פרולוג


אפקט השליליוּת


"לקבל את הרע יחד עם הטוב," אנחנו אומרים לעצמנו בהשלמה עם הגורל. אבל המוח לא עובד בצורה כזאת. בפסיכולוגיה ובחיים שורר חוסר איזון עמוק, שרק עכשיו הולך ומתברר למדענים: הרע חזק מהטוב.


בספרות האקדמית מכנים את הכוח הזה של הרע בכל מיני שמות: הטיית השליליוּת, דומיננטיות השליליוּת, או פשוט אפקט השליליוּת. כל אלה שמות לנטייה האוניברסלית של אירועים ורגשות שליליים להשפיע עלינו בעוצמה רבה יותר מאשר החיוביים. מילה ביקורתית אחת יכולה לשבור אותנו גם אם איננו מתרגשים ממבול של תשבחות. אנחנו רואים את הפרצוף העוין בקהל אך לא שמים לב לכל החיוכים הידידותיים. אפקט השליליות נשמע מדכא - ולעתים קרובות הוא באמת מדכא - אבל הוא לא חייב להיות סוף הסיפור. הרע חזק יותר, אבל הטוב יכול לגבור עליו כשמבינים מהו הדבר שאיתו אנחנו מתמודדים.


זיהוי אפקט השליליוּת והתגברות על תגובות אוטומטיות מאפשרים לשבור דפוסים הרסניים, לחשוב על העתיד באופן אפקטיבי יותר, ולנצל לטובתנו את היתרונות המפליאים של ההטיה הזאת. מזל רע, חדשות רעות ותחושות רעות יוצרים תמריצים רבי עוצמה - לאמיתו של דבר לא קיימים תמריצים חזקים מאלה - להיות חזקים יותר, חכמים יותר, וטובים יותר כלפי הסובבים אותנו. אפשר להשתמש ברע למטרות טובות מאוד, אבל רק אם המוח הרציונלי מבין את השפעותיו האי־רציונליות. כדי לגבור על הרע, בייחוד בעולם דיגיטלי שמעצים את כוחו, דרושים חוכמה ומאמץ.


עקרון השליליות הוא עיקרון פשוט שיש לו השלכות לא כל כך פשוטות. כשאיננו מבינים די הצורך את יכולתו של הרע לעוות את שיקול דעתנו, אנחנו מקבלים החלטות איומות. הטיית השליליות שלנו מסבירה דברים גדולים וקטנים: כיצד מדינות נגררות למלחמות הרסניות, מדוע מתפתחת איבה בין שכנים ומדוע זוגות מתגרשים, כיצד נוצר קיפאון בכלכלה, מדוע מועמדים מקלקלים לעצמם ראיונות עבודה, כיצד בתי ספר פועלים לרעת התלמידים, ומדוע מאמני פוטבול מורים לבצע בעיטות הרחקה לעתים קרובות הרבה יותר מדי. אפקט השליליות הורס את שמם הטוב של אנשים ומביא חברות לידי פשיטת רגל. הוא מעודד רגשות שבטיים ושנאת זרים. הוא מעורר פחדים שאין להם אחיזה במציאות. הפחדים הללו החריפו את הזעם בקרב אמריקאים ואת הרעב בקרב תושבי זמביה. אפקט השליליות מעורר פניקות מוסריות הן בקרב ליברלים והן בקרב שמרנים. הוא מרעיל את הפוליטיקה וגורם לדמגוגים לנצח בבחירות.


עוצמתו של הרע היא אוניברסלית, אבל הוא לא בלתי מנוצח. השפעתו של אפקט השליליוּת חזקה מכול בשנים הראשונות של חיינו, השנים שבהן הצורך ללמוד מכישלונות ומביקורת גדול יותר מאשר בהמשך החיים. כשאנחנו מתבגרים, הצורך ללמוד פוחת ודברים נראים בפרספקטיבה הגיונית יותר. זקנים נוטים להיות שבעי רצון יותר מצעירים מפני שבעיות וכישלונות מעוותים פחות את רגשותיהם ואת השיפוט שלהם. את עוצמתו של הרע ממתנת אצלם הערכתם את ההנאות היומיומיות והיזכרות ברגעים מאושרים במקום התעסקות באומללויות מן העבר. לפי אמות מידה אובייקטיביות חייהם לא נראים בהכרח טובים יותר (בייחוד אם יש להם בעיות בריאות), אבל הם מרגישים טוב יותר ויכולים לקבל החלטות שקולות יותר, מפני שהם יכולים להרשות לעצמם להתעלם מחוויות למידה לא נעימות ולהתמקד במה שמסב להם הנאה.


זה סוג החוכמה שאותו אנחנו מבקשים לקדם בספר זה. נסביר כיצד להשתמש בכוחו של הרע כשהוא מועיל ואיך להתגבר עליו כשהוא לא מועיל. הודות לשטף של מחקרים מהזמן האחרון על אפקט השליליוּת, חוקרים מזהים אסטרטגיות להתמודדות איתו. האבולוציה יצרה בנו פגיעוּת לרע, והיא מושלת באזור קדום הנמצא במוחם של כל בעלי החיים, אבל היא גם ציידה את החלקים המתוחכמים יותר של מוח האדם בכלים קוגניטיביים טבעיים שעוזרים להתנגד לכוחו ולנצל אותו באופן קונסטרוקטיבי. הכלים האלה נחוצים כעת יותר מאי־פעם מפני שיש כיום הרבה יותר מפיצים מיומנים של פחד ושנאה - סוחרי הרע, כפי שאנחנו קוראים להם - אנשים שצוברים הון כספי ופוליטי מהפחדת הציבור ומהתססת שנאה.


אנחנו נראה כיצד להשתמש במוח הרציונלי כדי שהרע יישאר בשליטה, הן בחיים הפרטיים והן בחיים הציבוריים - באהבה ובחברויות, בבית, בלימודים ובעבודה, בעסקים ובפוליטיקה ובממשל. מעל לכול, אנחנו רוצים להראות איך בסוף יכול הטוב לנצח. העוצמה המיידית של הטוב פחותה, והשפעתו הרגשית חלשה יותר מזו של הרע, אבל בזכות התמדה ותבונה, והודות לכוחם של המספרים, הטוב יכול לגבור על הרע.


כשלומדים כיצד הטיית השליליות משפיעה עלינו ועל כל אחד אחר, רואים את העולם באופן ריאליסטי יותר - ובפחות פחד. מודעות יכולה לעזור להתגבר על הדחפים שמגבילים אותנו על ידי כך שהם יוצרים חוסר ביטחון, התקפי פניקה ופוביות כמו פחד גבהים או חרדת קהל. פוביות ממחישות את כוחו של הרע מפני שפוביה היא פשוט תגובה מוגזמת לאפשרות שמשהו ישתבש. זהו דחף אי־רציונלי שמונע מאיתנו ליהנות באופן מלא מהחיים. כשמבינים את אפקט השליליות אפשר להתגבר על פוביות, וגם על בעיות כלליות יותר.


במקום להתייאש כשנתקלים במכשול, אפשר לחפש דרכים להפיק ממנו תועלת. במקום לחתור להיות הורים או בני זוג מושלמים אפשר להתרכז בהימנעות מהטעויות הבסיסיות - וזה חשוב הרבה יותר ממעשים טובים. בכל מערכת יחסים אפשר ללמוד לעצור ריבים לפני שהם פורצים, או לפחות למנוע מהם לצאת משליטה, אם נבין את הקלות שבה עלבון קטן עלול להתפרש ולהיתפס בממדים מוגזמים, בייחוד כשבני זוג מנסים להבין זה את זה. בעבודה, אפשר להימנע מהמלכודות שהורסות קריירות ומובילות יוזמות לאבדון.


הצד החיובי של הרע הוא יכולתו לחדד את התפיסה ולחזק את כוח הרצון. הבנה של האופן שבו משפיע משוב מכאיב משפרת את היכולת שלנו להתמודד עם ביקורת - לספוג את הלקחים המועילים בלי להתייאש. היא גם משפרת את יכולתנו לתת ביקורת. זוהי מיומנות נדירה. רוב האנשים, כולל מי שנחשבים למומחים, לא יודעים איך למסור חדשות רעות מפני שאינם מבינים איך הן מתקבלות. כאשר רופאים אינם מיומנים בדרכים הנכונות לספר למטופלים על אבחנות מעציבות, הם מחריפים את הצער ואת הבלבול של המטופלים. כאשר תלמידים ועובדים מקבלים הערכות על הישגיהם, רבים מהמורים והמנהלים נותנים להם ביקורות שבעיקר מרפות את רוחם, ואילו אחרים פשוט מתחמקים מהבעיות ונותנים לכולם הערכות וציונים טובים. הם יוכלו למלא את תפקידם בצורה אפקטיבית יותר אם ישתמשו בשיטות שנבדקו בזמן האחרון בבתי ספר, במשרדים ובמפעלים.


כאשר ביקורות ועונשים ניתנים במיומנות, ההתקדמות מהירה הרבה יותר מאשר כשהגישה היא לתת פרסים לכולם. כך מעודדים אנשים ללמוד מטעויותיהם במקום להמשיך לסכן את הקריירות שלהם ואת יחסיהם עם אחרים. ביקורת ועונשים מלמדים אנשים כיצד להשתפר וכיצד להסתדר עם אחרים - עם שותפים לעבודה, כשמתמרנים בין מחויבויות משפחתיות, או כשמנסים לשמור על חיוניותו של קשר רומנטי.


אם מבינים כהלכה את כוחו של הרע, הוא יכול להוציא מכל אדם את המיטב.


אף על פי שאפקט השליליות הוא היבט יסודי של הפסיכולוגיה שלנו, ואמת חשובה על החיים, הוא התגלה רק בזמן האחרון, ובאופן מאוד לא צפוי. המחקר של רוי באומייסטר התחיל, כרגיל אצלו, בשאלה מעורפלת. שאלות כאלה כבר לא אופנתיות בקרב עמיתיו חוקרי הפסיכולוגיה. כסטודנט לתואר ראשון הוא רצה להיות פילוסוף ולחשוב על שאלות גדולות על החיים, אבל הוריו חשבו שזאת לא תהיה קריירה מעשית דיה כדי להצדיק את שכר הלימוד באוניברסיטת פרינסטון, והפשרה שנמצאה היתה שהוא ילמד פסיכולוגיה חברתית.


כשנעשה לפרופסור, תחילה באוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב ובהמשך בפלורידה סטייט ובאוניברסיטת קווינסלנד, השתתף באומייסטר בלא מעט מחקרים וניסויים ממוקדים בתחומי מומחיות צרים - זה סוג העבודה שמעדיפים בימינו בכתבי העת המדעיים ובוועדות הקביעות. הוא התפרסם בזכות עבודתו על שליטה עצמית, דחייה חברתית, תוקפנות ונושאים אחרים. אבל העסיקו אותו גם שאלות שהיו הרבה מעבר לתחומי המומחיות שלו.1 מדוע יש רוע? מהו ה"אני"? מה מעצב את טבע האדם? מה משמעות החיים? הוא השיב לכל אחת מהשאלות בְּספר, ולשם כך סקר את הספרות בפסיכולוגיה ובדיסציפלינות אחרות כדי לאתר דפוסים שנעלמו מעיני המומחים.


בשנות התשעים משכו את סקרנותו כמה דפוסים שהסתמנו באירועים טובים ורעים. פסיכולוגים שחקרו תגובות של אנשים מצאו שרושם ראשון רע משפיע הרבה יותר מרושם ראשון טוב, ואילו ניסויים של כלכלנים התנהגותיים הראו שהפסד כספי משפיע על אנשים בעוצמה גדולה הרבה יותר מאשר רווח כספי באותו הגודל. מה נותן לדברים הרעים יותר כוח? מתי וכיצד אפשר לעשות משהו נגד ההשפעה הזאת?


כדי לחקור זאת, באומייסטר בדק תחילה סיטואציות שבהן לא היתה לאירועים רעים השפעה חזקה כל כך. זאת היתה גישה הגיונית: לחפש דוגמאות לחולשה של דבר מה כדי להבין את המקור לכוחו; כדי להבין מה תומך בגג אפשר לחפש את המקומות שבהם הוא שוקע. באומייסטר ועמיתיו הציעו "לזהות כמה דפוסים מנוגדים" שיאפשרו להם "לפתח תיאוריה מפורטת, מורכבת, ועם הדקויות המתבקשות שתסביר מתי הרע חזק יותר לעומת מתי הטוב חזק יותר".2


אבל לא עלה בידם להשיג את מבוקשם. הם סקרו את הספרות בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה, בכלכלה, באנתרופולוגיה ובדיסציפלינות אחרות, ואף על פי כן, להפתעתם, הם לא מצאו דוגמאות למקרים שבהם הטוב חזק יותר. המחקרים הראו שלבריאות גרועה או להורות גרועה יש השפעה גדולה בהרבה מאשר לבריאות טובה או להורות טובה. ההשפעה של אירועים רעים נמשכת זמן רב יותר מהשפעתם של אירועים טובים. תמונה שלילית (תצלום של חיה מתה) מעוררת במוח יותר פעילות חשמלית מאשר תמונה חיובית (קערה של גלידת שוקולד). הכאב שגורמת ביקורת גדול הרבה יותר מההנאה שמסבים שבחים. עונשים מעוררים בתלמידים ובעובדים יותר מוטיבציה מאשר פרסים. קל הרבה יותר לרכוש שם רע מאשר שם טוב, והרבה יותר קשה להיפטר ממנו. סקירת ספרות המחקר הראתה שהרע חזק מהטוב באופן עקבי. כמעט במקרה התגלתה לפסיכולוגים תופעה חשובה, שהשלכותיה מגיעות לתחומים כה רבים, ושקודם לכן איש לא שם לב לדפוס הכולל שלה.


בזמן ששקד על כתיבת התוצאות הזדמן לבאומייסטר לבקר באוניברסיטת פנסילבניה ולהציג את ממצאיו. פרופסור שישב בקהל, פול רוזין, ניגש אליו לאחר ההרצאה וסיפר לו שהוא עובד על פרויקט דומה, אבל בגישה שונה. רוזין כבר נודע באותם ימים כמי שחקר באופן יצירתי נושאים מוזנחים בפסיכולוגיה, ביניהם גועל וחשיבה מאגית.


בסדרה בלתי נשכחת של ניסויים הוא הראה כמה קל לזהם משהו טוב.3 אחרי שתִּיקָן מת ומחוטא נטבל במיץ תפוחים ומיד הוצא ממנו, רוב האנשים סירבו ללגום מהמיץ. (מי שהתבלטו כיוצאים מהכלל: ילדים קטנים, בנים; בהם נראה שאי־אפשר לעורר גועל.) רוב המבוגרים בכלל סירבו בעקבות זאת לשתות מיץ תפוחים, אפילו מיד לאחר שנמזג מקופסה חדשה לכוס נקייה. מגע קל של חרק מגעיל הספיק כדי לגרום לכל מאכל להיראות בלתי אכיל.


אבל מה קורה כשנסיין מניח פרוסה מפתה של עוגת שוקולד על צלחת של תיקנים מחוטאים? האם פרוסת העוגה תיצור בכם נכונות לאכול את החרקים? האם עולה בדעתכם מאכל טוב כל כך, שמספיק שייגע בצלחת כדי שיגרום לתיקנים להיתפס כראויים למאכל? לא - מפני שאין "אנטי־תיקן". המחקר של רוזין על גועל והִדַּבְּקוּת אישש פתגם רוסי ישן: "כף של זפת תקלקל חבית של דבש, אבל כפית של דבש לא תשנה חבית של זפת."


כשרוזין הרהר בחוסר הסימטריה הזה, התברר לו שהטיית שליליות כזאת קיימת בטווח רחב של תופעות. במסורות דתיות רבות, די בעבירה אחת כדי להרוס אדם, או ששדים יכולים להשתלט עליו ברגע, אבל רק כעבור עשרות שנים של מסירוּת ומעשים טובים הוא יכול להיות לקדוש. בשיטת הקסטות ההינדית, אכילת אוכל שהכין מישהו מקסטה נמוכה מזהם בראהמינים, אבל אדם מקסטת הטמאים לא נהיה טהור יותר על ידי אוכל שהכינו בראהמינים.


הן באומייסטר והן רוזין שמו לב גם לכמה תופעות לשוניות מסקרנות. פסיכולוגים משתמשים בדרך כלל בזוגות של מונחים מנוגדים לתיאור מצבים רגשיים: שמחה או עצב, שלווה או חרדה, שביעות רצון או כעס, ידידותיות או עוינות, אופטימיות או פסימיות. אבל כשבאומייסטר סקר מחקרים בפסיכולוגיה על אירועים טובים ורעים, הוא שם לב שחסר משהו. פסיכולוגים ידעו זה מכבר שאירוע יחיד יכול להשאיר אצל אנשים צלקות לשנים - זה מה שנקרא טראומה. אבל מהו ההפך? איזו מילה מתארת מצב חיובי שנמשך עשרות שנים בתגובה לאירוע יחיד?


אין מונח הפוך לטראומה מפני שלשום אירוע טוב אין השפעה ממושכת כזאת. אפשר להיזכר באופן רצוני ברגעים מאושרים מהעבר, אבל האירועים שצצים לנו בראש, בלי הזמנה - הזיכרונות הבלתי רצוניים, כפי שפסיכולוגים קוראים להם - נוטים להיות בלתי מאושרים. רגעים רעים יוצרים תחושות בלתי מודעות שלא נעלמות. חמישים שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, כשחוקרים השוו בין מי שנלחמו כחיילים אמריקאים באזור האוקיינוס השקט לבין חיילים אמריקאים לשעבר שנלחמו באירופה, הם גילו הבדל ניכר בטעמים: מי שנלחמו בזירת האוקיינוס השקט עדיין נמנעו מאוכל אסיאתי. חוויה מינית רעה אחת יכולה לרדוף אנשים כל חייהם, אבל פרשיית האהבים המאושרת ביותר יכולה להפוך עם הזמן לזיכרון עמום. בגידה אחת יכולה להרוס נישואים, אבל שום מפגן של מסירות לא יכול להבטיח את הקשר הזוגי לעד. רגע אחד של הזנחה הורית יכול להוביל לעשרות שנות חרדה וטיפולים נפשיים, אבל איש לא מבלה את כל חייו הבוגרים במחשבה בלתי פוסקת על היום הנפלא שעבר עליו בגן החיות כשהיה ילד.


רוזין שם לב לעוד כמה מילים רעות ללא מונחים מנוגדים חיוביים. לדוגמה, אין שום מילה שפירושה ההפך של רוצח. כשהחוקרים בדקו זאת בניסוי שבו ביקשו מאנשים למצוא מילה כזאת, המשתתפים לא היו תמימי דעים. היו מי שלא עלתה בדעתם אף מילה מתאימה. אחרים הציעו מילים שלא היו בדיוק ההפך - מילים כמו מושיע (מונח רחב שמשמש בעיקר במובן של ישועה רוחנית וסוגים אחרים של הצלה) ומציל (שהאסוציאציות שהוא מעורר קשורות לים). עוד קודם לכן, חוקרים שבדקו שפות מרחבי העולם מצאו בהן הטיה שלילית בהתפלגות המילים: יש יותר מילים נרדפות למושגים רעים כמו כאב מאשר למושגים ההפוכים, הנאה או עונג. אבל לרוצח אין הפך. החוקרים באוניברסיטת פנסילבניה חיפשו "שמות עצם ייחודיים" אחרים מהסוג הזה, טובים או רעים. הם מצאו רק מעטים - וכולם היו רעים.


הם הצליחו למצוא מילים נרדפות לסימפתיה (מילים כמו חמלה ורחמים) אבל הם לא הצליחו למצוא מילה שפירושה אמפתיה כלפי מזלו הטוב של מישהו. הם מצאו מילה לאירוע שלילי בלתי צפוי, תאונה, או לסיכוי שיקרה משהו רע, סיכון, אבל רוב האנשים לא הצליחו לחשוב על הפכים לאף אחת מהמילים האלה. (יש באנגלית מילה אפשרית, serendipity, שפירושה צירוף מקרים מפתיע וחיובי, אבל רוב האנשים לא הכירו אותה.) רוב האנשים גם לא הצליחו לחשוב על מילה שתהיה ההפך של גועל. אותו הסיפור חזר על עצמו כשהחוקרים בדקו גרסאות של מילים אלה בעשרים שפות אחרות, ביניהן השפות המדוברות בעולם וכן שפות פחות נפוצות כמו איסלנדית ואיבּוֹ.4 מהתוצאות הצטיירה גרסה קיצונית של הטיית השליליות: לפעמים הרע חזק עד כדי כך שאנשים אפילו לא מנסים למצוא את ניגודו הטוב.


כשבאומייסטר ורוזין סיימו להשוות את הרעיונות והממצאים שלהם היה להם ברור ששניהם גילו בנפרד את אותו עיקרון, והם תיאמו את פרסום המאמרים שלהם בשנת 2001. שני המאמרים הם כיום בין המאמרים המוזכרים ביותר בספרות של מדעי החברה. פסיכולוגים וחוקרים ממגוון רחב של תחומים אחרים שאבו מהם השראה למאות מחקרים נוספים על הטיית השליליות, גילו אותה במקומות חדשים, ניתחו את השפעותיה, ובדקו אמצעי נגד. בספר זה אנחנו רוצים לחשוף אתכם לכמה מממצאיו של גוף המחקר הגדל הזה, אשר הולך ומעמיק את הבנתנו את אפקט השליליות, ותוך כדי כך גם מאשש את מסקנות המאמרים המקוריים.


כותרת המאמר של רוזין, שאותו כתב יחד עם אדוארד רויזמן, עמיתו באוניברסיטת פנסילבניה, היתה "הטיית שליליות, דומיננטיות השליליות והִדַּבְּקוּת".5 הם הגיעו למסקנה ש"אירועים שליליים בולטים יותר, חזקים יותר, דומיננטיים בשילובים, ובדרך כלל פועלים ביתר עוצמה, מאשר אירועים חיוביים". מאמרו של באומייסטר נקרא פשוט "הרע חזק יותר מהטוב".6 הוא כתב אותו יחד עם שתי עמיתות מאוניברסיטת קייס וסטרן, אלן ברטסלבסקי וקתלין ווֹס, ועם קתרין פינקנאואר מהאוניברסיטה החופשית של אמסטרדם. מסקנתם בעקבות סקירת הראיות היתה: "עוצמתם הגדולה יותר של אירועים רעים לעומת טובים נמצאת באירועים יומיומיים, באירועי חיים חשובים (כגון טראומה), בתוצאות של מערכות יחסים קרובות, בדפוסים של רשתות חברתיות, באינטראקציות בין־אישיות, ובתהליכי למידה."


באומייסטר ושותפותיו למחקר שמו לב שכוחו של הרע גרם לעיוות בתחום עיסוקם המקצועי במשך מאה שנה. כתבי עת וספרי פסיכולוגיה הקדישו מקום כמעט כפול לניתוח בעיות מאשר לזיהוי מקורות לאושר ולתחושת רווחה. מדוע? "השערה אפשרית אחת היא שפסיכולוגים הם מיזנתרופים פסימיים או סדיסטים ששואבים סיפוק מעוות מחקר סבלם וכישלונותיהם של בני אדם." אבל הסבר טוב יותר, לדעת הקבוצה של באומייסטר, היתה הלחץ על חוקרים בתחום המדעי הצעיר הזה למצוא תוצאות משמעותיות מבחינה סטטיסטית: "הם היו צריכים לחקור אפקטים חזקים ככל האפשר כדי שהאמת תציץ מבעד לערפל של שוֹנוּת השגיאות ותסתמן במדידותיהם. כיוון שהרע חזק יותר מהטוב, ראשוני הפסיכולוגים נמשכו באורח בלתי נמנע לעבר חקר הצד השלילי והמטריד של החיים האנושיים."


החוקרים הלכו בעקבות גרסה משלהם של "עקרון אנה קרנינה", ששמו בא מהערתו המפורסמת של טולסטוי שכל המשפחות המאושרות דומות, אך שכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה. היה קל הרבה יותר למצוא את הבעיות של אנשים בלתי מאושרים ולמדוד אותן, ולכן פסיכולוגים התחילו בהן. עיוות נוסף במחקר התרחש עם הגעת הממצאים לידיעת הקהל הרחב, מפני שהם הגיעו אליו דרך מסננת של עיתונאים ששאפו להשיג תשומת לב מרבית - וחדשות רעות הן כמובן הדרך להשיג תשומת לב כזאת. הם כתבו אפוא רבות על המחיר הכרוך בטראומות, בפסיכוזות ובדיכאון, אבל מעט מאוד על חוסן פסיכולוגי ועל יכולתם של בני אדם להיות מאושרים.


הכול מכירים כיום את הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית (PTSD), אבל לא את תופעת הצמיחה הפוסט־טראומטית, שלאמיתו של דבר שכיחה הרבה יותר. רוב מי שעוברים טראומות מרגישים בסופו של דבר שהחוויה הקנתה להם חוזק, חוכמה, בגרות, סובלנות והבנה, או הפכה אותם לאנשים טובים יותר בדרך אחרת כלשהי. הפסיכולוג רב ההשפעה מרטין סליגמן הרבה להתלונן על תשומת הלב הרבה שמרעיפים על הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית במקום על צמיחה פוסט־טראומטית, מפני שהתוצאה של תשומת הלב הזאת היא שאנשים מצפים בטעות שלאירועים רעים יהיו בעיקר תוצאות שליליות. לפחות 80 אחוזים מהאנשים שנחשפו לאירוע מחריד לא חוו בעקבותיו הפרעת דחק פוסט־טראומטית.7 אף על פי שאירוע רע יחיד חזק יותר מאירוע טוב, לאורך זמן, אנשים מגיבים בצורות קונסטרוקטיביות רבות מאוד והתוצאה האופיינית היא יכולת משופרת מאי־פעם להתמודד עם אתגרי החיים. הרע יכול בסופו של דבר לחזק אותנו.


פסיכולוגים ועיתונאים התעסקו בהדגשת השלילי עד כדי כך שהחמיצו את האמת הגדולה יותר על החוסן האנושי. רק לאחר זיהוי הטיית השליליות בתחום עיסוקם התחילו פסיכולוגים לפצות על ההטיה ולחקור דרכים לעודד חוסן, צמיחה ורווחה ולא רק להקל את הסבל. לשם כך הם התחילו להביט ביתר עיון בכוחו של הרע, כמו חוקרים בדיסציפלינות אחרות. מדענים קוגניטיביים מצאו דרכים חדשות לבטל את השפעותיו השליליות בטיפול בחרדה ובהפרעות אחרות, ולהשתמש בכוחו לקידום למידה מהירה יותר. כלכלנים התחילו לראות כיצד כוחו של הרע יכול לשפר את הפרודוקטיביות של עובדים. סוציולוגים שחקרו דתות ראו שכוחו של הרע מעודד התנהגות טובה והבינו מדוע הגיהינום הוא אמונה שכיחה כל כך בדתות שמתפשטות במהירות. תורת החטא הקדמון הנוצרית - הרעיון שהאנושות נידונה לסבל תמידי בשל חטאם של אדם וחוה - יכולה להיראות אכזרית, כפי שבטרגדיות יווניות נראה שאין זה הוגן שגורלו של הגיבור נחרץ בשל פגם טרגי יחיד. אבל אמונות אלה עולות בקנה אחד עם יסוד בסיסי בפסיכולוגיה ובאבולוציה של האדם.


כדי לשרוד, החיים צריכים לנצח כל יום. למוות מספיק ניצחון אחד. די בשגיאה קטנה או בטעות בהערכת המצב כדי למחוק את כל ההצלחות. הטיית השליליות היא אדפטיבית - זהו המונח שביולוגים משתמשים בו כדי לומר שתכונה משפרת את סיכויי ההישרדות של פרט יחיד או של קבוצה. בסוואנה שבה חיו הורינו הקדמונים, הציידים־לקטים ששרדו היו אלה ששמו לב להימנעות מאכילת פירות רעילים יותר מאשר להנאה מטעמם הטוב של אחרים. הם היו אלה ששמו לב לטורפים כמו אריות יותר מאשר לחיות טעימות כמו צבאים שיכלו לצוד. הכרה בטוב לבם של ידידים בדרך כלל לא היתה עניין של חיים ומוות, אבל התעלמות מעוינותם של אויבים יכלה להיות קטלנית. ברמת הקבוצה, ההישרדות היתה תלויה במה שחוקרים מכנים "עקרון השרשרת" (המבוסס על האמרה השחוקה שחוזקה של שרשרת תלוי בחוליה החלשה ביותר בה): אדם טוב אחד לא יכול להבטיח את שלומם של כל האנשים בשבט, אבל טַבָּח לא זהיר אחד שיגיש פקעות בלי לנטרל את רעילותן עלול להרעיל את כולם, ובוגד אחד עלול למסור את כולם לידי שבט עוין.


טעות אחת עדיין יכולה להרוג אותנו. אויב אחד עדיין יכול להפוך את חיינו לגיהינום. אובדן אחד יכול למחוק את ההצלחות הרבות שקדמו לו. עדיין יש היגיון אבולוציוני בתשומת לב יתרה לאיומים. אבל הרגישות הגבוהה שלנו לרע עלולה לחבל בתפקוד שלנו. מה שהועיל לציידים־לקטים לא תמיד מועיל גם לנו. הדחף לזלול קלוריות משמינות הועיל בתקופת המחסור בסוואנה אבל הוא עלול להוביל להשמנת יתר ולבריאות לקויה כשמוכרי ג'אנק פוד מפתים אותנו כל היום. יש מי שמוכרים את הרע גם כיום, והסוחרים הללו משתמשים בתקשורת במיומנות לא פחותה מזו של משווקי הג'אנק פוד.


זו הסיבה לכך שהעולם המודרני נראה מסוכן כל כך. הטרור הוא תוצר של עידן התקשורת.8 עד סוף המאה התשע־עשרה, רצח אקראי של מעט אזרחים חפים מפשע היה חסר תועלת מבחינה אסטרטגית. רק כשהטלגרף ודפוס זול התחילו להפיץ חדשות במהירות, גילו הטרוריסטים את העוצמה הגלומה במעשה אכזריות יחיד. החתירה לפחד האיצה כשהתחילו שידורי החדשות, והיא נכנסה להילוך גבוה מאז החלו ערוצי הכבלים, אתרי האינטרנט והמדיה החברתית להתחרות על תשומת הלב של הציבור עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הם מנצלים מנגנונים רגשיים קדומים על ידי ניפוח מכוון של הסכנות בטבע, בטכנולוגיה, ומכיוונם של זרים ושל יריבים פוליטיים. בחירתו לנשיאות של דונלד טראמפ היתה אוצר של רייטינג מפני שהיא הוציאה את הרע ביותר משני הצדדים; כמעט לא עבר שבוע בלי אזהרות חדשות על קִצהּ הקרב של תרבות המערב.


כוחו של הרע מושל במצב הרוח שלנו ומדריך את החלטותינו במשך כל היום. הוא מכוון את החדשות ומעצב את השיח הציבורי. עיתונאים, פוליטיקאים, משווקים, בלוגרים, נוכלים במדיה החברתית, טרולים, וכל גורם אחר שרוצה למשוך את תשומת לבנו על המסך - כולם מנצלים אותו. בראייה היסטורית, רבע המאה האחרון היה יוצא דופן בשלוותו, אבל אנשים היו עדים במהלכו ליותר קרבות ושפיכות דמים מאשר אי־פעם בעבר. שיעור האלימות והפשע באמריקה מצוי בירידה תלולה9 אבל רוב האנשים חושבים שהוא בעלייה מפני שהם רואים כל כך הרבה אלימות ופשע בתקשורת.10 הצריכה הבלתי פוסקת של חדשות רעות משרה על אנשים תחושה של חוסר אונים. הם מתחילים לתפוס את הדאגות האישיות שלהם כאסונות ולשקוע בייאוש נוכח מצב העולם.11


תוחלת החיים הולכת ומתארכת, ואנחנו מנצלים את הזמן הנוסף שבידינו ללחיצה על כותרות כמו "מדוע התזונה שלכם הורגת אתכם". מאושרים ככל שיהיו חיי המשפחה שלכם, אתם מופצצים ללא הרף במאמרים עם כותרות כמו "שבעה סימנים שבני הזוג בוגדים בכם" או "חמישה טיפים שישמרו על ילדכם מפני חטיפה". לא משנה כמה טובים חייכם, מפיצי הקליקבייטים יצליחו למצוא דרך להפחיד אתכם. אין ביטחון אפילו בחלק של הרשת המוקדש לסרטונים עם בעלי חיים חמודים, כי אפילו שם, אלגוריתמים יכולים לנסות למשוך את תשומת לבכם למאמרים שמיועדים לבעלי חיות מחמד: "האם הכלב שלכם יאכל אתכם אם תמותו? לחצו כדי לקרוא את העובדות."


כל עוד איננו לומדים איך להתגבר על השפעתו הבלתי פרופורציונלית של הרע, היא מעוותת את רגשותינו ואת ראייתנו את העולם. היא גרמה לאנשים בני המזל ביותר בהיסטוריה להרגיש מקוללים. במשך אלפי שנים, כמעט כל בני האדם נידונו לחיים קצרים של עבודה חקלאית קשה. בשנת 1950, רוב האנשים בעולם התקיימו על פחות מדולר אחד ביום12 ולא ידעו לקרוא,13 אבל כיום, שיעור העוני הקיצוני והאנאלפביתיות בקרב הנוער הוא פחות מעשרה אחוזים,14 והוא ממשיך להצטמצם. אנחנו עשירים יותר, בריאים יותר, חופשיים יותר ובטוחים יותר מכפי שיכלו אנשים בתקופות קודמות לקוות להיות, ובכל זאת, במקום ליהנות מהתנאים שהתברכנו בהם, אנחנו מעדיפים להקשיב דווקא לקולות שאומרים לנו שהעולם עומד להיחרב - ומצביעים בעדם בבחירות. במקום לנצל הזדמנויות ולהרחיב את אופקינו, אנחנו רותחים על אי־צדק וחרדים מפני אסונות - ולעתים קרובות מאוד תגובותינו מחמירות את המצב.


הטיית השליליוּת גורמת לנו להקדיש יותר תשומת לב לאיומים מן החוץ, ולכן להפריז בחומרת הסכנות האלה. אך כשאנחנו מביטים פנימה, יש בנו הטיה אחרת: לעצמנו אנחנו מייחסים על פי רוב מעלות מופרזות, והיכולת שלנו להשלות את עצמנו עשויה להיות מדהימה. כאשר אסירים שריצו את עונשם על תקיפה, על שוד ועל פשעים אחרים התבקשו להשוות את עצמם לאוכלוסייה הכללית, הם תיארו את עצמם כמוסריים וכהגונים יותר, וגם כאנשים עם יותר חמלה ושליטה עצמית.15 היתה רק תכונה אחת שבה, לדעתם, הם לא עלו על שאר האוכלוסייה. בכל הקשור לציות לחוק, העבריינים המורשעים גילו צניעות והעריכו את עצמם רק כממוצעים.


כולנו נוטים להפרזה ביכולות שאנחנו מייחסים לעצמנו ובשליטה בגורלנו. אנשים מרגישים ביטחון לא מציאותי בכבישים מהירים מפני שהם תופסים את עצמם כנהגים טובים מהממוצע ומצפים שמיומנותם תגן עליהם, אף על פי שתאונות רבות נגרמות בגלל גורמים שאינם בשליטתם. בדומה לכך, כששואלים אנשים כמה זמן יארך להם להשלים פרויקט, אופייני שהערכתם היא הערכת חסר, מפני שהם בטוחים בעצמם יתר על המידה ואינם מביאים בחשבון עיכובים מסיבות שאינן נתונות לשליטתם. "הטיית האופטימיות" הזאת גורמת לאנשים להמעיט בחומרת הסיכון לסוגי אירועים שליליים מסוימים בחייהם. הם מודעים לגמרי לכך שמשהו רע עלול לקרות - לאמיתו של דבר, לעתים קרובות ההסתברות שהם מייחסים לאפשרות הזאת גבוהה במידה מופרזת - אבל הם אומרים לעצמם שזה יקרה למישהו אחר.


פעם אחר פעם, השילוב הרעיל הזה של פחד ושל ביטחון יתר מוביל לאסונות. חוקרים בתחום מדע המדינה נעזרו בתופעה הזו כדי להבין כמה מהטעויות המפליאות ביותר בהיסטוריה המודרנית, החל בשליחתם של המונים אל מותם במלחמת העולם הראשונה. מדוע היתה גרמניה כה להוטה לצאת למלחמה שהתבררה כחסרת תועלת כל כך? לפני המלחמה, גרמניה היתה המעצמה הכלכלית והצבאית הגדולה באירופה. היא היתה חזקה עד כדי כך ששכנותיה היו מעִזות לתקוף אותה רק אם היו יוצאות מדעתן. ובכל זאת, מנהיגי גרמניה חיפשו באובססיביות סימנים לעוינות מצד מדינות אחרות. בשנת 1912 תהה הקנצלר הגרמני אם יש טעם לטעת עצים על אדמתו מפני שהניח ש"בכל מקרה הרוסים יהיו כאן בעוד כמה שנים". היסטוריונים התקשו למצוא סיבות רציונליות לפרנויה, אבל ההסבר הטוב ביותר נמצא בספרות הפסיכולוגית, כך לדברי שני חוקרים במדע המדינה, דומיניק ג'ונסון ודומיניק טירני (אין קשר משפחתי).


הם נעזרו בעבודתם של באומייסטר ורוזין כדי להסביר את הפחדים שהובילו את מנהיגי גרמניה למלחמת העולם הראשונה ואת הפחדים שהובילו להחלטה האמריקאית לפלוש לעיראק בשנת 2003.‏16 כמו הגרמנים, האמריקאים הפריזו בהערכתם את גודל האיום מצד האויב והאמינו בטעות שסדאם חוסיין מחזיק נשק להשמדה המונית. וכמו הגרמנים שציפו לניצחון מהיר, האמריקאים סבלו מהטיית אופטימיות כשהעריכו את יכולתם להחליף את סדאם בממשלה דמוקרטית יציבה. כך, מתוך להט לחסל סכנה מדומיינת, הם יצרו סכנה ממשית כשגרמו לכאוס שבו יכלו לשגשג המדינה האסלאמית (דאעש) וקבוצות ג'יהאדיסטיות אחרות.


מלחמות אלה הן דוגמאות למה שאנחנו מכנים "משבר המשברים": הפרזה חוזרת ונשנית בממדיהם של איומים המובילה למעשים שכתוצאה מהם מורע מצבם של הכול. ארצות הברית היא המעצמה הצבאית הגדולה בהיסטוריה, אבל פוליטיקאים רוצים שהאמריקאים יאמינו שהאומה בסכנה קיומית מצדן של איראן וצפון קוריאה. ככל שהרחובות נהיים בטוחים יותר, התקשורת מחפשת ביתר שאת איומים חדשים, כמו גלי האלימות המדומיינים מצד מהגרים בלתי חוקיים (שקרוב לוודאי שנטייתם לבצע פשעים נמוכה מאשר של אזרחים ילידי המדינה)17 או הסכנה שילדים ייחטפו על ידי זרים (הסיכון לכך נמוך הרבה יותר מהסיכון למות מפגיעת ברק).18 בימים שבהם אין הרבה חדשות תמיד אפשר להיבהל מאסונות עתידיים - נגיפים שימחקו את האנושות מעל פני האדמה, השתלטות של רובוטים על העולם, התמוטטות סביבתית עולמית. תחזיות אפוקליפטיות נהיו שכיחות עד כדי כך שכאשר שאלו במדגם ארצי של ילדים צעירים בארצות הברית איך ייראה כדור הארץ כשהם יהיו גדולים, שליש מהם פחדו שכדור הארץ כלל לא יתקיים.19


המונח המציין מבוגרים שמפחידים את הילדים האלה הוא יזמי הזמינוּת. אלה העיתונאים, הפעילים, אנשי האקדמיה, עורכי הדין והפוליטיקאים שמנצלים את הנטייה האנושית להעריך את גודלן של סכנות לפי מספר הדוגמאות שזמינוֹת בתודעתנו. מספר האנשים שהרגו אל־קאעידה, המדינה האסלאמית ובעלי בריתם בעשרים השנה האחרונות קטן ממספר האמריקאים שמתו באמבטיה,20 אבל את קורבנות הטרור אנחנו רואים על המסכים פעם אחר פעם. התוצאה היא תהליך שמנציח את עצמו. טימוּר קוראן וקאס סאנסטיין קראו לו "מפל הזמינות": סיקור של סכנות בחדשות יוצר פחד בציבור, והפחד מעודד סיקור נוסף ופחד נוסף.21 זאת הסיבה שבעטיה 40 אחוזים מהאמריקאים פוחדים שהם או בני משפחתם ימותו בפיגוע טרור.22 בה בעת, בהיעדר סיקור סנסציוני בתקשורת על מקרי מוות באמבטיה, מיליוני אמריקאים ממשיכים להיכנס לאמבטיות שלהם יום אחר יום בלי לחשוש לחייהם.


אנחנו רוצים לבלום את מפל הפחד המוביל לחרדה אישית מיותרת ולמדיניות ציבורית הרסנית ואנחנו מקווים להתחיל מפל מסוג שונה. אנחנו מצפים, בלי שמץ של ספק, שכדור הארץ עדיין יתקיים כשהילדים של היום יהיו מבוגרים, והיינו רוצים שהם והוריהם יהיו שותפים לאופטימיות שלנו. החיים כבר לא "מאוסים, בהמיים וקצרים" כפי שתיאר תומס הוֹבְּס את חיי המצוקה של בני האדם הקדומים,23 אבל פסיכולוגים מצאו שכך עדיין נראים החיים אפילו לאנשים האמידים ביותר, שמאריכים לחיות יותר מאחרים. כאשר חוקרים שאלו מבוגרים בארצות הברית, בקנדה ובהודו אם החיים קצרים או ארוכים, ואם הם קלים או קשים, אצל הצפון אמריקאים לא נמצאה ראייה חיובית יותר מאשר בקרב ההודים, אף על פי שסטטיסטית, מצבם היה טוב יותר הן מבחינת תוחלת החיים והן מבחינת ההכנסה.24 בקושי שמינית מהצפון אמריקאים חשבו שהחיים ארוכים וקלים. רובם חשבו שהחיים קצרים וקשים. לא מפתיע שהאופטימיים ביניהם היו מאושרים משמעותית בהשוואה לפסימיים, והם גם נטו יותר להתמקד בעניינים ציבוריים - הסיכוי שלהם להצביע, לתרום לצדקה, ולהתנדב בקהילה היה גדול יותר.


איך אפשר להרחיב את שורות האופטימיסטים? אנחנו בשום פנים ואופן לא מצפים לבטל את אפקט השליליוּת, אבל אנחנו מקווים להראות לכם איך למנוע ממנו לשלוט בכם. תחילה נחקור את כוחו - עד כמה הרע חזק מהטוב, כיצד הוא פועל במוח, כיצד הוא מעוות את האופן שבו נתפסים בני אדם וסיכונים, וכיצד ניתן למזער את העיוותים האלה. באמצע הספר נדון בשימוש בכוחו של הרע למטרות חיוביות, ובדרכים להתמודד עם האתגרים המיוחדים שיוצר אפקט השליליות בעסקים ובעולם המקוון. לאחר מכן נביט בחוזקות שיש לבני אדם מטבעם, ובאסטרטגיות מודעות שניתן לנקוט נגד שיטפון הרע בעולם המודרני.


בני האדם יוצאים מהכלל בין שאר בעלי החיים ביכולתם לשלוט בהטיית השליליות - או לפחות להבין שהיא קיימת. אצל יצורים אחרים יש רתיעה טבעית מסכנות ומנגנונים המאפשרים להם ללמוד לסלוד מדברים, לא פעם במהירות רבה, אבל לבני אדם יש יכולת ייחודית להתגבר על הרתיעה.25 לעתים קרובות אנחנו לומדים לאהוב פעילויות שבהתחלה מפחידות אותנו, כמו צפייה בסרטי אימה או נסיעה ברכבת הרים. אנחנו נרתעים בפעם הראשונה שאנחנו טועמים קפה או שום או פלפלים חריפים, אבל בהמשך אנחנו לומדים להעריך את החוויה. הפחד מפני נפילה הוא מוּלד - פעוטות מפגינים פחד כזה עוד לפני שהם יכולים לדבר - אבל יש בני אדם שמפתחים אהבה נלהבת לצניחה חופשית ולקפיצות באנג'י.


אנחנו יכולים ללמוד לראות שיש הרבה יותר דברים לחגוג מאשר דברים להתאבל עליהם בחיינו ובעולם, ולהשתמש בידע כדי לשפר את הדברים עוד יותר. אנחנו יכולים לפרוח על אף כוחו של הרע. אבל צריך ללמוד כיצד, והמקום הנכון להתחיל בו הוא האסטרטגיה הבסיסית מכולן: ידיעת האויב.