פרולוג


עשן סיגריות היתמר תחת תקרת בית הקפה הקטן. נעימות פורטוגזיות פילסו את דרכן אל אוזני הסועדים, והשתלבו בבליל השיחות הערות אשר הדהדו בין כתליו. קמין העץ הפינתי הפיץ חום מנחם לכל פינה ופינה בבית הקפה.


סמוך לחלון הרחב הפונה אל הסמטה הצרה, המשובצת אבני מדרכה ישנות מעוטרות ירוקת ועשבייה, ישב ז'ואאו אוליביירה בגפו, אוחז ספל קפה מהביל בידו האחת, ואת העיתון היומי בשנייה. הוא קרא בעיתון והיה שקוע בעולמו, כמו לא היה מודע לקהל הסועדים ההומה סביבו.


בין פסקה לפסקה בכתבה התורנית במדור הפשע, לגם לגימה מדודה מהספל ובהה למספר שניות בסמטה הנשקפת מהזגוגית, בעציצים הפשוטים אך החינניים אשר עיטרו כל אחת מדלתות המבנה שניצב מול בית הקפה, בעוברי האורח עמוסי השכבות, מכונסים במעיליהם כנגד הקור החודר של שעות אחר הצהריים המאוחרות בשלהי חודש ינואר, שהיה חריג למדי עבור חורף פורטוגלי טיפוסי.


הוא היה עסוק בקריאת חלקה האחרון של הכתבה, כשדלת בית הקפה נפתחה בצלצול פעמון, וגבר מזדקן עבר במפתן והכניס עימו משב רוח צונן שהתפתל בזריזות בין השולחנות הקרובים לכניסה, והתפוגג לו במהרה הודות לחמימות ששררה בפנים. בול העץ החדש שלא מכבר הונח בקמין החל מתאכל על ידי האש המתעוררת לחיים.


עיניו של אוליביירה לא משו מן האותיות המודפסות עד הרגע בו נעמד הגבר לידו. אז הרים את עיניו וזיהה מבעד לזיפים האפורים, קמטי הגיל והעפעפיים הנפולים קמעה, את פניו המוכרות של קומיסריו מריו פונטה, אשר אייש את מקומו של אוליביירה לפני כתשע שנים, עת פרש משירותו במשטרה. בריאותו הרופפת ומאבקים פוליטיים, שלובו לא פעם על ידי פונטה עצמו, דחקו את אוליביירה להחליט בסופו של דבר על פרישה מוקדמת ולהקשיב לעצתה של אשתו, לנצל את שארית שנותיו לחיים שלווים, נטולי עבודה תובענית ודוחקת, ולסגל לעצמו אורח חיים בריא יותר, שהיה כה נחוץ לגופו המזדקן.


חיוך קל חלף במהירות על שפתיו. הוא הניח את העיתון על השולחן, לקח לגימה נוספת מהקפה, שהחל אט־אט להתקרר, ובמחוות יד שקטה הזמין את פונטה לשבת בכיסא העץ ממולו. פונטה הסיר מעל כתפיו את מעילו, את הצעיף שהיה כרוך סביב צווארו ואת כובע הצמר שחבש לראשו, תלה את שלושתם על וו המתכת אשר מוקם על הקיר מאחורי הכיסא והתיישב מול אוליביירה.


"תשע שנים, מר פונטה..." פתח אוליביירה, "מה מביא קומיסריו עסוק שכמוך לשבת עם פנסיונר זקן שכמוני, אחרי תקופה כל כך ארוכה?"


פונטה נשף הבל פה חמים אל תוך כפות ידיו, שפשף אותן זו בזו והביט סביב בטרם הישיר את מבטו אל אוליביירה.


"מה שלומך, ז'ואאו?" שאל ומיד הוסיף, "איך הבריאות? לא הייתי מצפה למצוא אותך יושב דווקא במקום אפוף עשן שכזה."


"יש חטאים שקשה להיפטר מהם," השיב לו אוליביירה. "חוץ מזה, לא כל מה שבריא לגוף בריא לנפש, ולהפך. אני מניח אבל שאחרי תשע שנים שלא התראינו, לא שלפני כן היינו מיודדים במיוחד, לא באת עד לכאן כדי להתעניין בשלומי."


"לא, אתה צודק..."


"אז בוא נגיע בבקשה לנושא," הציץ אוליביירה בשעונו, "אני צריך לחזור הביתה בקרוב."


"אנחנו צריכים את עזרתך בפענוח רצח שהתבצע לפני כשבועיים בדרום העיר."


"את עזרתי?" תמה אוליביירה, "מה כל כך מיוחד במקרה הזה שאתם חושבים שאני יכול להועיל לחקירה, אחרי תשע שנים שאני לגמרי מחוץ לעניינים?"


"בוא נאמר שאנחנו צריכים אותך יותר כ... יועץ," השיב פונטה.


"יועץ?! למה בדיוק?"


"יש לרצח הזה מאפיינים שמזכירים רצח שאתה פענחת בעבר, וחשבנו שאולי תוכל לעזור לנו גם עם הרצח הזה."


"על איזה רצח אנחנו מדברים? אלו מאפיינים?"


פונטה הפנה את מבטו לשבריר שנייה לעבר היושבים בשולחנות שלצידם, וחזר להביט באוליביירה. "אחד התיקים שפענחת קצת אחרי שנכנסת לתפקיד. על הפרטים אני מניח שנוכל להרחיב בתחנה."


"השעון מתקתק," הניח אוליביירה אצבע על שעונו, "אתה רוצה לשתף אותי במה בדיוק מדובר, או שנבזבז את הדקות הקרובות בשיחה עמומה עד שאצטרך ללכת?"


פונטה חייך לעברו, ולאחר מכן הפנה את גופו לאחור ושלף מהכיס הפנימי של מעילו התלוי על הקיר מעטפה חומה. הוא החליק אותה על השולחן לעברו של אוליביירה ואמר, "אף פעם לא היית איש של שיחות חולין, הא? אני מניח שיש דברים שלא משתנים..."


"אנשים בגילי נעשים קפדניים לגבי ניצול הזמן שלהם, שהולך ומתמעט," השיב אוליביירה בציניות ושלף מהמעטפה את תכולתה, סיכום דוח זירת הרצח והעתק של מה שנראה כמו מכתב כלשהו. הוא עלעל לכמה רגעים בפרטי הדוח ופניו הרצינו. הוא הרים את עיניו אל פונטה למבט חטוף וחזר להתעמק בתיאור הגופה ובשאר פרטי זירת הרצח. התמונות שבו אליו באבחה, כמו לא עברו יותר מארבעים שנים מאז הרצח שפענח אי אז בתחילת שירותו כחוקר מקרי רצח, בתחנה העירונית הראשית. רצח זהה לזה המתואר בדף שבידו. לאחר כמה דקות הניח את הדוח בצד והפנה את תשומת ליבו אל העתק המכתב, אשר הכיל את הטקסט הבא:


"הִזָּהֲרוּ מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר הַבָּאִים אֲלֵיכֶם בִּלְבוּשׁ כְּבָשִׂים וּבְתוֹךְ תּוֹכָם זְאֵבִים טוֹרְפִים הֵם. שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן', לָכֵן אַל תִּפְחֲדוּ מִפְּנֵיהֶם, כִּי אֵין דָּבָר מְכֻסֶּה שֶׁלֹּא יִגָּלֶה וְאֵין נִסְתָּר שֶׁלֹּא יִוָּדַע"


(סנטה קרוז דה קסטלו, 52)


"זה מכתב אנונימי שהתקבל בתחנה בבוקר היום שבו התגלתה הגופה," הוסיף פונטה לכתוּב במכתב. "כמו שאתה רואה, הכותב לא פירט הרבה מעבר לטקסט ולהפניה כביכול למקור הציטוט, מה שבדיעבד התגלה ככתובתה של זירת הרצח. שום טביעת אצבע, שום שיירים פורנזיים, עבודה מקצועית למדי..."


"ובזירת הרצח? על הגופה?" שאל אוליביירה תוך כדי שקרא שנית את תוכנו של המכתב.


"אותו הדבר, יש לנו פה עסק עם מקצוען, או לפחות עם מישהו מאוד יסודי שיודע מה הוא עושה."


אוליביירה הרים את עיניו והניח את המכתב על השולחן. "ומה בדיוק חשבתם לבקש ממני?"


"כמו שאמרתי, אנחנו רוצים שתהיה סוג של יועץ חיצוני לחקירה המתנהלת. בשבועיים שעברו לא הצלחנו להתקדם במיוחד, וחשבנו שמכיוון שמדובר פה בחיקוי של רצח שכבר פענחת בעבר, אולי משהו מהניסיון שלך יוכל לעזור לנו לעלות על קצה חוט כלשהו."


"יועץ חיצוני..." אוליביירה הביט בו לשתי שניות ואמר, "אני מניח שההצעה הזאת שלך לא עברה דרך הצינורות הרשמיים."


"לא, ברור שלא," פונטה שלח לעברו חצי חיוך, "אתה יודע בדיוק כמוני שאסור לנו לשלב אזרחים שאינם מעורבים בחקירות בעודן מתנהלות. במקרה הזה נשמח להיעזר בך באופן לא רשמי..." השיב ומיד הוסיף, "ולא מחייב."


אוליביירה הפנה לכמה רגעים את מבטו אל הסמטה שמעבר לחלון. שני גורי חתולי רחוב מרוטים השתעשעו להם יחדיו, זינקו זה על זה וניהלו קרב מדומה. פונטה החל לנוע בכיסאו בחוסר נוחות בזמן שהמתין למוצא פיו של אוליביירה, שנראה היה כמו שכח לרגע מקיומו, אולם זוג צעיר שצעד חבוק במעלה הסמטה הניס בלי משים את הגורים המבוהלים אל עבר סורגי ברזל עבים, היישר אל תוך אחת מתעלות הביוב, וגרם לאוליביירה להסיט את מבטו בחזרה אל פונטה.


"מצטער, אתם תצטרכו להסתדר בלעדיי," אמר ומיד הוסיף, "אני בטוח שבסופו של דבר תפענחו את הרצח."


"אתה בטוח?"


"בטוח. אני נמצא כרגע במקום טוב בחיים שלי. בזכות שגרת החיים שאני מנהל מאז הפרישה הבריאות שלי לא הידרדרה באופן משמעותי, ואני רוצה לשמור על המצב הזה. חוץ מזה, אחרי עשרות שנים של שירות רווי לחץ ועבודה עמוסה, החיים בהילוך נמוך עושים לי טוב. כל הסטרס והאינטנסיביות שכרוכים בחקירות רצח לא חסרים לי במיוחד..."


פונטה הביט בו לרגע, חייך לעצמו ונעמד על רגליו. הוא פנה לאחור, לקח את המעיל, את הצעיף ואת הכובע, והחל לעטוף עצמו מחדש לקראת היציאה אל הסמטה הקרה. "נשמע שאתה באמת במקום טוב..." אמר בטון סרקסטי, "אם לא הכתבה הזאת, הייתי עוד מאמין שזה באמת לא חסר לך," הוסיף והצביע על כותרת הכתבה שקרא אוליביירה בעיתון לפני שהגיע, "אפילו לא קצת..." חייך. הוא החזיר את סיכום דוח זירת הרצח ואת העתק המכתב אל תוך המעטפה, והתכוון לשלשל אותה בחזרה לתוך הכיס הפנימי של מעילו, כשלפתע עצר, הוציא ממנה את העתק המכתב והניח אותו על השולחן. "מתנה... את סיכום הדוח אני לא יכול להשאיר לך, לצערי," אמר בעודו מסתובב לכיוון היציאה, ומיד הוסיף בלי להפנות את מבטו בחזרה, "לפחות כל עוד אתה לא מעורב בחקירה..."


אוליביירה הביט בו מפלס את דרכו בין השולחנות הצפופים ויוצא מבית הקפה אל הסמטה הקרה. הוא נאנח קלות ושלח מבט חטוף אל העתק המכתב המונח על השולחן. הנמלול המוכר שחש בקצות אצבעותיו ותחושת ההתרגשות שאפפה אותו בתחילת כל חקירת רצח בתקופת שירותו, העידו שאכן לא היה הרבה מן האמת במילותיו האחרונות לפונטה, אך הבטחתו לאשתו שלא להתפתות ולשוב לפעילות משטרתית כזו או אחרת, שעלולה לדרדר עוד יותר את בריאותו הרופפת, החזירה אותו למציאות. הוא לגם עוד לגימה אחרונה מהקפה שכבר הספיק להתקרר לגמרי והזמין חשבון. את העתק המכתב קיפל ותחב לכיס מעילו, השאיר שטרות אחדים על השולחן ויצא מבית הקפה אל הסמטה שכבר החלה להחשיך.


עשרים דקות מאוחר יותר, נעצרה המונית מול הכניסה לבית 26, ברחוב Gago Coutinho בפרברי ליסבון, שאליו עברו אוליביירה ואשתו קלאודיה כשנתיים לאחר פרישתו מהמשטרה. זה היה הבית הרביעי בשרשרת קצרה של חמישה בתים פרטיים צמודים זה לזה ומאוגדים לכדי מבנה אחיד בצורתו, סגנון בנייה שאפיין את השכונה הזאת ואת אלה הסובבות אותה.


גשם זלעפות ניתך על הרכב והנהג הציע לאוליביירה לחכות כמה דקות עד שידעך, אולם אוליביירה, שלא רצה לעכב אותו בדרכו לאיסוף לקוחות אחרים, סירב בנימוס ויצא מהמונית כשהוא מיישר את צווארון מעילו גבוה ככל האפשר, בניסיון לסוכך על ראשו. את הדרך מהמונית אל גרם המדרגות המוביל אל דלת הבית עשה מהר ככל יכולתו, כאשר רגלו הימנית, המשותקת למחצה מאז השבץ המוחי הקל שחווה כעשור קודם לכן, כמו משתרכת אחריו ומאיטה את צעדיו הלא מאוזנים. הוא אחז בידו במעקה ועלה במדרגות האבן בזהירות כדי לא להחליק. כשהגיע למפתן הדלת המקורה, ניער את מעילו ספוג המים, סידר את שערו שנרטב חרף ניסיונותיו להגן עליו עם המעיל מפני הגשם, ונכנס אל הבית החם והנעים.


קלאודיה ישבה בסלון וקראה ספר, כאשר שמעה אותו סוגר את הדלת מאחוריו. היא הניחה את הספר ונשענה לאחור מעבר למשענת הספה, כדי להציץ אל הפרוזדור המוביל מדלת הכניסה אל הסלון. "מה זה? אתה ספוג כולך..." קראה בדאגה, "לך תחליף לבגדים יבשים ואני אכין לך תה, שלא תצטנן."


"זה בסדר, אין צורך. אני רק אחליף את הסוודר, אייבש קצת את השיער ואצטרף אלייך," ענה לה בחיוך, חלץ את נעליו הרטובות ותלה את המעיל על המתלה הסמוך לדלת הכניסה.


כשהגיע לסלון כמה דקות לאחר מכן, חיכו לו על השולחן ספל תה חם ופרוסת עוגה. "סתם בזבזתי חמישה־עשר יורו בבית הקפה," חייך לעברה.


"רק חמישה־עשר יורו? תעריף לא כזה גבוה עבור כמה שעות של שקט מבעלי..." אמרה בחיוך והרימה את מבטה מהספר שבידה, "היה משהו מעניין?"


"בבית הקפה? כרגיל... מה קורה פה?"


"דונה התקשרה ואמרה שהם לא יגיעו לארוחה בשבת," אמרה קלאודיה וחזרה לעיין בספר שלה.


"היא אמרה למה?"


"לא, רק שיש להם כבר תוכניות."


"טוב, חבל..." אמר תוך כדי נגיסה בפרוסת העוגה.


"כן..." השיבה באגביות ולפתע הפנתה אליו את מבטה, "אה... כמעט שכחתי. יש איזו נזילה בחדר הכביסה. צריך לבדוק את זה."


"זה נוזל עכשיו?" שאל. ממש לא התחשק לו להתעסק כעת בבעיות צנרת.


"לא... סגרתי את הברז שמוביל לשם."


"אז אני אבדוק את זה מחר."


"אבל על הבוקר, כי אני צריכה לעשות כביסה, גם ככה תכננתי לסיים עם זה הערב."


"בסדר, אל תדאגי," השיב בפה חצי מלא.


את השעתיים הקרובות העבירו בדממה תוך צפייה בתוכניות אקטואליה שונות. בכל אותה עת צפו ועלו אל מול עיניו של אוליביירה התמונות מזירת הרצח, אי אז בתחילת הקריירה המשטרתית שלו. גופת הגבר המוטלת עם הפנים כלפי מטה בתוך מי האמבט. הסדינים המוכתמים שהעידו על אקט מיני שהתבצע זמן לא רב לפני שעת המוות. סימן הצריבה הקל בזרוע שמאל, שהעיד על כך שהרוצח הימם את הקורבן עם שוקר חשמלי טרם הטביע אותו. הארנק המרוקן של הקורבן שהושלך על השטיח והמטבעות הפזורים סביבו, ועדותו של פקיד הקבלה, שסיפר כי מוקדם יותר באותו ערב הגיע בחור צעיר ונאה, בעל חזות מופקרת למדי, עשה את דרכו לכיוון אותו חדר בלי לעבור בקבלה, ונצפה עוזב את המלון בחופזה כחצי שעה לאחר מכן.


במקביל, חזר בראשו על פרטי דוח הסיכום מזירת הרצח שפונטה נתן לו לקרוא בבית הקפה. הדמיון בין שתי הזירות היה מדהים. מי שביצע את הרצח הכיר לעומק פרטים רבים אודות הרצח המקורי ושחזר אותו באופן מדויק למדי.


"שמעת אותי?" קראה לעברו קלאודיה והעירה אותו ממחשבותיו.


"לא, לא... מה אמרת?"


"אמרתי שאני פורשת למיטה," חזרה על דבריה וקיפלה את השמיכה הדקה שהתעטפה בה, "אתה מצטרף?"


"אממ... יותר מאוחר," ענה בהיסח הדעת.


"טוב, אז לילה טוב," אמרה והלכה לכיוון חדר השינה.


"לילה טוב," השיב לעברה.


במשך עשרים הדקות הבאות הוא צפה בשעשועון ששודר באותה עת בטלוויזיה. למשמע נחירותיה של קלאודיה מכיוון חדר השינה, שלף את העתק המכתב מכיס מכנסיו, פתח אותו והתעמק בתוכנו. על פניו נראה המכתב כמו מכתב "תמים" של הודעה על רצח והכוונה לזירה, אולם לאחר מספר פעמים שחזר וקרא את הכתוב, הצטמצמו עיניו מול הטקסט. הוא לא היה מצוי לעומק בכתבי הברית החדשה, אולם משהו בציטוט הזה גירה את חושיו.


הוא התרומם מהספה ודידה אל פינת המחשב שבחדרון הצמוד, הקליד את הטקסט במנוע החיפוש והחל לבחון את התוצאות הראשונות שהתקבלו. לאחר דקה קלה נשען לאחור ושיחרר אנחה כבדה ודוממת. הוא יצטרך לבקר בתחנה ולדבר עם פונטה.


את השעה הבאה ניסה להעביר בצפייה בסדרה שהחל לצפות בה לא מזמן, אולם לא הצליח להתרכז וכיבה לבסוף את הטלוויזיה. בצעדים כבדים הלך לכיוון החדר והתארגן לשינה.


פרק 1


את שעות הבוקר של יום המחרת, העביר בניסיונות כושלים לתקן את מקור הנזילה בחדר הכביסה, ובשעות אחר הצהריים שימש בן לוויה לשרברב שנאלץ להזמין לבסוף.


משסיים השרברב את עבודתו, שהתגלתה כמורכבת יותר מאשר סבר בהתחלה, הייתה השעה מאוחרת מדי כדי לנסוע לתחנת המשטרה. את שארית הזמן עד שובה של קלאודיה בילה בקריאה, ואז התפנה לעזור לה להכין את ארוחת הערב.


המחשבות על פרטי שני מקרי הרצח, המקורי והחדש, לא הרפו ממנו במהלך כל הערב, על אף ניסיונותיו למצוא הסחות דעת בתוכניות הטלוויזיה, שבהן צפה יחד עם קלאודיה. לבסוף פרשו השניים לישון, ואוליביירה נרדם באופן מפתיע למדי די במהירות.


למחרת, לאחר שסיימו את ארוחת הבוקר, נסעה קלאודיה למרכז העיר לערוך קניות לקראת סוף השבוע. משיצאה לדרכה, הזמין אוליביירה מונית והלך אל חדר השינה כדי להתלבש ולהתארגן ליציאה אל הרחוב הקר. לאחר כחמש דקות נשמע צפצוף מחוץ לבית. אוליביירה בדיוק נעל את נעליו. הוא צלע לכיוון החלון, הסיט את הווילון הלבן וראה בצידו השני של הכביש את המונית החונה. עננת עשן לבן פילסה את דרכה בעקביות מקצה צינור המפלט שלה מעלה מעלה, מזהמת את האוויר הקפוא והנקי שנקרה בדרכה.


אוליביירה כרך צעיף צמר סביב צווארו, חבש על ראשו כובע ויצא מהבית עם מטרייה בידו. שביל הגישה מהבית אל הכביש היה חלק מהרטיבות הקפואה שעטפה אותו. אוליביירה צלע באיטיות ובזהירות יתרה לאורכו.


"קח אותי לתחנת המשטרה הראשית ברחוב R. Cardeal Saraiva, בבקשה," אמר לנהג בעודו מתיישב במושב שלידו.


"כמובן," השיב הנהג והכניס את הכתובת אל אפליקציית הניווט.


לאחר כעשרים וחמש דקות, נעצרה המונית מול הכניסה לתחנת המשטרה. משב רוח צונן הכה על פניו של אוליביירה ברגע שיצא מהמונית החמימה וחדר אל תעלות אפו. הוא התהלך לאיטו לכיוון הכניסה, ומיד כשחצה את מפתנה גל חום נעים ועוטף קיבל את פניו.


הוא התקדם לעבר עמדת הקבלה ופנה אל השוטר הצעיר שאייש אותה, "בוקר טוב, תמסור בבקשה לקומיסריו פונטה שאוליביירה הגיע אליו."


"תיאמת איתו לפני כן?" שאל השוטר, שלבטח החל את שירותו במשטרה לא מכבר, ובוודאי לאחר פרישתו של אוליביירה, שכן לפי ארשת פניו היה ברור למדי כי שמו ותווי פניו של אוליביירה אינם אומרים לו דבר.


"לא, אבל הוא ירצה לדבר איתי."


השוטר הצעיר העווה את פניו והפטיר אנחה קלה, "שם?"


"אוליביירה."


"שם מלא, בבקשה..."


"ז'ואאו אוליביירה," השיב בסבלנות.


"רק רגע," אמר השוטר וחייג אל משרדו של פונטה ממכשיר הטלפון המונח על הדלפק. "בוקר טוב, קומיסריו, אדון בשם ז'ואאו אוליביירה מבקש לפגוש אותך. הוא לא תיאם פגישה, אבל אומ... כן, כן, אין בעיה, אני אגיד לו. תודה קומיסריו, להתראות," קרא השוטר לתוך השפופרת ופנה אל אוליביירה, "בסדר, הוא יקבל אותך. אתה ממשיך פה ימינה, עולה במעלית לקומה השלישי..."


"זה בסדר," קטע אוליביירה את דבריו, "נראה לי שאסתדר, תודה," אמר והלך לכיוון המעליות. התחנה לא השתנתה רבות במהלך השנים שחלפו. אותו עיצוב ישן וחסר טעם, אותם חלונות קטנים שלא הכניסו מספיק אור יום לתוך החלל הפנימי. אוליביירה לא הוכה גלי נוסטלגיה כשהילך במסדרונות החיוורים. לפחות מערכת החימום שודרגה כנראה מאז, חשב לעצמו, שכן האוויר היה חמים ונעים בכל פינה ופינה במבנה.


"בוקר טוב," בירך אותו פונטה משנפתחו דלתות המעלית בקומה השלישית.


"גם לך, תודה," השיב אוליביירה, והשניים צעדו יחדיו לכיוון משרדו של פונטה, שבעבר שימש את אוליביירה עצמו.


"קצת הופתעתי, אני חייב לומר..." פצח פונטה בשיח חולין בעודם צועדים אל המשרד.


"קשה לי להאמין..." דידה אוליביירה לצידו, "מהאופן שבו הסתיימה השיחה שלנו בבית הקפה, היה נראה שדי ברור לך שאשתף פעולה בסופו של דבר."


"לא ציפיתי רק שזה יקרה כל כך מהר," פונטה העלה על שפתיו חיוך קל.


"גם אני לא..."


"אז מה קרה?" שאל פונטה ופתח את דלת המשרד בפני אוליביירה.


אוליביירה הוציא מכיס פנימי במעילו את העתק המכתב, פרש את קפליו והניח אותו על השולחן. "נראה שלרוצח יש זיקה לברית החדשה," אמר והתיישב בכיסא שלצידו.


פונטה התיישב על כיסאו מול אוליביירה והשיב, "כן... זה נראה כך, למה?"


"לא חשבתם שאולי יש מאחורי הציטוטים האלה מסר כלשהו?"


"בוודאי, אבל עד עכשיו לא מצאנו קשר כלשהו בין הציטוט מהפסוקים הללו לבין הרצח עצמו, וגם לא נראה שיש איזשהו קשר חבוי בין הפסוקים עצמם. גם בטקסט המקורי לא מצאנו מסר חבוי כלשהו. זה נראה יותר כמו ניסיון של הרוצח להפיח משמעות עמוקה, ואולי אפילו דתית במעשיו, אבל עושה רושם שבסופו של יום יש לנו פה עסק עם 'קופיקאט', לא פחות ולא יותר."


"למען האמת, גם אני חשבתי כך בקריאות הראשונות," הודה אוליביירה.


"אבל?"


"אבל אז איתרתי את הפסוקים עצמם בתוך הברית החדשה," השיב אוליביירה, ומשהבין מהבעת פניו של פונטה כי אינו מבין לאן הוא חותר, לקח דף ועט ורשם מחדש את הטקסט, רק שהפעם הפריד בין הפסוקים וציין מאין כל אחד מהם נלקח:


"הִזָּהֲרוּ מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר הַבָּאִים אֲלֵיכֶם בִּלְבוּשׁ כְּבָשִׂים וּבְתוֹךְ תּוֹכָם זְאֵבִים טוֹרְפִים הֵם"


(הבשורה על פי מתי, פרק ז', פסוק 15)


"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן' "


(הבשורה על פי מתי, פרק ה', פסוק 38)


"לָכֵן אַל תִּפְחֲדוּ מִפְּנֵיהֶם, כִּי אֵין דָּבָר מְכֻסֶּה שֶׁלֹּא יִגָּלֶה וְאֵין נִסְתָּר שֶׁלֹּא יִוָּדַע"


(הבשורה על פי מתי, פרק י', פסוק 26)


המשך הפרק בספר המלא