הקדמה למהדורה העברית


הרצון לאתר את מכתבי שטפן צווייג על יהדות ולקבצם בספר זה ניעור בי כאן בישראל ממספר סיבות. ראשית, יצירות הסופר האוסטרי ממוצא יהודי עדיין נהנות מקהל קוראים גדול. לאחר שזכויות היוצרים על כתבי צווייג פגו בשנת 2013, ראו אור בעברית סיפורים וספרים רבים בתרגומים חדשים ומחודשים. אלו התווספו לנובלות וספרים שתורגמו לעברית החל בשנות העשרים של המאה העשרים, עוד בחייו של המחבר. עד היום פורסמו בעברית יותר משישים ספרים, בהם יצירות רחבות היקף ויצירות קצרות שכתב הסופר. אירועי תרבות על אודות חייו ויצירותיו מושכים קהל רב ומכובד, וכל גילוי של מכתבים חדשים פרי עטו באוספים ציבוריים או פרטיים בארץ זוכה לסיקור בתקשורת. ההתעניינות הנמשכת ביצירותיו אינה מובנת מאליה בייחוד משום שצווייג הלך לעולמו כבר לפני שמונים שנה.


עם זאת, הנוכחות המרשימה של צווייג על מדף הספרים העברי עומדת בסתירה מסוימת למיעוט ספרי העיון בעברית העוסקים בחייו המרתקים של הסופר בעל השם העולמי. עד היום כמעט אין חיבור חשוב בעברית הדן בחייו או בכתביו, אף שבשפות אחרות נכתבו ספרי עיון רבים וביוגרפיות. עובדה זו מתמיהה במיוחד לאור הקשר המיוחד והאמביוולנטי של צווייג לפלשתינה דאז ולתנועה הציונית. מצד אחד, הוא לא אהד שום רעיון לאומי, ובכלל זה הציונות, אף שכבר בשנים הראשונות לפעילות התנועה הכיר היטב כמה דמויות מפתח, בהן תאודור הרצל ומרטין בובר. אומנם בהיותו סטודנט גילה צווייג עניין בקבוצות דיון ברוח הציונות, אך לפחות מאמצע העשור הראשון של המאה העשרים השתנו דעותיו, והסתייגותו מהרעיון הציוני הלכה וגברה. מצד שני, צווייג לא התכחש לשורשיו היהודיים, התעניין בגורל העם היהודי – הן בפרספקטיבה היסטורית הן במאורעות בחייו – ואף המשיך להתעדכן בהתפתחויות במפעל הציוני. התעניינותו בנושא קיבלה ביטוי לא־שגרתי בהחלטתו לתרום בשנים 1933‏-1935 חלק ניכר מחליפת המכתבים שלו עם אנשי רוח בעלי שם עולמי לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, היום הספרייה הלאומית. ככל הנראה לעולם לא נדע בוודאות מדוע בחר צווייג להפקיד את אוסף המכתבים דווקא בארץ שבה מעולם לא ביקר, ובספרייה, שמייסדיה השתייכו לתנועה שבה לא תמך. עם זאת, במכתבו מסוף 1933 למנהל בית הספרים דאז שמואל הוגו ברגמן כינה את הספרייה ׳הספרייה שלנו׳. סביר להניח שכך ניסח הסופר את דבריו כדי להביע את תחושת השייכות לספרייה היהודית הגדולה בעולם. למרות הסתייגותו מהתנועה הלאומית צווייג מעולם לא פקפק ביכולות הרוחניות והאינטלקטואליות של הוגים ומדענים ממוצא יהודי. העברת המכתבים לידי המוסד המייצג את אותו כוח אינטלקטואלי, עלתה אפוא בקנה אחד עם דעותיו. תרומת מאות המכתבים לספרייה הלאומית נשארה המעשה היחיד מסוג זה שצווייג יזם והגשים. בהמשך לא העביר עוד חומרים אישיים למוסדות אחרים בעולם.


לאור האמור לעיל נראה לי נכון ומוצדק לבחון את הביטויים האישיים ביותר על היהדות שהשאיר במכתבים שכתב במהלך ארבעים שנה מחייו. כאשר ראה ספר זה אור במקור בגרמנית בשנת 2020, התעניינו בו חוקרי צווייג ומבקרי ספרות. דוברי גרמנית בישראל הדגישו את החשיבות של לקט המכתבים לקהל הקוראים בארץ, ועל כן החלטתי לעשות לפרסומו בעברית. פניתי להוצאת כרמל, וכבר בשיחתי הראשונה עם ישראל כרמל התרשמתי מההתעניינות הרבה בספר ומהנכונות לכלול אותו בפרסומי ההוצאה. אני מודה לישראל כרמל על תמיכתו בהוצאת הספר לאור. אני גם אסיר תודה לספרייה הלאומית, בעיקר למחלקת הארכיונים, שבה גיליתי לא מעט מהמכתבים הכלולים בספר. תודתי לקטיה מנור על תרגומה המצוין ולעורכת הלשון מיה פופר על עבודתה הקפדנית. אני מקווה שמכתבי שטפן צווייג על היהדות יעוררו עניין בקרב קהל הקוראים בעברית, ושספר זה יסייע להכיר את המוטיבים, הדילמות והמחשבות של הסופר היהודי, שספריו נמנים עם רבי המכר בישראל גם יותר משמונים שנה לאחר מותו.


שטפן ליט


צור הדסה, קיץ 2022


שטפן צווייג – חייו ויצירתו


הסופר היהודי האוסטרי שטפן צווייג (1942-1881) נחשב עד היום אחד הסופרים הפופולריים ביותר בשפה הגרמנית. מאמצע שנות העשרים של המאה העשרים כבשו יצירותיו מקום של כבוד בספרות העולם וזכו לתרגומים לשפות רבות. הוא נולד בווינה כבן שני ליצרן הטקסטיל המצליח מוריץ צווייג (1926-1845) ורעייתו אידה לבית ברטאואר (1938-1854). כבר משחר ילדותו נהנה מביטחון כלכלי בחיק משפחה יציבה. אף ששני הוריו ממוצא יהודי, היה ליהדות תפקיד משני בבית המשפחה, וכמו במשפחות יהודיות אחרות, שבשלהי המאה התשע־עשרה ביקשו לסגל לעצמן את התרבות והערכים של הסביבה, הִכתיבה היהדות רק במעט את סדר היום בבית. הבן הבכור אלפרד צווייג (1879‏-1977) קיבל עליו את ניהול העסק המשפחתי, ואילו אחיו הצעיר שטפן גילה עניין בשירה ובספרות. בתום לימודיו בגימנסיה נרשם ללימודי פילוסופיה וספרות באוניברסיטת וינה, וב־1904 קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה.


כבר בשנות לימודיו באוניברסיטה כתב צווייג שירים, נובלות ומאמרים, כמה מהם ראו אור ביומון הווינאי הנודע Neue Freie Presse. באותם ימים היה עורך מוסף הספרות של העיתון לא אחר מאשר תאודור (בנימין זאב) הרצל (1904-1860), סופר, עיתונאי ומייסד התנועה הציונית, והוא תמך בסופר הצעיר. תחילה גילה צווייג עניין בתנועה הציונית החדשה, אולם בסופו של דבר לא התלהב מן התחייה הלאומית של היהדות בפלשתינה.


בשלב מוקדם זה של יצירתו התמקד צווייג בכמה מחיבוריו בנושאים יהודיים, למשל: בנובלה ׳בשלג׳ (1901), שפורסמה בשבועון הציוני Die Welt, מתואר גירוש תושבים יהודים מעיר גרמנית ימי ביניימית השוכנת בגבול פולין; בנובלה ׳נפלאות החיים׳, המתרחשת באנטוורפן במאה השש־עשרה, ובה הגיבורה היא נערה יהודייה, המשמשת מודל לציור של מרים הבתולה. העיסוק בנושאים יהודיים נקשר לעניין שגילה צווייג בתנועה היהודית הצעירה שהתכנסה סביב מרטין בובר בווינה, התעניינות שלא האריכה ימים.


חודשים מעטים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שבה שירת לצד סופרים אחרים במחלקת התעמולה של ארכיון המלחמה האוסטרי, התחזקו אצלו הרעיונות הפציפיסטיים והפן־אירופיים שבאמצעותם ניסה להתריס נגד השאיפות הלאומניות ההולכות וגוברות. צווייג ראה ביהדות גורם מתסיס, הכובל את כל האומות, וכך ניסח את תפיסתו במכתב לאברהם שבדרון ב־9 ביוני 1917. בכמה מובנים היצירה החשובה ביותר שכתב באותם ימים, הייתה המחזה ׳ירמיהו׳, שפורסם ב־1917 והציג את עמדתו הפציפיסטית של הסופר בלבוש ספרותי. את הרעיון למחזה שאב מן המצב הפוליטי והצבאי הגרוע ששרר באירופה בשנות מלחמת העולם הראשונה, מן התעמולה האווילית שנשמעה מכל עבר, מן השירות הצבאי המדכא בארכיון המלחמה וכן מגורלם המר של יהודי גליציה שנמלטו מן המלחמה וממעשי השוד והביזה וביקשו למצוא מקלט באוסטריה, גורל שלו היה עד מקרוב. באמצעות הגיבורים, רובם יהודים, והסיפור התנ״כי בדבר כיבוש ירושלים בידי הבבלים בשנת 586 לפנה״ס, נועד המחזה להיות ליצירה היהודית המקיפה ביותר של הסופר, והאמירה הפציפיסטית שביסודו הנגישה אותו לקהל הרחב. המחזה ראה אור בכמה וכמה מהדורות והוצג אחרי המלחמה שוב ושוב על במות אירופה, ובתרגום לעברית אף על במת תיאטרון ׳האוהל׳ בפלשתינה. היום הוא אינו נכלל ברפרטואר התיאטראות בארץ ובעולם.


סמוך לתום המלחמה זכה צווייג להצלחה כמחבר נובלות, לדוגמה ׳אמוק: סיפור אהבתו הסודית והאומללה של רופא׳ (1922), וכן מסות ביוגרפיות, למשל ׳שלושה אומנים – בלזק, דיקנס ודוסטויבסקי׳ (1920), שהופיעו במהדורות רבות. באותם ימים הייתה הוצאת אינזל (Insel) בלייפציג הוצאת הבית של צווייג. נובלות, אגדות וביוגרפיות היסטוריות המשיכו למלא תפקיד חשוב ביצירתו גם בימים שלאחר מכן. נציין אחדות מהן: ׳רומן רולאן – האיש ויצירתו׳ (1921), ׳שעות הרות גורל׳ (1927), ׳במבוכת הרגשות׳ (1927), ׳שלושה שכתבו את חייהם – קזנובה, סטנדל, טולסטוי׳ (1928), ׳ז׳וזף פושה – דיוקנו של אדם פוליטי׳ (1929), ׳מרי אנטואנט: ביוגרפיה׳ (1932). יצירות אלה הקנו לצווייג מעמד בכורה בספרות הגרמנית והבין־לאומית כבר לפני כמאה שנים, והן זוכות גם במאה העשרים ואחת למהדורות חדשות ולקהל קוראים. הצלחותיו, הגישה האירופית, שדחתה את הגבולות הלאומיים המצטמצמים, והנסיעות הבלתי־פוסקות עשו אותו לאדם הראוי לתואר אזרח העולם.


בשנים האחרונות עסקו חוקרי הספרות שוב ושוב ביחסו של צווייג למוצאו היהודי. עבודותיו של מרק גלבר מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב תרמו תובנות חדשות לסוגיה זו. לדעתו היהדות לא מילאה מקום בולט ביצירתו של צווייג, אבל אין לשלול ממנו ׳רגישות יהודית׳. התמונה השלמה של עשייתו והגותו העולה מן הרישומים האישיים והמכתבים, תומכת בהשערתו של גלבר, שבה אוחזים גם חוקרות וחוקרים אחרים.


דמויות יהודיות שבו והופיעו במוקד היצירה של צווייג החל מאמצע שנות העשרים של המאה העשרים. כאן המקום לציין את הנובלות ׳לב גווע׳ (1927), האגדה ׳רחל מתדיינת עם האלוהים׳ (1927), ו׳מנדל של הספרים׳ (1929).


שנת 1933, שבה התחוללו השינויים הדרסטיים בגרמניה – עליית הנאצים לשלטון והפיכתה לדיקטטורה – הייתה גם נקודת מפנה בחייו של צווייג. בשלב ראשון נאסר עליו להציב את כף רגלו במדינה, זמן קצר לאחר מכן נאסרה גם מכירת ספריו, ובחודש מאי באותה שנה הושלכו ספריו לאש לצד מיטב הספרות הגרמנית. כל זאת אירע אף שבגרמניה היה שוק הקוראים הגדול ביותר ליצירותיו, ובה פעל בית ההוצאה לאור הקבוע שלו. גם באותם ימים נותר צווייג נאמן לסוגה הספרותית האהובה עליו: הביוגרפיה ההיסטורית. ב־1932 ראה אור ספרו האחרון בהוצאת אינזל, הביוגרפיה המקיפה של מרי אנטואנט. הספר זכה להצלחה מסחררת, אך ההתרחשויות בגרמניה שמו קץ לשיתוף הפעולה בין הסופר להוצאה. ב־1934 מצא צווייג הוצאה אחרת, הפעם בארץ מולדתו אוסטריה, ההוצאה הקטנה הרברט רייכנר בווינה. הספר הראשון שהופיע בה היה הביוגרפיה של ההומניסט ארסמוס מרוטרדם. הסופר גילה הזדהות עמוקה עם איש האשכולות הרנסנסי, שבימים שבהם ידעה אירופה ויכוחים לוהטים על תנועת הרפורמציה, העדיף שלא להזדהות עם אף אחד מן הצדדים. עמדה זו תאמה במידה רבה את גישתו הבסיסית של צווייג בעת ההיא – להתמקד ככל האפשר ביצירתו הספרותית ולהתרחק מן הוויכוחים הפוליטיים הנוקבים, שהשותפים להם ממילא לא היטו אוזן לטיעונים הגיוניים.


ב־1935 פרסם צווייג עוד ביוגרפיה, הפעם של מרי מלכת הסקוטים, שחייה, כמו אלה של מרי אנטואנט, הסתיימו בטרגדיה, אם כי בעידן שונה ובנסיבות היסטוריות אחרות. גם ספר זה ראה אור בהוצאת הרברט רייכנר בווינה, הוצאה שהייתה להוצאת הבית של הסופר עד האנשלוס – סיפוח אוסטריה הפשיסטית לרייך השלישי ב־12 במרס 1938. באוסטריה הודפסו מחדש הספרים שפורסמו תחילה בהוצאת אינזל וזיכו את צווייג בהצלחה: ׳ירמיהו׳, ׳מרי אנטואנט׳, ׳ז׳וזף פושה׳ ואוספי אגדות ונובלות, בהן האגדה על ׳המנורה הטמונה׳ (1936) המשקפת קרבה רבה של המחבר לתרבות היהודית ולמסורת היהודית.


הביוגרפיה של מגלן, שהופיעה ב־1938 אצל הרברט רייכנר, הייתה הספר האחרון בספריו של צווייג שראו אור באוסטריה. אחרי 1933, ממניעים פוליטיים ואנטישמיים, הלך ופחת קהל קוראיו במרחב דובר הגרמנית, אולם ספריו המתורגמים זכו להצלחה רבה בכל רחבי תבל. בניגוד לסופרים אחרים בשפה הגרמנית שמצאו מקלט בגלות, ורבים מהם רעבו ללחם, ההצלחה הבין־לאומית הבטיחה לצווייג סגנון חיים נוח למדי גם בשנותיו האחרונות.


שנת 1933 סימלה גם מפנה בחייו האישיים של צווייג. בעקבות השינויים הפוליטיים מרחיקי הלכת בגרמניה, שרישומם הלך וגדל מיום ליום, צווייג, שראה את הנולד והבין שלא ירחק היום ואלה יחולו גם על אוסטריה, החל בהדרגה לפרק את משק הבית בזלצבורג. תחילה העתיק את חייו ללונדון, אך במידת האפשר לא זנח את יצר המסע שלו. בשנים 1933‏1941- הוא ביקר, ולא אחת, בצרפת, בשווייץ, באיטליה, בשוודיה, בהולנד ואפילו בארצות הברית ובדרום אמריקה. ביחסים עם רעייתו פרדריקה נפערו סדקים ראשונים, והם הלכו והעמיקו כשהסופר גילה עניין מתמשך במזכירתו האישית לוטה אלטמן, הצעירה ממנו בשנים רבות. לא חלפה שנה מיום שפרצה מלחמת העולם השנייה, עד למועד שבו רכש צווייג בבאת׳ שבדרום אנגליה את ביתו האחרון. כאן התגורר עם רעייתו השנייה לוטה, שנשא לאישה בספטמבר 1939. לאחר שסיפחה גרמניה את אוסטריה, נותר צווייג חסר נתינות משום שדחה את האפשרות לקבל דרכון מסע מהקונסוליה הגרמנית הנציונל־סוציאליסטית, שבעקבות האנשלוס הייתה מופקדת על העניין. בקשתו לקבל אזרחות בבריטניה טופלה בעצלתיים, והסופר הנודע, שזכה להכרה בין־לאומית, היה במשך שישה חודשים ׳גורם זר עוין׳. אין ספק שהפופולריות שלו היא שחסכה ממנו את המעצר במחנה שנועד לגרמנים ולאוסטרים – בלי כל קשר לעמדתם כלפי גרמניה הנאצית או למידת הסכנה הצפויה להם מאותו משטר – והודות לה גם קיבלו, הוא ורעייתו הטרייה, במרס 1940 את האזרחות הבריטית.


בשנת 1939 הופיע הרומן הראשון פרי עטו ׳קוצר רוחו של הלב׳ בשיתוף פעולה עם שתי הוצאות שבראשן המו״לים הגולים אלרט דה לנגה באמסטרדם וברמן פישר בשטוקהולם. זה הרומן היחיד שצווייג התיר לפרסום והביא לכלל פרסום. פרסומו ציין גם את המעבר להוצאת ספרים חדשה שכן ההוצאה הווינאית הרברט רייכנר נעלה את שעריה ב־1938. כך היה צווייג לסופר בגלות במלוא מובן המילה: הוא כבר לא התגורר ולא כתב במולדתו, ומעתה ראו ספריו אור במדינות חוץ ניטרליות. הרומן עוסק בעקיפין בחיי היהודים בקיסרות האוסטרו־הונגרית שכבר חדלה להתקיים. הגיבורה הראשית הנכה אדית פון קקשפאלבה היא בת לאב יהודי אמיד ומתבולל, והגיבור הראשי הסרן אנטון הופמילר הוא נוצרי. את הסמליות שבכישלון היחסים בין השניים, כישלון ידוע מראש, יש לראות על רקע ההתרחשויות שאירעו בשנים 1938‏1939-, שבהן כל האשליות בדבר סימביוזה גרמנית־יהודית התגלו כהבל וריק, ואת זאת הבין והפנים גם הסופר.


כעבור זמן קצר החל צווייג בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו ׳העולם של אתמול׳ ובכתיבת מונוגרפיה בשני כרכים העוסקת בסופר הצרפתי אונורה דה בלזק. שתי היצירות היו במוקד היצירה הספרותית שלו עד יום מותו. כיבוש צרפת בידי גרמניה ביוני 1940 ואיום הפלישה לאנגליה היו המניע לנסיעתו לארצות הברית ומשם לברזיל, שאליה הוזמן רשמית. לקראת סוף יוני 1940 יצאו בני הזוג צווייג מנמל ליוורפול למסע של חודשים אחדים לאמריקה מבלי לדעת שזו תהיה הפרדה הסופית מאירופה.


בארצות הברית ובדרום אמריקה, שאליה יצא פעמיים מניו יורק כשלצידו רעייתו לוטה, נשא צווייג הרצאות רבות, לא אחת לפני קהל רב. אולם לנוכח ההתדרדרות במצב בעולם – צבאותיו של היטלר עדיין קצרו ניצחונות בכל החזיתות – מצב רוחו העגום ממילא רק הלך והחמיר. אירופה – המסד התרבותי ליצירתו ולמחשבתו – קרסה לנגד עיני העולם כולו. המדינות כולן כמעט היו שותפות למעשה פירוקה, ויהודי אירופה היו הקורבנות העיקריים לסבל הכבד. האווירה התרבותית בארצות הברית לא דיברה אל ליבו, אולם הוא נמשך במידה הולכת וגוברת לחברה הברזילאית, שנדמתה לו חופשית ממחשבות גזעניות. בהשראת ברזיל כתב את הספר ׳ברזיל, ארץ העתיד׳. בברזיל נכתבה גם ׳נובלת השחמט׳, שחתמה את יצירתו וב־1942, לאחר מותו, הופיעה בארגנטינה.


ב־1941 סיים צווייג את כתיבת ׳העולם של אתמול׳. את כתב היד שלח למו״לים שלו בארצות השונות. זמן קצר לאחר יום הולדתו השישים הוא מצא את עצמו מנותק מכל מה שהיה עבורו מקור השראה לחיי היצירה ומבודד מקשרים חברתיים מן העבר. המועקה והקדרות החריפו מאוד, ועליהן נוסף מצבה הבריאותי המתדרדר של אשתו לוטה, שסבלה מהתקפי קצרת. בשבועות הראשונים של שנת 1942 גמלה בשניים ההחלטה להתאבד, וב־22 בפברואר 1942, בפטרופוליס שבברזיל, שמו קץ לחייהם. מכתב הפרדה שהותיר, השמור בספרייה הלאומית בירושלים, הוא ככל הנראה הטקסט האחרון שכתב.


מלחמת העולם השנייה הסתיימה, והאיסור על פרסום כתביו הוסר. ספריו שבו להופיע בארצות אירופה. העולם כולו גילה עניין רב ביצירותיו. כאמור, עד היום מתרגמים לראשונה או מתרגמים מחדש את הסיפורים והרומנים ואף את הכתבים הבלתי־גמורים שהותיר בעיזבונו, וגם כעבור דורות שוב הם זוכים לקהל קוראים רחב.


שטפן צווייג – היהדות במכתביו


אוצר המכתבים האדיר של צווייג הוא חלק חשוב מן היצירה הספרותית כמו מכתביהם של רבים מן הסופרים בני דורו. המספר המדויק של המכתבים והגלויות שכתב בעצמו או הכתיב, אינו ידוע, אבל יש המעריכים אותו ב־25,000. הוא עצמו התלונן לעיתים על כמות המכתבים שנשלחו אליו ועל הזמן שעליו להשקיע כדי להשיב עליהם. רבים מחבריו לעט היו סופרים, מוזיקאים, אומנים או אנשים אחרים בעלי שיעור קומה. צווייג כתב בעיקר בשפה הגרמנית, ובמקרים שמצא לנכון – בצרפתית, אנגלית ואיטלקית. לעיתים מצא זמן להשיב על מכתבים שכתבו אנשים ששלחו לו מביכורי פרי עטם וביקשו לזכות להערכתו ואולי גם לעורר את עניינו. ולפיכך אפשר למצוא בנמעניו אנשים בעמדות שונות ובקבוצות גיל מגוונות.


עד היום לא נעשה ניסיון לתעד במלואו את אוסף המכתבים העצום או להוציאו לאור, אולם שוב ושוב הופיעו בדפוס חלקים ממנו. לצד התכתבויות עם אנשים חשובים מבני דורו, בהם תומאס מאן, הרמן הסה, פאול צך, רומן רולאן, ראוי להזכיר את ארבעת הכרכים של מכתבים נבחרים בעריכת קנוט בק וג׳פרי ב׳ ברלין, שהופיעו בגרמניה בהוצאת פישר בין השנים 1995 ל־2005, ובהם מכונסים כאלף ממכתביו של צווייג. היעדר פרסום מקיף של מכתביו של הסופר מחייב את החוקרות והחוקרים להיעזר בארכיונים ובאוספים שונים כדי לבחון את אוצר המכתבים העשיר והמגוון שהותיר. עוד היום נחשפים לעיני הציבור מכתבים יחידים וצרורות שהיו עד כה בידיים פרטיות.


מכאן נולד הרעיון לכנס את האוסף שלפנינו. בקיץ 2016 התקשרה חנה יעקובסון מבת ים לספרייה הלאומית בירושלים והציעה למסור שלושים מכתבים וגלויות שכתב צווייג לבחור בשם הנס רוזנקרנץ, היום כבר איש אינו מכיר את שמו. רוזנקרנץ, לימים המו״ל של הוצאת הספרים J.M. Spaeth בברלין וסופר בזכות עצמו, היה אביה החורג של הגברת יעקובסון, ובצעירותו ניהל במשך שתים־עשרה שנים חליפת מכתבים עם הסופר. המכתבים לא נעלמו מעיניהם של החוקרים, אולם לא זכו לתיאור מפורט או למהדורה כוללת. למקרא המכתבים הראשונים שכתב צווייג לנער הצעיר ב־1921 וב־1922, נדהמתי מן הפתיחות שבה הציג צווייג לאיש הצעיר שלא הכיר את דעותיו בעניין היהדות והציונות.


חיפוש אחר מכתבים נוספים של הסופר העוסקים ביהדות חשף אוסף עדויות – אומנם לא גדול ביחס לחליפת המכתבים הכוללת של צווייג, אך הוא טמן בחובו מספר לא־מבוטל של גילויים אישיים. עד כה הצלחתי לאתר מאה וארבעים מכתבים ומספר גלויות בנושא, אולם יחלוף עוד זמן רב עד שתימצא בידינו חליפת המכתבים המלאה של צווייג. גם אם אוסף זה אינו משקף נאמנה את כלל מכתביו של צווייג, יש בו ללמד שבמכתביו הסתייג מעיסוק מפורט בנושא היהדות ועשה זאת רק לפרקים, לרוב מסיבות פוליטיות ותרבותיות.


חשיבות המכתבים שמסרה גברת יעקובסון להסקת מסקנות בדבר יחסו המורכב של הסופר ליהדות, לציונות ולאנטישמיות נהירה וברורה כספר הפתוח. לעמדה הברורה בנושא היהדות שהציג במכתביו לחברים ומכרים קרובים, אין שום ביטוי – לא בספריו ולא ביומניו. לא מפתיע שרבים מן הנמענים למכתבים אלה, היו גם הם יהודים. צווייג ודאי הניח שאצלם ימצא הבנה לדעותיו ולמחלוקות הפנימיות שחווה. יש לציין שכמעט כל אותם מכתבים נכתבו אך ורק לגברים. המידע על השיחות הארוכות שניהל צווייג עם ידידיו ומכריו, מועט ביותר, ונדירים עוד יותר המקרים שבהם ניצבו במוקד השיחות נושאים הנוגעים ליהדות: למכתבים הפרטיים שמור אפוא מקום חשוב באוסף המקורות הראשוניים העומדים לרשותנו, והם מהווים מעין מתכונת כתובה של הדו־שיח האישי. המכתבים מתמקדים לא רק בהיבטים פוליטיים וספרותיים חשובים אלא גם בדקויות ופרטים זוטרים. נציין שבמכתבים שנשלחו לחבריו היהודים, צווייג מעולם לא טרח לברך אותם לרגל חגיהם. היה מעניין לדעת איך ציינו בביתו את ערב הפסח או מה היו המחשבות שהעסיקו אותו בראש השנה או ביום הכיפורים, אולם בעניין זה לא נמצא כל מידע. מן הזיכרונות של אשתו הראשונה פרדריקה עולה שבשנים שבהן התגורר בזלצבורג, ביכר לעזוב את העיר בתקופת חג המולד, כלומר גם החג הנוצרי החשוב לא היווה עבורו אתנחתה. גם במכתבים שבהם נזכר חג המולד, הוא מציין רק נקודת התייחסות בזמן, וחגים נוצריים אחרים אינם נזכרים כלל.


הסקרנות הייתה המניע הראשון שגרם לי לעסוק במכתבים פרי עטו של צווייג שבהם התייחס ישירות להיבטים מסוימים ביהדות, ומשנמצאו – התעורר בי הרצון לאגדם בספר. מיום שנולד הרעיון בקיץ 2016, התחוללו בכמה ממדינות אירופה ובעולם המערבי התפתחויות פוליטיות המעוררות דאגה הדומה בחלקה לזו שחש צווייג לפני כמאה שנים. אידאולוגיות גזעניות ואנטישמיות צפות על פני השטח לקול מצהלות ההמון ומחיאות הכף של קבוצות שונות בחברה, אידאולוגיות שעד לא מזמן נחשבו נחלת העבר הרחוק. האקטואליות הלא־מתוכננת של הספר מזעזעת. המחשבות של צווייג וראיית הנולד בכל הנוגע למציאות הבלתי־נתפסת של מלחמה ושואה, נבואה שהתגשמה בתוך זמן קצר, מלמדות שגם בימינו חשיפת מגמות מעין אלה אינה מאבדת כהוא זה מדחיפותה. צווייג בחר בקול השקט של התבונה, שגם היום מאיימת עליו הסכנה לשוב ולשקוע בהמולת הפופוליזם. פרסום המהדורה הזו מלווה בתקווה שאותו קול שקט ימשיך להישמע.