות. נבדוק גם כיצד אנשים מתרגלים להפליה על בסיס מגדר וגזע ואפילו להתחזקות הדרגתית של פשיזם, עד ש"יזמי דיסהביטואציה" — מורדים שנלחמים בנורמות — גורמים לבעיות כאלה לבלוט לעין.
על אף כל זאת, ההתרגלות חיונית להישרדות: היא עוזרת לנו להסתגל במהירות לסביבה. כשאנשים אינם יכולים להתרגל (לכאב פיזי, לדוגמה), אי־היכולת עלולה לגרום להם סבל רב. יש גם אנשים שנטייתם להתרגל פחותה משל אחרים. נראה כיצד התרגלות אטית יכולה להוביל לשורה של בעיות מתחום בריאות הנפש, אבל גם להוביל לתובנות ולחדשנות יוצאת דופן (בעסקים, בספורט ובאמנויות).
אנחנו מקווים שהמשך הספר יעזור לכם להפסיק לראות באפור ולחזור לראות בצבעים.
חלק 1
רווחה
1
אושר
על גלידה, משבר אמצע החיים ומונוגמיה
אם הייתי נמצאת פה במשך 18 השנים האחרונות ועושה את זה כל היום, כל יום, ודאי כבר לא היתה על הדברים אבקת פיות. אבל אני נוסעת מכאן ומאוד מתגעגעת, וכשאני חוזרת, זה כאילו שהדברים שוב זוהרים.
— ג'וליה14
הכירו את ג'וליה ואת רייצ'ל. החיים של שתיהן הם חיים שבעיני רבים היו נחשבים לקסומים. שתיהן באמצע שנות ה־50 לחייהן. ג'וליה חיה בניו מקסיקו ורייצ'ל באריזונה. לשתיהן יש בני זוג אוהבים. לג'וליה יש שלושה ילדים נפלאים — שני בנים ובת אחת. לרייצ'ל יש שתי בנות. שתיהן עובדות בתפקידים מספקים שהן מצטיינות בהם ושבזכותם שתיהן נשים אמידות. שתיהן בריאות ובכושר גופני טוב. הרבה אנשים היו אומרים שהן פשוט מבורכות.
אבל בכך נגמרים קווי הדמיון. אף על פי שמבחינות רבות שתי הנשים זכו בלוטו של החיים, התפיסות הסובייקטיביות שלהן שונות מאוד. רוב הימים ג'וליה חושבת בהשתאות על הגורל הטוב שנפל בחלקה — אבל רייצ'ל, אף על פי שחייה נראים כמו חיים מהאגדות — נהייתה עיוורת למצבה.
ג'וליה נפעמת מהנסים הקטנים והגדולים המתרחשים בחייה. היא אומרת שיש לה "חיים מאושרים". בתשובה לשאלה מהו יום אידיאלי בעיניה היא אומרת, "כשיש הרמוניה בבית ואת קמה ומכינה ארוחת בוקר ונפרדת מכולם לפני שהם הולכים לבית הספר. אחר כך אני יוצאת לאיזו הרפתקה עם בעלי. אנחנו יכולים לצאת לסיבוב רכיבה באופניים או לקפה או לארוחה איפשהו. אחר כך יש לי זמן לעצמי, ואז כבר כמעט שלוש ואני הולכת לאסוף את הילדים מבית הספר. אימון לָקְרוֹס. ולהתחיל להכין ארוחת ערב."
על ימים כאלה היתה רייצ'ל אומרת מילה אחת: "משעמם!" כן, היא יודעת שהיא התברכה במשפחה, בכסף, בבריאות ובחברים. היא לא עצובה או מדוכאת, אבל היא לא חווה את חיי היומיום שלה כ"מאושרים". היא אומרת שהם "בסדר".
מהו המרכיב המכריע המבדיל בין ג'וליה לרייצ'ל? ההבדל הוא לא תכונת אישיות או גנטיקה. גם לא איכות הקשרים שלהן עם המשפחה והחברים. ההבדל קטן אך משמעותי. ג'וליה נוסעת לעתים קרובות לצורך עבודתה. היא נעדרת לכמה ימים, לפעמים לכמה שבועות, ואז חוזרת הביתה. היא אומרת, "אני נוסעת מכאן ומאוד מתגעגעת, וכשאני חוזרת, זה כאילו שהדברים שוב זוהרים." ההיעדרות מאפשרת לה להתמקד "בהנאה מהפרטים בחיים". לדבריה, "אם הייתי נמצאת פה במשך 18 השנים האחרונות ועושה את זה כל היום, כל יום, ודאי כבר לא היתה על הדברים אבקת פיות."
בחייה של רייצ'ל אין הפסקות תכופות מחיי היומיום, וכתוצאה מכך היא לא רואה את אבקת הפיות שמכסה את עולמה. היא לא זוכה לחוות את החיים בלי בעלה, הילדים וביתם הנוח. הדברים האלה נמצאים מולה כל יום, וכתוצאה מכך הם צוברים אבק ומאבדים את הברק.
נגלה לכם סוד: קרוב לוודאי שכבר שמעתם על ג'וליה. ייתכן שביליתם זמן בחברתה אצלכם בסלון, כשישבתם בפיג'מה ואכלתם פופקורן. ג'וליה היא ג'וליה רוברטס, השחקנית המפורסמת (והציטוטים אמיתיים). אנחנו יודעים מה אתם חושבים: "כמובן, ג'וליה רוברטס היא אישה עליזה ומלאת תודה. האם יש בעולם אדם יותר פריווילגי ממנה?!" אבל במקרה הזה, אנחנו חושבים שתובנותיה של ג'וליה על חייה יוצאי הדופן והפריווילגיות שהיא נהנית מהן יכולות לשפוך אור על חוויותיהם של בני אדם מן השורה. ואנחנו מאמינים שאפשר ללמוד ממנה משהו על הדרך שבה יכול הזוהר לחזור לחיים של כולנו.
על רייצ'ל אמנם לא שמעתם בעבר (היא מַכָּרה ששינינו את פרטיה המזהים) אבל אתם ודאי מכירים מישהו שדומה לה. מבחינות רבות היא מייצגת את מציאות חייהם של הרבה אנשים. היא משקפת את מה שחווים מדי יום רבים מאיתנו. גם אם אין לנו מה שיש לרייצ'ל, לכולנו יש בחיינו דברים יקרי ערך (אולי משפחה אוהבת, אולי חברים טובים, אולי עבודה מעניינת, אולי כישרון) ואנחנו נוטים שלא להקדיש תשומת לב רבה לדברים האלה, לפחות לא מרגע לרגע או מיום ליום.
מה שעשוי להיות מדהים בעיני אחרים, או מה שפעם היה מדהים בעינינו, הופך לחלק משגרת החיים. אנחנו מתרגלים לדברים. לדוגמה, מחקרים מראים שאחרי שאנשים מתחתנים, הם מדווחים שהם נהיים מאושרים יותר, בממוצע. אולם כעבור בערך שנתיים נגמר ירח הדבש המאושר ורמות האושר נוטות לחזור למה שהיו לפני הנישואים.15
ננסה אם כן להבין מדוע אנשים כמו רייצ'ל מפסיקים לראות ולהעריך את הדברים הטובים בחייהם, וכיצד רייצ'ל תוכל לאמץ פרספקטיבה כמו של ג'וליה. אפילו בלי להפוך לכוכבת הוליוודית עם חיוך מהמם.
המשך הפרק בספר המלא
