1.
המלחמה החלה, המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל שמשום מה קראו לה "המבצע", הקטיושות נראות על רקע המפרץ, כולם לועסים מסטיק ומעשנים סיגריות, "הנה עוד אחת, תראה עוד אחת", ועוד קטיושה חותכת את השמים בברק מהיר ואור המגדלור מכה בפנים.
המיתוס מדבר ברברבנות. "צור וצידון כבר שלנו עוד מעט נגיע לביירות". הטרנזיסטורים ממלאים את כולם בחיוכים, במרכז השכונה לוח מודעות שמעוטר בשלשה עיגולים, שניים לכוון המרכז המסחרי ואחד לכוון שדה התעופה הישן. כל יום מודעה חדשה של הצבא, עם "הנפל", לא מת, לא נפטר, נפל, מדגישה ג'מילה. וכולם רצים לקנות דולרים, ככה זה כשיש אינפלציה של ארבע מאות אחוזים.
ברדיו משמיעים שירים של דיויד ברוזה ושל זוהר ארגוב בשביל המורל, ואת כולם מגייסים אפילו את המכוניות.
מוקדם בבקר, ארבעה חיילים מגיעים לשכונה על כתפיהם דשים לבנים, ראשם כובע קסדה, כולם מציצים מהתריסים.
"זה הצבא אלייסטר".
פותחת ג'מילה את התריס והשכנות שמעליה מהנהנות בראשיהן, בטח באו למסור הודעה, הם עולים לקומה רביעית, הנייה אומרת.
"בעלי לא בבית, הוא בצבא".
"טוב, אין בעיה" אומר לה הקצין, ולמטה מתחילים להתניע את האלקמינו, גרוס יוצא מהבית מגבת עוטה את חלציו.
"לא את האוטו לא את האוטו" זועק גרוס.
"זה החוק", אומר לו הקצין עם השפם, "אין כסף למדינה"
"אריק שרון אחושרמוטה".
מקלל גרוס ולוקח סיגריה מסימי שמחייכת מהסוסיתא עם הרדיו שמשמיע מוסיקה ערבית בקולי קולות. "אין כסף למדינה, אין כסף, לכלום רב לוולוויים של השרים"
וידיו נשמטות על צדי גופו.
"אלייאסטר אין כסף לנבלות".
"תחתום פה, ופה".
והוא חותם כמו ילד טוב.
"תחזירו אותה נקייה כמו שקיבלתם"
הקצין עם השפם מחייך.
"יש להם טעם יקר לחיילים האלה"
אומרת סימי ומדליקה עוד סיגריה ומתניעה את הסוסיתא.
אחר כך גייסו את האוטו אסקימו לימון של ז'וז'ו ואת הסובארו סטיישן הצהובה של הובר, וגם את הרנו הכתומה עם דבשת הגמל של מסייה דינדון.
"על מסכין, מי עשה כזה אוטו מכוער אני לא מבין ותמיד בצבע כתום".
היה מתיז טוויטו כל פעם שהרנו חנה לו מתחת לחלון. המכוניות גויסו כמעט כולן חוץ מהסוסיתא שלשה גלגלים של סימי. וכל פעם שסימי עולה לאוטו היא מדליקה סיגריית סביון וכשהיא יורדת היא מדליקה עוד אחת, וכשהיא לוקחת את דודו לבית ספר היא מדליקה שתיים, אחת לה ואחת לו הוא מסיים את הסיגריה נותן לה נשיקה ונכנס לבית הספר, כשהמורות מהנהנות בידיהן "אלייאסטר באמת אלייאסטר".
"היא לא יודעת לנהוג" אומר טוויטו.
"היא תמיד נוסעת באמצע הכביש, לא יעזור כלום, אלו שלוחח".
המכוניות שממול צופרות, מבט מקפיא בפניהם ויד גדולה שמשתלחת כלפי חוץ, אבל היא בשלה תמיד נוסעת באמצע הכביש. כשסימי מעשנת היא תמיד מציתה גפרור כלפי חוץ ומניחה את הסיגריה באיטיות בפיה וכתם אדום נמרח על הבדיל, ואז שכטה ארוכה ואז עוד אחת, ואז היא זורקת את הסיגריה, הסוף של הסיגריה עושה לי רע היא אומרת. היו שני סוגים של מעשנים אצלנו בשכונה אלו שחתכו את הסיגריה לחצי ואלו שעשנו עד החצי כמו סימי, ותמיד היא חנתה כשהיא חוסמת בכוונה את האלקמינו של גרוס בגלל הבת שלו שהייתה מלכלכת לה את הגדר של הגינה עם החרדל. וביום שישי כולם רואים סרט ערבי, בקיץ לפני הבית כנסת ובחורף קודם עושים את הקידוש ומיד רואים סרט ערבי. עם פריד אל עטרש וחוסיין פהאמי, ובמוצאי שבת המוסיקה של ג'מיל ג'מאל ואום קלטום נשמעת בשכונה יחד עם ריח הסיגריות שבוקע מהחלונות, ואחר כך כולם רואים חדשות בערבית ואחר כך חדשות בעברית עם שרי רז, ואחר כך חדשות מירדן, כשכולם מדברים על המלחמה שהתחילה בלבנון.
לא מלחמה, מבצע".
מתקן בן חמו, ואחר כך כמובן דאלאס שמתחילה בעשר עם מוסיקת סינטיסייזר צורמת ועם בניינים גבוהים, ומכוניות גדולות סטייל אמריקה, עם הפנים של בובי, וג'יי אר, שמשתקפים מהמרקע, עם כובעי בוקרים רחבים כשברקע אסמים ואורוות, ופניה של סו היפה שעולות מהמרקע. ולמחרת כל השכנות מעשנות במספרה ומדברות על בובי.
"איזה חתיך, איזה חתיך"
"הוא מניאק גדול" אומר בן חמו, "מניאק גדול", "הוא לא צפוי" אומרת אסתר, "בסוף הוא יחרבש את כל דאלאס אתם עוד תראו" היא אומרת כשהיא מוכרת פלאפל מחלון ביתה. וכשדודו מגיע הוא תמיד לוקח ממנה שתי מנות בהקפה, אחת בשבילו ואחת בשביל רוז'ה, "על מסכין" היא אומרת, ילד טוב, "על ממזרובים" עונה לה בן חמו הם לוקחים את הכסף ואת תראי הוא בסוף עוד ישב בפנים.
דודו היה עובר חנות, חנות בניצן, "אני שומר לכם על החנויות" הוא אומר, כשמהצד מציץ רוז'ה שחותך את הסיגריה לשתיים ומעשן, זה אלף לחודש הוא קובע, אין משא ומתן. וכולם בסוף משלמים ובכל ראשון לחודש אף אחד לא מאחר. חוץ מהאשכנזי עם המספר על היד שהיתה לו חנות אופטיקה.
"אני לא משלם פרוטקשן לפושטקים האלו, עוף מפה יא חתיכת יאפוש" הוא אומר לדודו.
ואחרי שבוע החנות שלו עלתה באש. הוא סגר את חנות האופטיקה ופתח חנות מכולת. כל יום רוז'ה היה מגיע לחנות מכה על הדלפק ולוקח ברודוואי שמונים מהמדף וקופמן בולע את הרוק לאט ובאיטיות, רוז'ה פותח את החפיסה באיטיות מרגיזה וחותך את הסיגריה לשתיים ובולע את העשן בתאווה כשהוא מתיז עיגולי עשן מול העיניים של קופמן ששוב בולע את רוקו.
בסוף קופמן נאלץ לסגור את חנותו והלך ללמוד תורה בעזרת הנשים העליונה בבית כנסת הגדול בקריה, בית כנסת גדול ללא פרופורציה לכמות האנשים שפוקדים אותו, עם ארון קדש שיובא מאיטליה ממנו משתרגים גביעי שיש שחורים, ועל ראשו שתי אריות אימתניים האוחזים בשיניהם את עשרת הדיברות. בבית הכנסת ספסלי עץ ישנים שמצופים באדום בוהק ולמעלה עזרת הנשים ומעליה עוד עזרת נשים קטנה שהייתה פעם "הכולל" של הרב, אף אחד לא עולה לעזרה בגלל "הקפידה" של הרב, בגלל ש"המזרחי" סגרו לו את "הכולל".
"אנחנו לא נגדל פה פרזיטים, לא אצלנו קבע הגבאי".
הכולל עבר לקריה החילונית הסמוכה, ואז באה מלחמת יום כיפור והגבאי שנלחם ברב שכל את בנו היחיד ומאז לשם אף אחד לא נכנס. חוץ מקופמן שכל משפחתו עלתה השמימה בגז של אושוויץ, הביט על המספר שבידו ואמר:
"עלי לא תחול שום קללה ושום קפידה, כי אני בגיהינום כבר הייתי".
מסכתות שלמות מתפוררות מתחת ידו כשהוא רכון על שולחן מלבני שמוכתם בכוסות תה גדולים ומעליו מנורת אהל גדולה כשזקנו המלבין הולך ומתעבה.
"יהיה טוב" הוא אומר לאישה בוכייה שבנה נעדר, "יהיה טוב" והוא קורא עוד פרק תהילים. לעקרות הוא אומר: "לשנה הבאה כעת חיה ולשרה בן". רוז'ה גידל זקנקן קטנטן מבט, אחד שהוא דופק והוא מוציא ממך עשר "גולדות" תרצה או לא ולידו עומד דודו שבינתיים השתחרר ולו כיפה גדולה העוטה את קרחתו שממנה בולטים ניצי פאות קטנים. אנשים מגיעים מכל הארץ לקבל ברכות מקופמן, מחכים בחום של אוגוסט שעה שעתיים שלוש ואז רוז'ה מכניס אותם לחצי דקה.
"תברך מזונות"
הוא פוקד, ובינתיים הוא מניח זוהר על כתפו ומתחיל להתפלל עם העקרות שבוכות יחד אתו כשהן מכסות את ראשן במטפחת. בסוף היום קופמן מכה באצבע צרדה על השטרות ונותן לדודו שלוש "גולדות" שהולך שמח וטוב לב, ובשאר הוא מתחלק עם רוז'ה חצי חצי.
