1
"רוזי!" השאגה של סבא זעזעה את יסודות הבית.
"מה עשיתי שזה מגיע לי?" רוז ניגבה את קצף סבון הכלים מהידיים במגבת מטבח, הורידה את רובה הקשת מהוו ויצאה בצעדים תקיפים למרפסת.
"רוזיייייי!"
היא פתחה את דלת הרשת בבעיטה. סבא היתמר בחצר. הוא היה ענקי ומדובלל כמו דוב, עיניו המוטרפות קרועות לרווחה, זקנו הסבוך, שרצועות אפורות רוטטות השתלשלו ממנו, מוכתם בדם. היא כיוונה אליו את רובה הקשת. שוב שיכור מהתחת.
"מה אתה רוצה?"
"אני רוצה ללכת לפאב. אני רוצה בירה." קולו דעך ליבבה. "תני לי כסף!"
"לא."
הוא התנודד בחוסר יציבות וסינן לעברה: "רוזי! זאת ההזדמנות האחרונה שלך לתת לי דולר!"
היא נאנחה וירתה בו. החץ פגע לו בין העיניים, וסבא קרס על הגב כמו עץ כרות. רגליו התעוותו על הקרקע.
רוז השעינה את רובה הקשת שלה על המותן. "בסדר, אתם יכולים לצאת."
שני הילדים חמקו ויצאו מאחורי עץ האלון הענקי שפרש את ענפיו מעל החצר. שניהם היו מרוחים בבוץ אדמדם, בעסיס צמחים ובשאר חומרים לא מזוהים שילד בן שמונה וילד בן עשר עשויים למצוא ביער. צווארו של ג'ורג'י היה מעוטר בשריטה משוננת, ומחטי אורן חומות הזדקרו משערו הבלונדיני. חבּורות אדומות עלו בעור שבין מפרקי אצבעותיו של ג'ק. הוא ראה שהיא מסתכלת על הידיים שלו. עיניו הענבריות נפערו והבזיקו בצהוב, והוא הסתיר את אגרופיו מאחורי הגב.
"כמה פעמים אני צריכה להגיד לכם: אל תיגעו באבני ההגנה. תראו את סבא קְליטוּס! הוא שוב אכל מוח של כלב, ועכשיו הוא שיכור. ייקח לי חצי שעה לשטוף אותו בצינור."
"אנחנו מתגעגעים אליו," אמר ג'ורג'י.
היא נאנחה. "גם אני מתגעגעת אליו. אבל אין בו שום תועלת כשהוא שיכור. קדימה, בואו ניקח אותו בחזרה לסככה שלו. תעזרו לי להרים אותו."
יחד גררו את גופו הרפוי של סבא בחזרה לסככה שבקצה קרחת היער ושמטו אותו על הנסורת שלו. רוז התירה את שרשרת המתכת שבפינה, גררה אותה על פני הסככה, נעלה את הקולר על הצוואר של סבא ופתחה את העפעף השמאלי שלו כדי לבחון את האישון. עדיין לא היה שם אודם. פגיעה מוצלחת — הוא יישאר מעולף שעות.
רוז הציבה את כף רגלה על החזה של סבא, תפסה את החץ ושלפה אותו במשיכה חדה. היא עדיין זכרה את סבא קליטוס כפי שהיה פעם, גבר גבוה ונאה בעל מבטא סקוטי קל וכישרון לא טבעי בלחימה בסיף. למרות גילו הוא בכל זאת ניצח את אבא בדו־קרב אחד מכל שלושה. ועכשיו הוא... הדבר הזה. היא נאנחה. כאב לה להסתכל עליו, אבל לא היה מה לעשות. כל עוד ג'ורג'י חי, סבא קליטוס חי גם הוא.
הבנים הביאו את הצינור. היא פתחה את הברז, סובבה את הפייה להתזה חזקה וכיוונה את הזרם אל סבא, עד שכל הדם ובשר הכלב נשטפו ממנו. היא אף פעם לא הבינה איך "ללכת לפאב" משמעו לרדוף אחרי כלבי רחוב ולאכול את המוח שלהם, אבל כשסבא יצא ממעגל ההגנה שלו — כל הכלבלבים היו בסכנה. כשגמרה לשטוף אותו, החור במצחו כבר נסגר. כשג'ורג'י הקים דברים מן המתים, הוא לא רק העניק להם חיים; הוא הפך אותם לכמעט בלתי ניתנים להשמדה.
רוז יצאה מהסככה, נעלה את הדלת מאחוריה וגררה את הצינור בחזרה למרפסת. העור שלה עקצץ כשחצתה את הגבול הבלתי נראה: הילדים כנראה החזירו את אבני ההגנה למקום. היא הביטה בדשא בצמצום עיניים. הנה הן, שורה של אבנים קטנות ורגילות למראה המונחות במרווחים של כמטר זו מזו. כל אבן אצרה בחובה מטען קסם קטן. יחדיו הן יצרו מחסום קסום שהיה חזק דיו כדי למנוע מסבא לצאת מהסככה, גם אם ינתק שוב את השרשרת.
רוז סימנה לבָּנים לזוז הצידה והרימה את הצינור. "עכשיו תורכם."
הם התכווצו למגע המים הקרים. היא שטפה את שניהם באופן יסודי, מכף רגל ועד ראש. כשהבוץ נשטף מכפות רגליו של ג'ק, היא ראתה קרע של חמישה סנטימטרים בנעלי הסקצ'רס שלו. רוז שמטה את הצינור.
"ג'ק!"
הוא התכווץ.
"הנעליים האלה עלו ארבעים וחמישה דולר!"
"סליחה," הוא לחש.
"מחר מתחילים הלימודים! מה בדיוק עשית?"
"הוא טיפס על עצי האורן כדי להגיע לציפורי עלוקה," אמר ג'ורג'י.
היא נעצה בו מבט נוקב. "ג'ורג'י! הערב אתה יושב חצי שעה לבד כי הלשנת."
ג'ורג'י נשך שפתיים.
רוז נעצה מבט חמור בג'ק. "זה נכון? רדפת אחרי ציפורי עלוקה?"
"אני לא יכול להתאפק. הזנבות שלהן זזים כל הזמן..."
היא רצתה להחטיף לו. נכון, הוא לא יכול להתאפק — אין זו אשמתו שנולד חתול — אבל אלה נעליים חדשות לגמרי שקנתה לו לבית הספר. נעליים שהִנדסה למענן את התקציב המשפחתי וחסכה אגורה לאגורה, כדי שלא ייאלץ לנעול את הנעליים הישנות והסמרטוטיות של ג'ורג'י; הכול כדי שייראה טוב בדיוק כמו כל שאר הילדים בכיתה ב'. זה פשוט כאב.
הפנים של ג'ק התכווצו לכדי מסכה לבנה וקפואה — הוא עמד לפרוץ בבכי.
היא הרגישה צביטת ניצוץ קטן של קסם. "ג'ורג'י, תפסיק לנסות להחיות את הנעליים. הן מעולם לא היו בחיים."
הניצוץ דעך.
ייאוש משונה הציף אותה, והכאב שלה הפך למעין קהות חושים. לחץ העיק על חזהּ. נמאס לה מזה, נמאס לה לספור כל דולר, נמאס לה לחסוך בכל דבר, נמאס לה עד מוות. היא חייבת לקנות לג'ק נעליים חדשות. לא למען ג'ק, אלא למען שפיותה שלה. לא היה לה מושג מאין תשיג את הכסף, אבל היא ידעה שהיא חייבת לקנות לו זוג נעליים חדש עכשיו ומייד, אחרת תתפוצץ.
"ג'ק, אתה זוכר מה יקרה אם ציפור עלוקה תנשוך אותך?"
"אני אהפוך בעצמי לציפור?"
"כן. אתה חייב להפסיק לרדוף אחרי הציפורים."
הוא הרכין את ראשו. "אני בעונש?"
"כן. אני כועסת מדי אז לא אעניש אותך כרגע. נדבר על זה כשנחזור הביתה. לכו תצחצחו שיניים, תסתרקו, תחליפו בגדים ותביאו את הרובים. אנחנו נוסעים לוולמארט."
טנדר הפורד הישן היטלטל על המהמורות בדרך העפר. הרובים קרקשו על הרצפה. בלי שהתבקש הניח עליהם ג'ורג'י רגל מייצבת.
רוז נאנחה. כאן, בשוליים, היא לא התקשתה להגן עליהם. אבל הם עמדו לעבור מהשוליים לעולם אחר, והקסם שלהם יתפוגג עם המעבר. שני רובי הציד שעל הרצפה יהיו הגנתם היחידה. היא חשה דקירת אשמה. אלמלא היא, לא היו זקוקים לרובים. אלוהים, רק שלא יתנפלו עליה שוב. לא כשהאחים שלה במכונית.
הם גרו בין עולמות: מצד אחד התקיים העולם המוזר, ומהצד האחר — העולם השבור. שני ממדים זה לצד זה, כמו בבואות מראה. בנקודה שבה "נגעו" הממדים זה בזה היתה חפיפה קלה, פיסת אדמה צרה שהשתייכה לשניהם — השוליים. בעולם המוזר נקווה הקסם כמו בריכה עמוקה; בשוליים הוא היה טפטוף קל. אבל בעולם השבור לא היה שום קסם שיגן עליהם.
רוז בחנה את היער המקיף את הדרך בסבך עצים ענקיים שהצטופפו סביב נתיב העפר הכבוש. היא נסעה בדרך הזאת מדי יום לעבודתה בעולם השבור, אבל היום הצללים שבין גזעי העצים המסוקסים מילאו אותה חרדה.
"בואו נשחק ב'אי־אפשר'," אמרה כדי לבלום את החרדה הגואה. "ג'ורג'י, אתה ראשון."
"הוא היה ראשון בפעם הקודמת!" עיניו של ג'ק רשפו באור ענברי.
"לא נכון!"
"כן נכון!"
"ג'ורג'י ראשון," היא אמרה שוב.
"מעבר לגבול אי־אפשר להחיות דברים מתים," אמר ג'ורג'י.
"מעבר לגבול אי־אפשר להצמיח פרווה וטפרים," אמר ג'ק.
הם תמיד שיחקו במשחק הזה בזמן הנסיעה לעולם השבור. זו היתה דרך טובה להזכיר לבנים מה אפשר ומה אי־אפשר לעשות, יעילה בהרבה מהרצאה. אנשים מעטים מאוד בעולם השבור ידעו על השוליים או על העולם המוזר, ולמען ביטחון כל הנוגעים בדבר מוטב שזה יישאר ככה.
הניסיון לימד אותה שאין טעם לנסות להסביר את דבר קיומו של הקסם לאדם מהעולם השבור. לא יאשפזו אותך בבית משוגעים, אבל יקטלגו אותך כטיפוס מוזר ויתרחקו ממך בהפסקת הצהריים.
מבחינת רוב האנשים בעולם השבור, לא היה עולם שבור, לא שוליים ולא עולם מוזר. הם חיו בארצות הברית, ביבשת צפון אמריקה, בכדור הארץ — וזהו זה. גם בעולם המוזר רוב האנשים לא היו מסוגלים לראות את הגבול. רק אנשים מיוחדים הבחינו בו, והילדים חייבים לזכור זאת.
ג'ורג'י נגע בידה. תורה הגיע. "מעבר לגבול אי־אפשר להסתתר מאחורי אבני הגנה." היא העיפה בהם מבט, אבל הם המשיכו במשחק בלי להבחין בפחדיה.
הדרך היתה נטושה. רק בני שוליים מעטים נסעו בה בשעת ערב כזאת. רוז האיצה. היא היתה להוטה לגמור כבר עם הנסיעה ולחזור למבטחי הבית.
"מעבר לגבול אי־אפשר למצוא דברים אבודים," אמר ג'ורג'י.
"מעבר לגבול אי־אפשר לראות בחושך," אמר ג'ק וחייך חיוך רחב.
"מעבר לגבול אי־אפשר להבזיק," אמרה רוז.
ההבזק היה הנשק החזק ביותר שלה. למרבית בני השוליים היו כישרונות ייחודיים: אחדים חזו את העתיד, אחדים ריפאו כאבי שיניים, אחדים, כמו ג'ורג'י, הֶחיו מתים, אחרים ידעו להטיל קללות, כמו רוז וכמו סבתא שלה. אבל כל מי שניחן ולו בשמץ של קסם יכול היה ללמוד להבזיק. זה לא עניין של כישרון, אלא של תרגול. צריך לתעל את הקסם מתוך הגוף בפרץ מבוקר שנראה כמו שוט או ברק. מי שניחן בקסם ובסבלנות יכול ללמוד להבזיק, וככל שצבע ההבזק בהיר יותר, כך הוא חם וחזק יותר. הבזק בהיר ורב־עוצמה הוא נשק נורא. הוא יכול לשסף גוף כשם שסכין חם חותך חמאה. מרבית בני השוליים לא מסוגלים להפיק הֶבזק בהיר דיו כדי להרוג או לפצוע. הם היו בני תערובת שחיו במקום שהקסם בו מדולל, ומרביתם הבזיקו באדום ובכתום כהה. בני מזל מעטים הצליחו להגיע להבזק ירוק או כחול.
ההבזק שלה היה תחילת כל הצרות שלהם.
לא, הרהרה רוז, היו להם מספיק צרות גם לפני כן. משפחת דרֵייטון תמיד היתה חסרת מזל. חוכמתם וערמומיותם היו בעוכריהם. סבא היה שודד ים ונווד. אבא תמיד חיפש איך להתעשר. סבתא היתה עקשנית כפִרדה, ותמיד חשבה שהיא יודעת טוב יותר מכולם. אימא היתה מופקרת. אבל כל הבעיות הללו השפיעו רק על האדם המסוים במשפחה שסבל מהן. כשרוז הבזיקה בלבן ביריד הבוגרים, היא משכה את תשומת ליבן של אינספור משפחות שוליים היישר אל השבט הקטן שלהם. אבל היא לא התחרטה על כך, אפילו שכעת נאלצה לנסוע עם רובים על הרצפה. היא הרגישה אשמה, והצטערה שהעניין קרה כפי שקרה, אבל היתה עושה את זה שוב לו רק היתה לה הזדמנות.
הדרך התעקלה. רוז פנתה קצת יותר מדי מהר. מתלי הטנדר חרקו.
אדם עמד באמצע הדרך. כתם אפור על רקע הדמדומים הקרבים.
היא לחצה בכוח על דוושת הבלמים. הטנדר החליק בצווחה על העפר הקשה והיבש של הדרך. לרגע הבחינה בשיער ארוך ובהיר ובעיניים ירוקות וחודרות המביטות היישר לעברה.
הטנדר דהר לכיוונו; היא לא יכלה למנוע זאת.
האיש זינק היישר למעלה. רגליים במגפיים אפורים כהים נחתו על מכסה המנוע בקול חבטה — ונעלמו. האיש ניתר הצידה מעל לגג ונעלם בין העצים.
הטנדר החליק ונעצר. רוז התנשפה. הלב שלה פרפר בחזה. קצות אצבעותיה עקצצו ובפיה עמד טעם מר.
היא שחררה בזריזות את חגורת הבטיחות שלה, פתחה את הדלת בכוח וקפצה החוצה אל הדרך. "נפצעת?"
היער היה שקט.
"שלום?"
שום תגובה. האיש נעלם.
"רוז, מי זה היה?" עיניו של ג'ורג'י היו גדולות כצלוחיות.
"אני לא יודעת." גופה הוצף תחושת הקלה — היא לא פגעה בו. היא נבהלה עד מוות, אבל לא פגעה בו. כולם בסדר. איש לא נפגע. כולם בסדר...
"ראית את החרבות?" שאל ג'ק.
"איזה חרבות?" היא ראתה רק שיער בלונדיני, עיניים ירוקות וגלימה כלשהי. היא אפילו לא הצליחה להיזכר בפנים שלו — רק בכתם חיוור.
"היתה לו חרב," אמר ג'ורג'י. "על הגב."
"שתי חרבות," תיקן אותו ג'ק. "אחת על הגב ואחת בחגורה."
כמה מהמקומיים המבוגרים יותר אהבו לשחק בחרבות, אבל לאיש מהם לא היה שיער בלונדיני ארוך. ולאיש מהם לא היו עיניים כאלה. רוב האנשים היו נבהלים לנוכח טנדר השועט לעברם. הוא לטש בה מבט, כאילו נעלב מכך שכמעט דרסה אותו. כאילו היה מלך הדרך או משהו.
אנשים זרים אף פעם לא היו חדשות טובות בשוליים. מוטב לא להתמהמה.
ג'ק רחרח את האוויר ועיקם את אפו כמו תמיד כשחיפש עקבות ריח. "בואו נמצא אותו."
"בואו לא."
"רוז..."
"אתה גם ככה על הקצה אצלי." היא נכנסה לטנדר וטרקה את הדלת. "אנחנו לא יוצאים למרדף אחרי איזה אידיוט שהחליט ללכת באמצע הדרך." היא נשפה בבוז וניסתה להשתלט על קצב הלב שלה.
ג'ורג'י פתח את הפה.
"אף מילה."
כעבור דקה או שתיים הם הגיעו אל הנקודה שבה מסתיימים השוליים ומתחיל העולם השבור. רוז תמיד זיהתה את הרגע המדויק של המעבר אל העולם השבור. תחילה היתה חרדה מפלחת את חזה, אחריה היה רגע של סחרחורת עזה, ואז כאב. כאילו רֶטֶט הקסם, הניצוץ החמים שהתקיים במקום כלשהו בתוכה, גווע במהלך החצייה. הכאב נמשך רק שבריר שנייה, אבל היא תמיד חששה מפניו. אחריו היא הרגישה לא שלמה. שבורה. זה היה מקור הכינוי של הממד נטול הקסם.
גבול זהה עמד בקצה האחר של השוליים, במעבר אל העולם המוזר. היא מעולם לא ניסתה לחצות אותו. היא לא היתה בטוחה שהקסם שלה חזק דיו כדי לצאת מזה בשלום.
הם נכנסו לעולם השבור ללא בעיות. היער הסתיים עם המעבר. אלונים ואורנים רגילים של מדינת ג'ורג'יה תפסו את מקום העצים הכהים, העתיקים. דרך העפר נעשתה סלולה.
הכביש הדו־מסלולי הצר הוביל אותם הלאה, על פני תחנות הדלק התאומות ועד השדרה. רוז האטה לפני השדרה ופנתה ימינה לעבר העיירה פָּיין בּארֶן.
מטוס חלף מעליהם בשאגה בדרכו אל נמל התעופה סוואנה, המרוחק רק שלושה קילומטרים משם. העצים פינו את מקומם למרכזי קניות בנויים למחצה ולחומרי בנייה שהיו פזורים בין תילים של בוץ אדום האופייני לג'ורג'יה. אגמים ונחלים קטעו את המישור — החוף נמצא במרחק ארבעים דקות נסיעה בסך הכול, כך שכל חור באדמה התמלא במוקדם או במאוחר במים. הם חלפו על פני בתי מלון — קומפורט אין, נייטס אין, מריוט, אמבסי סוויטס — עצרו ברמזור, חצו את המחלף, ולבסוף פנו אל מגרש החנייה ההומה של וולמארט.
רוז חנתה בצד והחזיקה את הדלת פתוחה עבור הבנים. הזוהר הענברי התפוגג מעיניו של ג'ק. עכשיו הן היו חומות־כהות פשוטות. היא נעלה את הטנדר, בדקה את הדלת רק ליתר ביטחון — היא היתה נעולה היטב — ופנתה לעבר הדלתות המוארות.
"תזכרו," אמרה בעודם משתלבים בעדר הקונים של שעת הערב. "נעליים וזהו. אני רצינית."
