פרק 1


סופי


מכירים את האנשים האלה שאלת המזל תמיד מנשקת על הלחי? אלה שזוכים לקידום רק מעצם הגעתם לעבודה? שזוכים בפרס הגדול בהגרלות? שמוצאים על הקרקע שטר של מאה דולר? טוב, זאת לא אני. וזה קרוב לוודאי לא רובנו. אלת המזל היא כלבה בררנית.


אבל היום? אלת המזל סוף־סוף הביטה אליי. ואני רוצה להשתחוות מרוב אסירות תודה. כי היום שודרגתי למחלקה הראשונה בטיסה שלי ללונדון. אולי זה בגלל אובר־בוקינג, ומי יודע למה בחרו בי, אבל זה מה שקרה. מחלקה ראשונה, בייבי. מרוב התלהבות אני כמעט רוקדת בדרכי אל המושב שלי.


והו, איזה מושב יפה זה, כולו עור בצבע שמנת מפנק וחיפוי עץ מחורץ — אף שאני משערת שהוא רק דמוי עץ, מסיבות בטיחותיות. לא שזה משנה. זו קפסולה עצמאית קטנה, המצוידת בתא לתיק ולנעליים שלי, בבר, במנורת קריאה אמיתית ובטלוויזיה עם מסך שטוח.


אני שוקעת במושב באנחה. זה מושב חלון, המופרד מהשכן שלי בלוח זכוכית חלבית שאני יכולה להוריד בלחיצת כפתור. אפשר גם לאחד את שני המושבים לתא אחד נעים באמצעות סגירת הפאנל המבריק שמפריד אותם מהמעבר. זה מזכיר לי תא ברכבת יוקרה של פעם.


אני בין הראשונים שעלו למטוס, לכן אני נכנעת לפיתוי ומפשפשת בכל הפינוקים שהשאירו לי: סוכריות מנטה, גרביים פלומתיים, מסכת שינה ו... אוההה... שקית קטנה של תכשירים לטיפוח העור. אחר־כך אני משחקת עם המושב שלי, מעלה ומורידה את מסך מחיצת הפרטיות — זאת אומרת, עד שהוא משמיע קליק מבשר רעות. המסך קופא שני סנטימטרים מעל החוצץ ומסרב לעלות שוב.


אני מתכווצת, מסלקת את ידי ומעסיקה את עצמי בחליצת נעליי ובעלעול בתפריט המחלקה הראשונה. הוא ארוך, והכול נראה טעים. אוף, איך אני אמורה לחזור אחרי זה לגיהינום של ההמונים המסכנים ובשר־ או־ עוף־ משימורים של מחלקת התיירים?


אני חוככת בדעתי אם להזמין לפני הטיסה קוקטייל שמפניה או כוס יין לבן, כשאני שומעת קול גברי. הוא עמוק, בריטי מובהק, ומעוצבן מאוד.


"מה האישה הזאת עושה במקום שלי?"


צווארי נמתח, אבל אני לא מרימה את מבטי. אני מניחה שהוא מתכוון אליי. קולו בוקע אי שם מעל ראשי, וחוץ ממני יש כאן רק גברים.


והוא טועה, טועה, טועה. אני במקום שלי. בדקתי פעמיים, צבטתי את עצמי, בדקתי שוב, ואז סוף־ סוף התיישבתי. אני יודעת שאני במקום שבו אני אמורה להיות — רק לא איך זכיתי בזה. הי, הופתעתי כמו כולם כשניגשתי אל דלפק הכרטיסים, ושם נאמר לי שאני במחלקה הראשונה. אין סיכוי שאני חוזרת עכשיו למחלקת תיירים.


אצבעותיי לופתות את התפריט שאני מעמידה פנים שאני מעלעלת בו. בשלב הזה אני ממש מצותתת. התשובה של הדיילת חרישית מכדי שאשמע, אבל שלו לא.


"קניתי בכוונה שני מושבים בטיסה הזאת. שניים. רק כדי שלא יושיבו אותי ליד מישהו אחר."


באמת, זה... מושחת? פסיכי? אני מתאמצת לא לעשות פרצוף. מי עושה משהו כזה? באמת כל כך נורא לשבת ליד מישהו? הבחור הזה ראה פעם את מחלקת תיירים? שם אפשר לספור לאנשים את השערות באף. כאן המושב שלי כל כך רחב עד שאני במרחק שלושים סנטימטרים שלמים מהמושב הדבילי שלו.


"אני כל כך מצטערת, אדוני," הדיילת עונה במעין המיה, זה מוזר. היא אמורה להתעצבן. אולי זה חלק מהתוכנית של נישוק־תחת־לנוסעי־המחלקה־הראשונה־כי־הם־שילמו־ערמות־כדי־להיות־כאן. "יש רישום יתר לטיסה הזאת, וכל המושבים תפוסים."


"וזו הסיבה שקניתי שני כרטיסים," הוא מסנן ברוגז.


היא ממלמלת שוב כדי להרגיע אותו. אני לא שומעת אותה, כי שני גברים שחולפים על פניי בדרכם למושבים שלהם מדברים על מניות. הם עוברים, ואני שומעת שוב את מר סנוב.


"זה לא בא בחשבון."


תנועה לימיני, ואני כמעט קופצת. אני רואה את הז'קט האדום של הדיילת כשהיא מתכופפת ושולחת זרוע אל כפתור המחיצה. חום מציף את לחיי בדיוק כשהיא מתחילה להסביר, "יש מחיצה בשביל פרטיות..."


היא משתתקת כי המחיצה לא עולה.


אני קוברת את אפי בתפריט.


"היא בכלל לא עובדת?" זה מהסנוב.


ההמשך מתנהל כמצופה. הוא מתלונן, היא מפייסת, אני מסתתרת בין הדף הראשון והשני של התפריט.


"אולי אני יכולה לשכנע מישהו להחליף מקומות?" הדיילת מציעה בניסיון לעזור.


כן, בבקשה. תפילי אותו על מישהו אחר.


"מה זה משנה?" הסנוב מתפרץ. "המטרה הייתה שיהיה לידי מקום ריק."


הייתי שמחה להציע לו לחכות לטיסה הבאה ולחסוך לכולנו כאב ראש, אבל זה לא מה שקורה. המבוי הסתום מסתיים כשהטמבל צונח במושב שלו בנשיפה נרגזת. הוא בטח גדול, כי אני מרגישה במשב אוויר כשהוא עושה זאת.


אני חשה בחום מבטו הכעוס ממש לפני שהוא פונה ממני.


חרא.


אני מניחה את התפריט שלי בחבטה ומחליטה, שיקפצו לי כולם; אני הולכת להשתעשע קצת. מה הם כבר יכולים לעשות? הנוסעים עולים למטוס; המקום שלי מובטח.


אני מוצאת מסטיק בתיק שלי ותוחבת אותו לפי. אחרי כמה לעיסות, אני מפוצצת בלונים מעולים. רק אז אני פונה לכיוונו.


וקופאת באמצע הלעיסה, המומה לרגע ממראה הגבר היושב לצידי. כי אלוהים אדירים, לאף אחד אין זכות להיות כזה חתיך וכזה אידיוט. הבחור הזה הוא חד־משמעית הגבר הכי הורס שראיתי בחיי. וזה מוזר כי תווי פניו אינם מושלמים או עדינים. לא, הם חדים וחזקים — לסת חזקה מספיק כדי לחתוך פלדה, סנטר תקיף, עצמות לחיים גבוהות ואף בולט שנראה כמעט גדול מדי אבל משתלב היטב בפניו.


ציפיתי לאריסטוקרט מאפיר וחיוור, אבל הוא שזוף, ושערו השחור כפחם צונח על מצחו. שפתיים מסותתות, מהודקות ברוגז כשהוא מביט בזעף במגזין שבידו.


אבל הוא מרגיש היטב במבטי — העובדה שאני בוהה בו בפה פעור כמו דג המשתלשל מקרס קרוב לוודאי אינה עוזרת — והוא מפנה אליי מבט זועם. העוצמה המלאה של כל היופי הגברי הזה מכה בי.


עיניו בצבע כחול עמוק. גבותיו העבות והכהות מכווצות, סערה נשקפת בפניו. הוא עומד להתפוצץ עליי. מחשבה נוספת מצטרפת למחשבה זו. כדאי שאפיק מזה את המרב.


"אלוהים," אני פולטת ומרימה את ידי כמו כדי לסוכך על עיניי. "זה כמו להסתכל לתוך השמש."


"מה?" הוא נובח, והעיניים הבורקות כלייזר מצטמצמות.


וואו, זה יהיה כיף.


"תפסיק, בסדר?" אני מכווצת עיניים לעברו. "אתה לוהט מדי. זה מסנוור." זה נכון, אף שבחיים לא הייתי מעיזה להגיד את זה בנסיבות רגילות.


"את בסדר?" הוא שואל בקול מונוטוני, כאילו הוא חושב את ההפך.


"לא, כמעט התעוורתי בגללך." אני מניפה את ידי. "יש לך כפתור כיבוי? אולי תפחית את העוצמה?"


נחיריו מתרחבים, ועורו מתכהה בגוון אחד. "נהדר. אני תקוע ליד מטורפת."


"אל תגיד לי שאתה לא מודע להשפעה המסנוורת שיש לך על העולם." אני נועצת בו מבט של השתאות פעורת עיניים. לפחות כך אני מקווה.


הוא נרתע כשאני לופתת את המחיצה בינינו ורוכנת לעברו מעט. לעזאזל, יש לו ריח טוב — של מי קולון יקרים ועץ משובח. "נשים בטח נופלות לרגליך כמו זבובים."


"לפחות זבובים שנופלים, שותקים," הוא מסנן ומעלעל בזעם במגזין שלו. "גברתי, תעשי לי טובה ותימנעי מלדבר איתי עד סוף הטיסה."


"אתה דוכס? אתה מדבר כמו דוכס."


ראשו זע כאילו הוא רוצה להסתכל לכיווני, אבל הוא מצליח להשאיר אותו מופנה קדימה, ושפתיו כה מהודקות עד שהן מלבינות בקצותיהן. פשע.


"אה, או אולי נסיך. אני יודעת!" אני נוקשת באצבעותיי. "נסיך מהאגדות!"


פרץ אוויר נפלט ממנו, כאילו הוא מתנדנד בין צחוק לזעם אבל באמת רוצה ללכת עם הזעם. ואז הוא עוצר. ואני נחרדת לרגע, כי הוא ללא ספק הבין שאני צוחקת עליו. עד עכשיו לא שמתי לב כמה הוא חתיך ובנוי היטב.


קרוב לוודאי שהוא גבוה יותר ממטר ושמונים, רגליו ארוכות וחזקות, עטופות במכנסיים בצבע פחם.


אלוהים, הוא לובש אפודה: בצבע אפור כהה החובקת את פלג גופו העליון החטוב. הוא אמור להיראות בה כמו חנון אמיתי, אבל לא... היא רק מדגישה את זרועותיו החזקות, והשרירים האלה שמותחים את גבולות חולצתו המכופתרת הלבנה. לא הוגן.


הכתפיים שלו כל כך רחבות עד שהמושב המסיבי של המחלקה הראשונה נראה קטן. אבל הוא ארוך ורזה. אני מתארת לעצמי שגם השרירים מתחת לבגדים המשובחים והמהוגנים האלה שווים ריור. איזה מעצבן.


אני קולטת הכול, גם איך ידיו הגדולות מתאגרפות. לא שאני חושבת שהוא ישתמש בחוזק הזה נגדי. ההתנהגות שלו זועקת שהוא שמוק נפוח, אבל הוא לא נראה כמו בריון. הוא לרגע לא הרים קול עם הדיילת.


למרות זאת, קצב הלב שלי מתגבר כשהוא מסתובב אליי לאט. חיוך מרושע מעקל את פיו הבשרני.


אל תסתכלי עליו. הוא ישאב אותך למערבולת של חום, ולא תהיה דרך חזרה.


"עלית עליי," הוא מודה בקול נמוך שנשמע כמו חמאה חמימה על טוסט. "נסיך מהאגדות, לשירותך. סליחה שהייתי קצר רוח איתך, גברתי, אבל אני במשימה בעלת חשיבות עליונה." הוא רוכן לעברי, ומבטו נשלח סביב לפני שהוא חוזר אליי. "אני מחפש את הכלה שלי, את מבינה. ולצערי, את לא נועלת נעל זכוכית, ככה שזאת לא יכולה להיות את."


שנינו משפילים מבט אל כפות רגליי היחפות ואל נעלי הקונברס האדומות שלי המונחות על הרצפה. הוא נד בראשו. "תביני שאני צריך להתמקד בחיפוש."


הוא מחייך חיוך רחב — גם אם מלאכותי, וחושף גומה בלחי אחת, ואני קצרת נשימה. לעזאזל כפול.


"וואו." אני נאנחת בחולמנות. "כשאתה מחייך, זה עוד יותר גרוע. חייבים להצמיד לך תווית אזהרה, סאנשיין."


חיוכו נעלם בן־רגע, והוא פותח את הפה כדי לענות, אבל הדיילת מופיעה פתאום לצידו.


"מר סקוט, תרצה משקה לפני הטיסה? שמפניה? אולי פלגרינו?"


אני חצי מופתעת שהיא לא הציעה את עצמה. אבל הרמיזה מובנת מהרכינה שלה מעליו, כשידה נחה על המושב קרוב לכתפו, וגבה מקומר מספיק כדי להבליט את שדיה. אני לא יכולה להאשים את האישה. לבחור יש השפעה חזקה.


הוא בקושי מעיף לעברה מבט. "לא, תודה."


"אתה בטוח? אולי קפה? תה?"


גבה אחת מתרוממת בתנועה יהירה שרק בריטי יכול לבצע בהצלחה. "כלום בשבילי."


"שמפניה נשמע נהדר," אני אומרת.


אך הדיילת לא מסירה את עיניה מהטרף שלה. "אני באמת מתנצלת על הבלבול, מר סקוט. הודעתי לאחראים עליי, והם יעשו כל מה שביכולתם כדי לפצות אותך."


"עכשיו זה כבר אבוד, אבל תודה." הוא מרים את המגזין שלו, שעל השער מוצגת מכונית ספורט אלגנטית. טיפוסי.


"טוב, אם אין שום דבר שאתה צריך..."


"אני לא יודעת מה איתו," אני מתערבת, "אבל אני אשמח ל — הי! הלו?" אני מנופפת בידי כשהיא מתרחקת בנחת בעיכוס מוגזם. "אפשר תשובה?"


אני מרגישה שהוא מגחך ונועצת בו מבט. "זאת אשמתך, אתה יודע."


"אשמתי?" הוא זוקף גבות אבל לא מסב את מבטו מהמגזין שלו. "איך לעזאזל הגעת למסקנה הזאת?"


"היופי המטורף שלך, גרם לזה שהיא עיוורת לכולם מלבדך, סאנשיין."


הבעתו חתומה, אבל שפתיו רוטטות. "הלוואי שהייתי יכול לגרום לנשים להשתתק."


אני לא מתאפקת, אני חייבת לחייך בתגובה. "אוה, אני בטוחה שהיית נהנה מזה; אנחנו, הנשים חסרות האונים, רק מחייכות ומהנהנות. מה שכן, אני חוששת שעליי זה בחיים לא היה עובד."


"ברור שלא," הוא אומר בפנים חתומות. "אני תקוע לצד אישה הלוקה בשלשול מילולי חשוך מרפא."


"אומר האיש שסובל מעצירות חברתית."


הוא עוצר שוב, ועיניו מתרחבות. ואז נפלטת ממנו נחרה חנוקה שמידרדרת לצחוק חנוק. "אלוהים." הוא צובט את גשר אפו במאמץ לרסן את עצמו. "נדפקתי."


אני מחייכת ורוצה לצחוק יחד איתו אבל מתאפקת. "די, די." אני טופחת על זרועו. "הכול ייגמר בעוד כשבע שעות."


הוא נאנח ומרים את ראשו. השעשוע בעיניו אמיתי, ולכן הרבה יותר קטלני. "אני לא אשרוד את זה —"


המטוס נרעד קלות בצאתו מהשער. ומר סאנשיין מחוויר, עוטה גוון ירוק מלבב שדוהה לאפור. אדם עם פחד מטיסות. אבל אחד כזה שללא ספק יעדיף שהמטוס באמת יתרסק מאשר להודות בזה.


נפלא. הוא בטח יסבול מהיפרוונטילציה עוד לפני שהמטוס יתיישר.


אולי זה מפני שגם אימא שלי משקשקת בטיסות, או אולי כי אני רוצה לחשוב שההתנהגות האיומה של מר סאנשיין נובעת מפחד ולא כי הוא חתיכת חרא, אבל אני מחליטה לעזור לו. וכמובן להמשיך להשתעשע קצת באותה הזדמנות.


גבריאל


אני בגיהינום. זה מקום מוכר: גליל ארוך וצר עם כנפיים רעועות. מלכודת מוות עם חמש מאות מושבים, אוויר מעופש ומנועים מזמזמים. אני כאן לעיתים קרובות. רק שהפעם השטן בכבודה ובעצמה יושבת לצידי.


אני בתעשיית הבידור מספיק זמן כדי לדעת שהשטן תמיד מופיע בעטיפה מושכת. כדי לפתות ביתר קלות אידיוטים תמימים. השטן הספציפית הזאת נראית כאילו היא יצאה משנות החמישים — שיער בלונד פלטינה המסתחרר סביב פניה המלאכיות; עיניים גדולות חומות מלאות הבעה, שפתיים אדומות, אדומות; וגזרת שעון חול שאני מנסה בכל כוחי להתעלם ממנה.


לא קל להתעלם מהציצים האלה. בכל פעם שהיא מדברת, הגבעות השופעות האלו מקפצות כאילו יש להן רצון משל עצמן. בהתחשב בעובדה שהבחורה המוזרה והקשקשנית הזאת לא סותמת את הפה, קיים חשש שאתהפנט מציצים פנטסטיים במידה דאבל־די.


אלוהים, והיא ממשיכה לקשקש. כמו איזו בחורה דברנית מהסיוטים שרוצה להוציא אותי מדעתי.


"תראה, אתה —" עוד ציצים מקפצים, פה אדום מכווץ... "אני מזהה את המשחק שלך, והוא לא יעבוד עליי."


אני מרים את מבטי. "מה?"


"אל תגיד לי מהההה במבטא הבריטי המהוגן הזה ותחשוב שאפול בפח." אצבע דקה מתנועעת מול אפי. "לא אכפת לי כמה הקול שלך סקסי, זה לא יעבוד."


אני לא אחייך. אין סיכוי. "אין לי מושג על מה את מדברת, אבל במקומך, הייתי פונה לעזרה רפואית מייד אחרי הנחיתה."


"פחחח. אתה מעמיד פנים שאתה משקשק בטיסות בתקווה שארחם עליך."


תחושה מכוערת זוחלת מעלה מבטני, ואני מאגרף את ידיי כדי לא לצעוק — לא שאני יכול להשחיל מילה. היא עדיין ממשיכה לפלוט שטויות.


"אתה חושב שאם תשב שם ותיראה מבועת ומתוח, אני אציע למצוץ לך כדי להסיח את דעתך מהכול."


ההשפלה שדוהרת בתוכי בולמת בחריקה לשמע המילה למצוץ. "מה?"


"טוב, זה לא יקרה."


תתעלם מהזין. תתעלם ממנו. הוא אידיוט. תתרכז בבעיה שלפניך. "את מטורפת. לגמרי מטורפת."


"ואתה מנוול חתיך אבל ערמומי. לרוע מזלך, מראה חיצוני זה לא הכול, אני לא אעשה את זה."


אני רוכן לעברה ככל שאני מעז. "תראי, גם אם הייתי רוצה שהפה שלך יתקרב אליי, למה שאבקש מציצה דווקא כאן?" אני מנופף בידי אל המעבר. "כשכול הנוסעים יכולים לראות. מי עושה דבר כזה?"


"לא אני," היא יורה לעברי מבט המעיד על שאט נפש. "אבל יופי של פליטת פה. אין ספק שחשבת על הלוגיסטיקה."


אסור לי לחנוק את המטורללת. אני חורק שיניים חזק עד כאב ותוקף אותה. "גברתי, אם מלכודת המוות הזאת הייתה דוהרת לעבר כדור הארץ אל האבדון בכדור אש, והפה שלך על הזין שלי היה הסקס האחרון שהייתי יכול להשיג, הייתי פותח את החגורה שלי וקופץ אל מותי."


היא ממצמצת, והעיניים החומות מלאות ההבעה האלו גדולות וינשופיות ובכלל לא מרוגזות. "אלה הרבה מילים, סאנשיין. אבל אני חושבת שאתה משקר. אתה ממש רוצה את זה."


פי נפתח ונסגר כמו דג, פעור ומתאמץ לנשום. אני לא מצליח לחשוב על תגובה, וזה נדיר אצלי. אני אולי לא מרבה בשיחות, אבל אני מסוגל לחלוטין להעמיד בן אדם במקום בשעת הצורך.


צלצול קטן נשמע מעל ראשינו. אני מעיף לעברו מבט ושם לב ששלט הידוק החגורות כבה. המטוס ישר ויציב עכשיו.


עד שאני מחזיר את תשומת ליבי לאישה־שטן, אפה כבר קבור במגזין והיא מעלעלת בשמחה בדפים, חיוך קטן זחוח מרטיט את זוויות שפתיה.


זה מכה בי כמו אגרוף בבטן: היא שוב השתעשעה בי. היא הסיחה את דעתי מההמראה. ביעילות כה רבה עד שאפילו לא הרגשתי שהמטוס מתרומם. עכשיו אני נע בין הערצה מסויגת, ובין אסירות תודה מעיקה וצורך בוער בנקמה.


נקמה היא הקול החזק יותר בראשי, ואני נושך את פנים הלחי שלי כדי לא לחייך. אני רוכן קדימה, חודר למרחב האישי שלה ומתעלם מריח טארט הלימון שאופף אותה.


היא נדרכת מייד, ראשה זע לאחור, וגופה מזדקף במהירות. אני מת על זה.


"בסדר," אני ממלמל בשקט באוזנה, והיא נרעדת ומתפתלת כדי להתרחק. "תפסת אותי. אני רוצה סיפוק אוראלי. מאוד. תהיי נחמדה ותסדרי לי הרפיה?"


היא מתנשפת, ועורה הקטיפתי מחוויר. "אתה צוחק עליי?"


"כבר דיברנו על זה." אני שולח יד מתחת לחגורת הבטיחות שלי כדי לפתוח את החגורה האמיתית שלי. "אני צריך את זה, וזו חייבת להיות את."


"וואו, חכה רגע, חבר." ידה נלחצת אל החזה שלי ונרתעת במהירות, כאילו המגע שורף אותה.


למרבה הפלא, המגע היה חמים למדי, ואני עדיין מרגיש את טביעת ידה דרך שכבות הבגדים שלי. אני מתעלם מהתחושה ומקמר גבות בהגזמה. "אל תדאגי. יש לי תוכנית. את תעמידי פנים שכואב לך הראש ושאת צריכה להניח את הראש שלך על הברכיים שלי. אני אכסה אותך בשמיכה כדי לחסום את האור. ככה אפילו לא יתהו למה את נאנחת."


אני משחרר את החגורה, כאילו אני עומד לשלוף את הזין שלי. "בעצם, אני אסגור את הדלתות של התא שלנו, ותהיה לנו פרטיות מוחלטת. וככה ממש תוכלי לתת את כל כולך."


היא פולטת קול חנוק. "אתה... דוחה... אני לא מאמינה..."


"אויש, בחייך, מותק. תני מציצה קטנה, אה? רק ליקוק מגרה קטן של הקצה?"


שיט. לא הייתי צריך להגיד את זה. הזין שלי מתעורר בהתלהבות מהרעיון. שפתיה הפשוקות אדומות ורכות ומלאות... קח את עצמך בידיים, אידיוט.


אני מחייך חיוך חושף שיניים ונרכן אליה, והיא מסמיקה כהוגן. "תפנקי אותי קצת. אני כל כך מתוח, זה ייקח חמש או עשר דקות גג."


קול חנוק גווע בגרונה, ואני משמיע יבבה מיוסרת. "תגאלי אותי מייסוריי, פתיינית קטנה." זה מקפיץ אותה. הגבות שלה מתרוממות אל על. "פתיינית? פתיינית?" היא מצמידה את אפה לאפי, ועיניה חרכי זעם כהים. "למצוץ לך? חתיכת שוויצר נפוח —"


"המילים האלה אומרות בעיקרון אותו הדבר, מותק."


"דפוק..." קולה גווע, והיא נסוגה מעט, מבטה מרפרף על פניי. ואז היא מחייכת. זה חיוך מלא ומרוצה, ואני מגלה שאני מסוחרר מעט מהמהירות שבה היא מצליחה להחליף רגשות. "אה, כל הכבוד, סאנשיין," היא אומרת בחיוך. "כל הכבוד. זיהית את ההצגה שלי, מה?"


אני לא יכול לפגוש את עיניה, אחרת היא תעלה עליי. האישה הזאת היא כנראה האדם הכי מעצבן שפגשתי במטוס, אבל היא ללא ספק אינטליגנטית. "זאת הייתה הצגה?"


קול לעגני נדחף בין שפתיה. "עכשיו אתה צריך לקנות לי משקה לאות תודה."


"במחלקה הראשונה המשקאות הם בחינם, פטפטנית קטנה."


"זה העיקרון."


הייתי קונה לה בקבוק שלם של השמפניה שהיא רוצה אם זה היה גורם לה להפסיק לדבר, אבל אלכוהול בדרך כלל משחרר את הלשון. אני מצטמרר מהמחשבה שהיא תדבר אפילו יותר.


באותו רגע הדיילת שבחנה אותי כאילו אני סטייק מתקרבת אליי בתנועות ישבן מוגזמות ומאזנת כוס שמפניה על מגש כסף. היא מחייכת אליי חיוך רחב. "מר סקוט. השמפניה שלך."


"נו, באמת," הקשקשנית שיושבת לידי רוטנת לעצמה.


בשלב הזה בחיי, הקפדה על הבעה חסרת רגש היא שגרה אצלי. אבל ברגע זה מתחולל בי מאבק משונה. המתעללת מהכיסא הסמוך מוציאה ממני את הילד בן החמש שבי, ואני רוצה למשוך לה בשיער כמו פרחח בחצר בית הספר. אבל אני לא עושה את זה. אני לוקח את המשקה שהדיילת מניחה לפניי.


"תודה," אני אומר לה ומעביר את הכוס לפטפטנית הקטנה. "אבל השותפה שלי למושב ביקשה את זה, לא אני."


הדיילת מחווירה. "אוי. אני... אני כל כך מצטערת," היא אומרת לאישה שלצידי — ואני באמת צריך לברר מה השם שלה, או אולי לא. לא כדאי שנמשיך לנהל שיחה; היא אולי משעשעת, אבל היא עדיין משוגעת. אני לא אוהב גורמים לא צפויים.


"לא שמתי לב. חשבתי..." הדיילת משתתקת בחוסר אונים ברור.


"זה בסדר." חברתי למושב רוכנת אליי, חודרת למרחב האישי שלי ומחייכת אל הדיילת בהבנה, ואני נתקף במשב נוסף של לימונים מתוקים ואישה חמימה. "סאנשיין כאן בלבל אותי כל כך עד שכמעט שלפתי את כרטיס האשראי שלי והצעתי לשלם לו על סקס."


אני נחנק מהרוק שלי. "אלוהים אדירים."


הדיילת מסמיקה באדום עז. "כן. אה. אפשר להביא לכם עוד משהו?"


מצנח.


"בשבילי כלום," המשוגעת שלשמאלי אומרת ולוגמת בשמחה מהשמפניה שלה.


"סודה עם קרח," אני אומר. בשלב הזה אני רוצה לבקש בקבוק ג'ין שלם. אבל אלכוהול מחמיר את הלחץ שלי בטיסות. פשוט תנשום, תירגע, תעבור את הטיסה המסויטת הזאת.


אני מקבל מבט אוהד מהדיילת. לצידי נשמע עוד המהום מרוצה. אני מחכה למטח השערורייתי הבא אבל מתאכזב במקצת לגלות שהשכנה שלי מוציאה את הטלפון והאוזניות שלה. אז היא מתכוונת להתחבר למכשיר ולהתנתק מהסביבה. מבריק. בדיוק מה שהייתי צריך. אני אסיר תודה על כך.


אני מרים את המגזין שלי ובוהה בתמונה של למבורגיני סנטנריו אדומה. יש לי אותו דגם באפור כהה. אני הופך דף. בחוזקה.


הבחורה משמיעה עוד המהומים, חזקים מספיק כדי להישמע מעל זמזום המנועים. מקסים, שירה בציבור. נדבקתי מהאישה הארורה בחוסר בגרות מוזר, כי אני משתוקק לעקוץ אותה, לציין שהיא מזייפת, ולו רק כדי לראות איך היא תגיב. המחשבה ממלאת אותי בציפייה משונה. אבל אני מזהה את השיר.


אכזבה, ואני נדהם מעוצמתו של הרגש ששוטף אותי. לא ציפיתי לזה. לא בעוצמה כזאת. כי היא מאזינה לקיל ג'ון, וללא ספק נהנית מזה. גם אני אוהב את קיל ג'ון. הם הלהקה הכי גדולה בעולם כרגע, והם חלק ממני, מחוברים לכל נימי נפשי בדם, יזע ודמעות.


כי אני מנהל את הלהקה. קיליאן, ג'אקס, וויפ וריי הם הבנים שלי. אעשה הכול למענם. אבל אני לעולם לא אתעסק עם המעריצות שלהם. בחיים לא.


למדתי את הלקח הזה בשלב מוקדם. מעריצות תמיד מתחרפנות כשהן מגלות שאני מנהל את קיל ג'ון. אני מסרב להיות שער הכניסה שלהן.


עוד מנגינה זייפנית בוקעת משפתיה של הפטפטנית הקטנה. היא מניעה את ראשה, עיניה עצומות, הבעת אושר על פניה. אני פונה ממנה. לא, לא אכזבה. הקלה.


אני ממשיך להגיד את זה לעצמי כשהסודה שלי מגיעה ואני שותה אותה בהתלהבות רבה מהרגיל. אני. מרגיש. הקלה.