תהום
אנטוניה סקוט מעולם לא התמודדה עם החלטה כה קשה.
לאנשים אחרים, ההתחבטות שניצבת לפניה הייתה אולי נראית חסרת משמעות.
אבל לא לאנטוניה. אפשר לומר שהמוח שלה מסוגל לחזות אירועים עתידיים, אבל הראש של אנטוניה הוא לא כדור בדולח. אפשר לומר שהיא יכולה לְדַמוֹת מולה עשרות פריטי מידע בו זמנית, אבל המוח של אנטוניה לא עובד כמו בסרטים האלה שרואים בהם המון אותיות חולפות על רקע פרצופה של הגיבורה בעודה חושבת.
המוח של אנטוניה סקוט הוא יותר כמו ג'ונגל מלא בקופים שקופצים בשיא המהירות מענף לענף ובידיהם כל מיני דברים. הרבה קופים והרבה דברים, מתעופפים באוויר וחושפים ניבים.
היום הקופים מחזיקים דברים איומים ואנטוניה מפחדת.
זו תחושה שאנטוניה ממש לא רגילה אליה. אחרי הכול, אנטוניה כבר הייתה במצבים כמו:
- מרדף סירות לילי במהירות גבוהה במצרי גיברלטר.
- חוטפת שמכוונת אקדח לראשו של בן ערובה יקר ערך במיוחד בתוך מנהרה מלאה בחומרי נפץ.
- מה שקרה בוולנסיה.
ביום המרדף היא ניצלה בזכות פיקחותה (היא גרמה לסירות מאחוריה להתנגש זו בזו), ובמנהרה היא ניצלה בזכות הידע שלה (שמות ציפורים באנגלית). בוולנסיה לא ברור איך היא שרדה (לבדה) את מרחץ הדמים ההוא. היא מעולם לא הסכימה לספר מה קרה, אבל היא שרדה. והיא לא פחדה.
לא, אנטוניה סקוט לא מפחדת כמעט משום דבר, למעט מעצמה. מהחיים, אולי. אחרי הכול, התחביב שלה הוא לדמיין, במשך שלוש דקות ביום, איך להתאבד.
אלה הן שלוש הדקות שלה.
הן קדושות.
הן מה שמחזיק אותה שפויה.
האמת שהן בדיוק עכשיו. אבל במקום שאנטוניה תהיה שקועה בטקס שלה בשלווה, היא יושבת מול לוח שחמט. הכלים לבנים ואדומים, בסגנון אנגלי. הרץ של אנטוניה יכול להשיג שחמט.
האדומים משחקים וזוכים.
הכרעה פשוטה.
לא לאנטוניה.
כיוון שבצידו השני של הלוח יושב חורחה ונועץ בה מבט חודר.
בעיניו הירוקות אפשר להרגיש בכל ההתגרות והנבזיות שנכנסים במטר ועשרה.
״זוזי כבר, אימא,״ חורחה אומר ובועט בה קלות מתחת לשולחן השיש. ״משעמם לי.״
הוא משקר. אנטוניה אולי לא יודעת מה לעשות, אבל את השקר היא מזהה.
חורחה מחכה בקוצר רוח לראות אם היא תזיז את הרץ ותנצח — וכך הוא יוכל לפתוח בהתקף זעם בגלל ההפסד, או שהיא תזיז כלי אחר — וכך הוא יוכל לפתוח בהתקף זעם על כך שהיא נתנה לו לנצח.
הפרעה חיצונית מנערת אותה מקיפאונה. על צג הטלפון שעל השולחן מופיע פרצוף אדום. ג'ינג'י מאוד ובאסקי מאוד. רטט המכשיר מרעיד את הכלים הזועמים במשבצותיהם.
ג'ון יודע שהיא עם חורחה. זה הביקור השלישי שלה, מאז שהשופט החליט לתת לה הזדמנות נוספת, למורת רוחו של סבו של הילד. היא בתקופת מבחן. ג'ון לא היה מתקשר אילולא זה היה חשוב.
אנטוניה מתנצלת במשיכת כתפיים קלה וקמה ממקומה כדי לענות לשיחה. היא מפנה את גבה לתסכול של בנה ולעובדת הסוציאלית שבפינת החדר, שלא מפסיקה לרשום הערות בפנים נטולות הבעה.
אנטוניה לא אוהבת להתחמק בתירוצים, אבל היא כבר הבינה שזה משחק שהיא לא יכולה לנצח בו.
ואת זה היא אוהבת אפילו פחות.
חלק ראשון
אנטוניה
1
גופה
ג'ון גוטיירז לא אוהב גופות בנהר המַנסָנָרֶס.
זו לא שאלה של אסתטיקה. הגופה מאוד לא נעימה למראה (נראה שהיא הרבה זמן במים). העור הכחול זרוע כתמים סגולים. כפות הידיים כמעט מנותקות מהזרועות. אבל זו לא שאלה של עדינות נפש.
זה לילה חשוך במיוחד, והפנסים שמאירים את עולם החיים, שישה מטרים מעליהם, רק מעמיקים את הצללים. הרוח מחלצת לחשושים משונים מקני הסוף, והמים, בעומק שמונים סנטימטר, קרירים למדי. אחרי הכול, אנחנו בנהר המנסנרס, השעה אחת עשרה בלילה ופברואר כבר דוחף את כף רגלו האפרורית בדלת.
שום דבר מזה לא מטריד את ג'ון: הוא כבר רגיל למים קפואים (הוא מבילבאו), ללחשושים בחשכה (הוא גיי) ולגופות בלי רוח חיים (הוא מפקח במשטרה).
מה שמבאס את ג'ון גוטיירז בגופות בנהר המנסנרס זה שהוא צריך לשלות אותן בעצמו.
אני חתיכת דביל, ג'ון חושב לעצמו. זו עבודה לטירונים. ברור ששלושת החלשלושים האלה ממדריד לא מסוגלים להתמודד אפילו עם עצמם.
לא שג'ון שמן. אבל אם חצי מהחיים שלך אתה האיש הכי גדול בחדר, מתפתחים אצלך הרגלים מסוימים, אם תרצה ואם לא. ההרגל המגונה לעזור. שהופך לצורך כשהוא רואה את שלושת האידיוטים שרק עכשיו יצאו מהאקדמיה מדשדשים במים כמו ברווזים בניסיון להוציא את הגופה מבין הקנים. הם כמעט מצליחים לטבוע בעצמם.
וכך ג'ון מתעטף בחליפת הניילון הלבנה, נועל את מגפי הגומי ומזנק למים כשהוא פולט כוסאימאשלכם שגורם לטירונים להסמיק כאילו חטפו סטירה ישר לפרצוף.
המפקח גוטיירז מתקרב אליהם בצעדים גדולים, מסלק מדרכו את המים ואת השוטרים הצעירים, ומגיע לאי הצמחייה הקטן שאליו נסחפה הגופה. היא לכודה בשורשים ושקועה מתחת לזרם: רק הפנים המחוקות ואחת הזרועות מבצבצות החוצה. תנודות הנהר יוצרות רושם שהקורבן מנסה להימלט בשחייה מגורלה המר.
ג'ון מצטלב במחשבה ומשקיע את ידיו מתחת לגופה. היא רכה למגע והשומן התת עורי נע תחת העור כמו בלון מלא במשחת שיניים. המפקח מושך בעוצמה של מניף אבנים באסקי. ביום טוב הוא מסוגל להניף שלוש מאות קילו. הוא נוטע את רגליו בקרקעית.
הצעירים האלה הולכים ללמוד משהו.
זרועותיו העצומות נמתחות ושני דברים קורים בו זמנית.
הדבר השני הוא שהגופה לא זזה אפילו מילימטר.
הדבר הראשון הוא שרגל ימין של המפקח שוקעת בקרקעית החולית של הנהר והוא נופל על התחת באמצע הזרם.
ג'ון הוא לא אחד שבוכה בקלות או נוטה לקטר. אבל לא שאון המים, לא אוושת הרוח בין הקנים ולא הגידופים שלו מצליחים לעמעם את צחוקם של הטירונים, כך שג'ון, שגאוותו נפגעה והוא שקוע במים עד לכתפיים, מרשה לעצמו לרגע אנושי כל כך לרחם על עצמו ולהאשים את הסובבים בכישלונו.
איפה את לעזאזל, אנטוניה?
2
כבל
״ככה היא לא תצא, המפקח,״ קול נשי אומר באוזנו.
ג'ון אוחז בזרועה של דוקטור אגואדו, והיא עוזרת לו להתרומם. ידיה של חוקרת זירות הפשע מעוררות בו חלחלה, אבל כשהתחת שלך שקוע בקרקעית חולית, אתה נאחז במה שמציעים לך.
״חשבתי שגופות צפות, אבל נראה שזו דווקא מתעקשת לשקוע.״
אגואדו מחייכת. היא כבת ארבעים. ריסים ארוכים, איפור דהוי, פירסינג באף, לאוּת שובבה בעיניים שעכשיו נלווה אליה ברק של שמחה. היא התארסה לא מזמן, אומרים הרכלנים.
״יותר משבעים אחוזים מגוף האדם הם מים. מים לא צפים, כך שבהתחלה הגוף שוקע. בתנאי טמפרטורה מסוימים החיידקים מתחילים לפרק את הגוף בתוך כמה שעות. הטמפרטורה עכשיו בחוץ היא ארבע מעלות וטמפרטורת המים היא בערך שש, כך ש… במקרה הזה זה ייקח ימים. הגזים ממלאים את הבטן והמעיים עד ש — פוף! הגוף חוזר לצוף."
אגואדו כורעת על ברכיה. ביד אחת היא אוחזת בגופה ובשנייה מגששת מתחתיה.
״לעזור לך, דוקטור?״
״אין צורך. אני רק צריכה למצוא מה מחזיק אותה.״
ג'ון שולח מבט לגוש המעוות והנפוח. הגופה צפה על הבטן, שקועה למחצה, עירומה. השיער, בצבע לא מוגדר, מסופר קצר מאוד. ג'ון שואל את עצמו איך לעזאזל היא יודעת שזו אישה.
״איך לעזאזל את יודעת שזו אישה?״
״מהרבה סיבות, המפקח,״ אגואדו עונה. ״לפי הזווית של עצם הבריח, לפי היעדרה של בליטה עורפית ומפני שאף על פי שאתה לא רואה זאת, ברגע זה אני אוחזת מתחת למים את מה שאפשר לקבוע בביטחון מלא שהוא השד השמאלי של הקורבן.״
חוקרת זירות הפשע נעמדת ומעבירה לו את הפנס שלה. קטן, אבל עוצמתי. ג'ון עוזר לאגואדו להתמקם בזמן שהיא שולפת זוג מספריים עגולים מהתיק העמיד למים שתלוי על צווארה. היא מתכופפת שוב ונאבקת עם משהו מתחת לגופה. לפתע, בתנועה חדה, הגופה משתחררת ועולה כולה על פני המים.
״הרוצח קשר לה כבל לירך,״ אגואדו אומרת ומצביעה על קו דק ושקוע בחלק האחורי של הרגל. ״הוא בטח מחובר למשקולת. תעזור לי להפוך אותה.״
עכשיו הגופה כבר לא כבדה, ואפשר להפוך אותה בקלות, כמו דף בספר, הדף האחרון. העיניים נעלמו: הדגים אכלו אותן. הפנים נראות כמו מסכה שפגשה את המוות בדרך לקרנבל.
לפני שהגיע למדריד, כשעדיין הסתובב ברחובות הרעים של בילבאו, ג'ון חשב את עצמו לקשוח יותר. באוֹצַ'רקוֹאָגָה תמיד היה רעש של זכוכיות, סבך של רחובות שסופם להירקב. כשג'ון ראה שם מת, הוא לא הרגיש שום ייאוש, לא חשק שיניים, לא תהה מה קרה לו, מי עשה לו את זה.
שם הוא הרגיש כמו פקיד.
כאן הוא מרגיש אחראי.
הכול בגלל אנטוניה.
*
ג'ון אוחז בגופה תחת כתפיה ומפלס דרך בין קני הסוף עד לקרקע היבשה של האי.
״עדיין אין לנו סיבת מוות,״ אגואדו אומרת, ספק לעצמה ועוצרת. נדמה שהיא שומעת משהו. ״רמת האדיפוסיר גבוהה מאוד. לפחות שבוע במים, אולי יותר.״
״בשפת בני אדם, דוקטור.״
חוקרת זירות הפשע מצביעה על בליטות וגבשושיות תחת העור הכחלחל של הגופה. הבטן, חסרת צורה ונפוחה, תלויה מעל המפשעה ומסתירה את שער הערווה.
״אדיפוסיר נוצר כשגופה שקועה במים זמן ממושך. המיקרואורגניזמים הופכים את השומן התת־עורי לסבון. מחר יהיה לי יותר מידע. עכשיו אני צריכה להתחיל לעבוד לפני שהמגע עם האוויר יפגע בראיות, המפקח.״ אגואדו אומרת ומצביעה על הגדה.
ג'ון יודע מתי מנפנפים אותו. הוא מסמן לטירונים והם מתקרבים אל האי, מצוידים באלונקה ובשקיות פלסטיק גדולות ושקופות. המצב של הגופה גרוע כל כך שאי אפשר להכניס אותה לשקית רגילה. המפקח משאיר להם — עכשיו כן, עכשיו הם יכולים — את העבודה המלוכלכת. הוא חוזר בצעדים גדולים לגדר הבנויה שתוחמת את הנהר. באזור הזה אין מדרגות או דרך נוחה לעלות, אבל השוטרים התקינו סולם חבלים, וג'ון מעלה בו את מאה ועשרה הקילוגרמים שלו בחזרה למפלס הרחוב.
הרחוב שומם, למעט גבר שנשען על רכב סיור. שיער שחור, מפרצים עמוקים, שפם גזוז דק ועיני בובה שנראות כמעט מצוירות. מעיל פתוח בצבע קאמל. יקר.
״נעשה קריר, מה?״ מנטור אומר ומשחרר נשיפה.
הגאווה הפגועה של ג'ון מגלידה מעט. אין דבר שמרפא עלבון כמו לראות מישהו במצב מביש עוד יותר. ומנטור מעשן וייפ.
״וזה?״ ג'ון שואל ומצביע על המכשיר שבידו.
מנטור מכניס את הפייה אל בין שפתיו — שפתיים צרות, כמעט בלתי נראות — שואף ושוב נושף. הרוח שולחת אל ג'ון עננה בצבע כתום.
״הגעתי לשלוש חפיסות ביום. בשבוע שעבר הדלקתי סיגריה במקלחת, אז חשבתי לעצמי למה לא לנסות.״
״וזה עובד?״
״מה אני אגיד לך? אני מכניס לגוף כמות כפולה של ניקוטין ויש לי פי שלושה חשק לעשן. אגואדו אמרה משהו?״
״שהקורבן היא אישה. שהיא נרצחה. בערך שבוע במים או יותר. ושנעזוב אותה בשקט.״
״ממש תקשורתית, יחסית לבדרך כלל. היא לא נראית לך שמחה יותר לאחרונה?״
״אני חושב שהיא התארסה,״ ג'ון אומר (הוא הרכלנים).
המפקח מתחיל להסיר את חליפת הפלסטיק אבל דוחה את השמיכה שמנטור מושיט לו.
״אני מקווה שלא נרטבת, המפקח. החלק הזה של הנהר לא מומלץ לבריאות.״
״וזה בגלל?״
מנטור ממתין שהמפקח ילבש את המעיל והנעליים ומוביל אותו לגדה.
״ב-1970 התפוצץ לא רחוק מפה צינור של מרכז ניסויים סודי. מתברר שפרנקו התעקש שתהיה לו פצצת אטום בכל מחיר, והעסיק כמה מדענים שעשו ניסויים בפלוטוניום. זה לא פורסם עד 1994, אבל יותר ממאה ליטרים של חומר רדיואקטיבי נשפכו לנהר דרך צינור הביוב ששם," מנטור מצביע על נקודה בחשכה. ״כמה מאות מקרי סרטן פה ושם, שום דבר רציני. אבל זה לא מקום שהייתי בוחר להשתכשך בו.״
ג'ון לא מגיב. ברור שמגרד לו בכל הגוף ושהוא מרגיש כאילו הזקן הג'ינג'י שלו עומד לנשור. אבל הוא לא מתכוון להגיד מילה; רק חסר לו שינשרו לו השיניים.
מנטור, חמור סבר, מביט בשעון.
״איפה סקוט?״
״התקשרתי אליה לפני שלוש שעות,״ ג'ון עונה אחרי שהוא מוודא שהרעלת הקרינה עדיין לא באה לידי ביטוי, למרות הכול.
״היא לא באמת חייבת לבוא. בסך הכול סילקנו את הרשויות המוסמכות והבאנו בשבילה את יחידת מלכה אדומה באמצע הלילה.״
״זה לא הוגן,״ ג'ון מוחה במרץ. ״אולי…״
אבל כל הנחישות הזו היא כלפי חוץ. איפשהו בתוך ג'ון, הספק מציץ מאחורי הווילון.
עברו שבעה חודשים מאז שאנטוניה וג'ון הצילו את קרלה אורטיז. הסיפור נודע בכל העולם, הן בשל ההיעלמות המסתורית של היורשת והן בשל מה שקרה אחר כך בינה לבין אביה. אנטוניה סקוט ופרויקט מלכה אדומה לא הוזכרו באמצעי התקשורת ולו במילה. ג'ון הוזכר רק מעט. כשיצא מתעלת הביוב עם קרלה הוא הסתיר את פניו מהבזקי המצלמות. יש רק תמונה אחת, מטושטשת.
בפרויקט מלכה אדומה אין פרסים; רק חיים אלמוניים ותחושת משמעות. וזה הפרס הכי גדול שיש.
ברונו לֵחָרֵטָה השנוא, שניסה לעשות קריירה טלוויזיונית במדריד על חשבון השערורייה, מצא את עצמו בבעיה. הוא לא יכול לדבר יותר על המפקח גוטיירז. כשלא משדרים אותך אפילו בערוץ שלוש עשרה, סימן שהגיע הזמן לחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים. אוי, כמה עצוב, ג'ון חשב לעצמו כששמע על כך, ופתח עוד פחית בירה.
תוכניות הבוקר המטופשות התמקדו כמה ימים בתיק אורטיז. הגופה של אחד החוטפים נמצאה, אבל השנייה נותרה קבורה, לפי ההערכות, תחת ההריסות של מנהרת גויה ב'. הם תהו על זהותו. יודעי כול וצייצני טוויטר דיברו מבלי לדעת דבר בנושא, עד שעברו לדבר בלי לדעת על נושא אחר. החיים נמשכו, כפי שנמשכים דברים נטולי היגיון.
העולם המשיך הלאה.
אנטוניה לא.
אנטוניה סקוט לעולם לא ממשיכה הלאה.
״אולי זו היא…״ ג'ון מסכם ומצביע על הגופה המונחת על יריעות הפלסטיק במרכז האי. הטירונים נעצו בקרקע, בין הצמחים, שישה זרקורי הלוגן עוצמתיים עם בסיס כתום. האינטימיות האפלה של המוות הפכה לשיעור מעוות באנטומיה.
מנטור נד בראשו בחוסר שביעות רצון.
״בינתיים זו רק עוד גופה לא מזוהה. השישית, אם אני לא טועה. עוד אחת שתתברר כתוצאה של טריפ רע או אלימות. שום דבר שקשור אלינו. אנחנו מבזבזים זמן.״
אנטוניה לא הפסיקה לחפש אותה. היא נאחזה בכל קצה חוט, ניתחה כל פיסת מידע, התעקשה שיחקרו כל גופה לא מזוהה שהתגלתה במדריד וסביבותיה. אבל למרות הזמן והמשאבים הרבים שהשקיעו, האישה שנודעה בעבר כסנדרה פחרדו לא התגלתה.
אנטוניה סירבה לקבל תיקים נוספים עד שהיא תופיע, וזו הייתה בעיה רצינית. עם כל תקופת החסד והקרדיט הבלתי רשמי שתיק אורטיז העניק להם, חלפו כבר שבעה חודשים.
הבעיה בקרדיט בלתי רשמי שהוא בר חלוף כמו זיכרון של פוליטיקאים. והם אלה שמהדקים את החבל סביב מנטור.
״לא שהיו עוד מקרים,״ ג'ון מתעקש.
״מה לכל הרוחות אתה יודע, המפקח,״ מנטור אומר. החבל המתהדק, הקור והחשק לעשן עושים לו מצב רוח רע. הפעם לא עולה על פניו אחד מהחיוכים המוכניים והריקים שלו. ״מה אתה יודע על הפקודות מלמעלה שאני צריך לבלום, או על האיומים האפלים שהיא הייתה יכולה לעזור בהם.״
ג'ון מעביר יד בשיער — גלי נוטה לג'ינג'י, אמרנו — ונושם עמוק. לוקח כמה שניות למלא את בית החזה העצום הזה, ולא מעט ליטרים של חמצן. הוא זקוק להם כדי להירגע ולא להעיף לבוס שלו סטירה שתשלח אותו למרכז הנהר.
״אני אדבר איתה, אבל…״
ג'ון נעצר באמצע המשפט. מנטור מסתובב אליו מופתע ועוקב אחרי מבטו המופנה למרכז הנהר. אור צף במורד הזרם. אור רפאים, אם רוחות רפאים היו זוהרות בוורוד פלורסנט. האור הולך ומתרחק מהאי, צמוד לגדה שממול. אור נוסף בא בעקבותיו, צף קרוב יותר למרכז. ועוד אור נראה במעלה הנהר.
חמישים מטרים מהם, נדמה שאור רביעי מזנק מהחומה שמגינה על הנהר, עד שהוא פוגע בפני המים ב"פלופ" מרוחק.
״סקוט,״ מנטור מסנן, כעוס מתמיד. הוא פונה אל ג'ון ומבטו אומר: "לך חפש אותה ותכניס בה קצת שכל."
ידו הקפוצה לאגרוף של ג'ון אומרת: "איך בא לי לפוצץ לך את הפרצוף", אבל כיוון שהיא בכיס המעיל, המסר לא עובר. ולמפקח גוטיירז לא נותרת ברירה אלא לציית וללכת לחפש את אנטוניה סקוט.
