רק מהאופן שבו הניחה את המסרגה ופקעת הצמר על השידה לידה, יכול היה לדעת אם משהו לא בסדר. כשהייתה עמוק בתוך הסריגה שלה, רק שני דברים יכלו להוציא אותה מריכוז. פיפי, שחיכתה עד לרגע האחרון כדי לבקש ממנו שיעזור לה לגשת לשירותים, או שיחת טלפון מאחת הבנות. אחרת, כל דבר, אפילו ניסיון שלו להזכיר לה לקחת תרופה או לנוח קצת, זכה ממנה להמהום לא ברור. היא הייתה שוקעת בתנועת המסרגה שלה, מהופנטת לעליות ולירידות, לליפופי החוט, פעם אחת ועכשיו פעמיים, לספירה שחוזרת על עצמה, כמו מנטרה. חצי, עמוד, עמוד, שלוש עיני שרשרת, חצי, עמוד, עמוד, שלוש עיני שרשרת. היא לימדה את עצמה לסרוג מסרטוני הדרכה ביו טיוב, משימה יוצאת דופן לכל הדעות לאשה בגילה. סריגה ודברים כאלה לא עניינו אותה בכלל קודם, לפני התקף הלב הראשון. היא הייתה שותפה במשרד עורכי דין מצליח המתמחה בחוזים עסקיים, והניגוד הזה, בין השפה היבשה עם המונחים המשפטיים והמפותלים לאשה הגבעולית והציורית שהייתה, לא התיישב לו מעולם. ואולי זה בעצם מה שמשך אותו אליה כבר אז, כשראה אותה פעם ראשונה לפני ארבעים שנה ומשהו, באולם בית המשפט בו עבד בקלדנות כדי לממן את לימודיו, מדקלמת פרטי עסקה שנחתמה בין קבלן לחברת בנייה. הקול הדקיק שלה הזכיר לו את עצמו מדקלם את ביאליק בשיעור ספרות בבית הספר. אחרי התקף הלב הראשון, האשפוז, הצנתור, הדיאטה והתרופות הגיע התקף הלב השני ואחריו פרפור כרוני שנמשך עד היום. הם היו חייבים לתת לה ללכת, שם במשרד. גם היא הבינה את זה. איך היא יכולה להתחייב ללקוח, להיות זמינה סביב השעון לשיחות טלפון וישיבות בית משפט כשהיא מאושפזת רב הזמן, או מותשת. גם ככה נשארו לה רק שנתיים עד הפרישה. "אני לא אעבוד בלהיות חולה, זה לא יקרה". הכריזה באוזניו כשחזרו מקופת חולים מביקור אצל רופא המשפחה, עם הפנייה לצילום ריאות ותור למומחה כלי דם בעוד שבועיים כי התחילה להשתעל נורא.
המשך העלילה בסיפור המלא
