הקדמה
ימיו של אבינו־מורנו היו בסימן של דרישה. דרישה זו כפולה הייתה. מחד, דרישה ותביעה עצמית למאמץ, לעמל ולהשתדלות. ומאידך, דרישה מתמדת של קרבת א־להים ובקשתו. את שתי הדרישות הוא ניסה להנחיל לתלמידיו ושומעי לקחו, והן העומדות במרכזו של ספר זה.
בכרך זה, כונסו דרשות תשובה שנשא הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל בימי הרחמים והסליחות בשעה שבה קרוב ה' לקוראיו. דרשות אלו, למעט שתיים, נדפסות בספר זה לראשונה ומתווספות לדרשות שכבר פורסמו בספר 'תקווה לדורשיך'. ייחודן, לעומת הכרך הקודם, הינו בכך שרובן נישאו בעברית לקהל ישראלי שגדל והתחנך בארץ. זאת, בניגוד לדרשות שנכללו בספר הקודם שנאמרו במקורן בשפה האנגלית. הבדל זה מתבטא באופיין השונה של דרשות אלו.
חלקן האחד של הדרשות נאמרו בהיכל בית המדרש של ישיבת הר־עציון שבראשה עמד למעלה מארבעים שנה. חלקן האחר נישא בפני קהילת 'איחוד שיבת ציון' בתל אביב שבה העביר סדרת שיעורים חודשית במשך כעשור. יתר הדרשות נאמרו במסגרת הדרשה השנתית לבוגרי ישיבה־אוניברסיטה במכון גרוס שבירושלים המשמש כסניף של ישיבת 'רבנו יצחק אלחנן' (YU).
אנו מכירים טובה לאנשי ספריית הר־עציון ולתלמידי הישיבה שהקליטו את השיחות שניתנו בישיבה, וכן לאנשי קהילת איחוד שיבת ציון שייסדו מסגרת שיעורים זו ואף מסרו לידינו את הקלטות הדרשות לאחר ששמרו אותן במשך עשרות שנים.
כמו כן, אנו מודים לרבנים עקיבא גרבר, יצחק בלאו, מנחם שריידר ואהרן סיגל על שמסרו לידנו את רשימותיהם משלוש דרשות תשובה שניתנו במכון גרוס.
שתיים מן הדרשות שהועברו במכון גרוס הודפסו זה מכבר על ידי תלמידו הנאמן של רבנו, הרב ראובן ציגלר בספר 'באור פניך יהלכון' שיזם וערך. הדרשות הן 'אשרי איש שלא ישכחך - על התשובה והשיבה' ו'לב טהור - על תיקון המידות ואיזון הערכים'. מפאת חשיבותן במכלול מחשבתו של הרב ליכטנשטיין בנושא התשובה, וכדי שתורתו תהיה מכונסת כולה, הן נכללות שוב בספר זה. אנו מודים לרב ציגלר על מסירותו רבת השנים להוצאת תורתו של רבנו.
יוצא מכלל זה, הפרק 'עד שירצה את חברו' שנאמר כשיעור בפני בוגרי ישיבת הר־עציון בימי הדין והרחמים של תחילת שנת תשמ"ו.
אלו הן הדרשות שנערכו על פי הקלטות של שיחות שנאמרו בישיבת הר־עציון: 'וגילו ברעדה' (אלול תשנ"א), 'נחפשה דרכינו ונחקרה' (אלול תש"ן).
ואלו על סמך ההקלטות מקהילת איחוד שיבת ציון: 'דרשו ה' בהימצאו' (תשל"ז), 'זוכר הבריתות' (תשל"ח), 'מלכות וזיכרון', 'תשובה ותפילה', 'נעילה ותשובה'.
כאמור, שתיים מן הדרשות כבר נדפסו בספר 'באור פניך'. הן נאמרו במכון גרוס בשפה האנגלית, נערכו על פי הקלטות בידי הרב ראובן ציגלר ותורגמו בידי הרב אלייקים קרומביין ר"מ בישיבת הר־עציון: '"אשרי איש שלא ישכחך" - התשובה והשיבה' (תשרי תשמ"ח), ו'"לב טהור" - על תיקון המידות ואיזון הערכים' (תשס"ג).
ואלו שנערכו על פי סיכומי תלמידים: 'תשובה - מצווה ועבודה' (תשרי תשד"מ), 'עולה של תשובה' (תשרי תשמ"ה), 'תשובה וצדקה' (תשרי תשס"א).
השיעור 'עד שירצה את חברו' הועבר בתשרי תשמ"ו.
מלאכת עריכת הספר כללה תמלול קלטות ואיסוף סיכומים.
על מלאכת העריכה של הספר הופקד הרב חיים נבון תלמיד נאמן שנרתם למלאכה זו בשמחה ומתוך רצון אמיתי להפיץ את תורת רבנו הוא רבו. ישלם ה' שכרו.
אנו מודים גם לד"ר ראובן גפני תלמיד רבנו שלבקשתנו ערך את הדרשה בעניין תשובה כעבודה.
אנו מודים למשפחת לנדס על תרומתם להוצאת הספר לע"נ אביהם ד"ר דיוויד לנדס. דיוויד היה מראשוני תלמידי בני חו''ל בישיבה ותלמיד נאמן של אבינו, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. איש צדקה וחסד ואוהב תורה ודעת. התבלט ביושרו ובנאמנותו. שימש כנשיא 'קרן עציון' והיה מסור בכל מאודו לפיתוחה ושגשוגה של ישיבת הר־עציון.
לסיום, ברצוננו להודות לשותפים בהוצאתו לאור של ספר ובהפצת תורתו של רבינו. ראשית, לאנשי ישיבת הר־עציון ומשנת הרא"ל הפועלים למען הפצת והנחלת מורשתו, ובמיוחד מנכ"ל הישיבה יוני הולצר, יואל וייס ונועם שליט. שנית, לאנשי הוצאת ידיעות אחרונות שניצחו על מלאכת ההוצאה ובראשם עמיחי ברהולץ. תעמוד להם זכותו של רבנו.
פעמים רבות דרש אבינו־מורנו בשבח הדרישה, ואחד מפרקי הספר עוסק בניתוחה של דרישה זו עצמה. שם הספר, 'בדרשם פניך', מביע את מרכזיותה של דרישת הקב"ה בעולמה של עבודת ה' שלניתוחה מוקדש אחד מפרקי הספר, ומקורו בדברי הפייטן בסליחה הנאמרת בליל הסליחות הראשון למנהג יוצאי אשכנז. מי ייתן, ושומע התפילות ישעה לתחינתנו.
"דרוש נא דורשיך בדרשם פניך"
המשפחה
אלול תשפ"ג
וגילו ברעדה
ימי דין וימי רצון
ימי אלול הם תקופת תשובה, תקופה של הכנה מתוחה לקראת ימי הדין והרחמים. אך בדברי חכמינו עולה גם נימה שונה בנוגע לימים אלו. כך תיאר רש"י את יום הכיפורים, ואת ארבעים הימים שעשה משה בהר סיני עד ליום הקדוש:
בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה, ואמר לו למשה: סלחתי כדברך, לכך הוקבע למחילה ולסליחה. ומנין שנתרצה ברצון שלם, שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות: 'וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים' (דברים י', י) - מה הראשונים ברצון, אף אחרונים ברצון (רש"י דברים ט', יח).
רק ביום הכיפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה, ורק ביום זה הכריז "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר י"ד, כ). אך רש"י מדגיש שכל ארבעים הימים שקדמו ליום זה היו ימי רצון ופיוס. אם כך, לא היו אלו רק ימים של הכנה דרוכה באימה ובפחד, אלא גם ימי רוממות והתעלות. הציווי שנאמר למשה, "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (דברים י', א), מקרין לכנסת ישראל כולה את הציפייה המשמחת לריצוי המלא של יום הכיפורים.
לאור זאת, בתקופת אלול יש להתמקד לא רק באדם עצמו, בתיקון חטאיו ובשיקום אישיותו, אלא גם במערכת היחסים עם הקדוש ברוך הוא, בשיקומהּ ובטיפוחהּ. נוסף לזאת, יש לשזור באווירת החרדה והרעדה אף תחושה של רוממות רוח. בימי אלול נע האדם בין שני קטבים: בין תחושת ההתעלות, הקשורה בידיעה שתהליך הריצוי נמצא בעיצומו, לבין היראה והחרדה, שכרוכות בחוסר ודאות, ומביאות לחשבון נפש נוקב.
הימים הנוראים הם באופן מתבקש ימי יראה. כאשר "ספרי חיים וספרי מתים פתוחין" (ראש השנה לב ע"ב), אדם רגיש רואה עצמו באופן טבעי בימים הללו, כרבן יוחנן בן זכאי בשעתו, כאילו יש לפניו "שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי" (ברכות כח ע"ב). ואכן, ספרי המוסר מלאים בהדרכות ובדרישות לגבי החרדה שצריכה לאפוף את האדם בתקופה זו. מאידך, כפי שאמרנו, אלו גם ימים של פיוס וריצוי; וזאת הן מבחינה היסטורית, בתולדותיה של כנסת ישראל, הן מבחינת התוכן, ביחס לצביון הימים בהווה.
שילוב שמחה ויראה
השילוב בין יראה לריצוי, בין חרדה לפיוס, נשמע פרדוקסלי, אך משקף את עבודת ה' שלנו בכללותה. אם כך, דווקא בימים שבהם מודגשת היראה, "ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון", יש גם סכנה שאדם ייתפס למרה שחורה, למלנכוליה דתית. גישה כזו מחמיצה יסוד חשוב בעבודת ה' ובהווייתנו הרוחנית. לצד היראה והחרדה, שאכן אנו צריכים לחוות, יש לזכור גם את הפסוק: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כ"ח, מז). לפי פשוטו של מקרא, הכתוב מתאר את הרקע לעבודת ה': כשהיית שמח וטוב לב, שבע ומאושר - זנחת את ה' ולא עבדת אותו. אך הרמב"ם ביאר את הפסוק באופן שונה:
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא־ל שצוה בהן - עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' א־להיך בשמחה ובטוב לבב' (הלכות לולב ח', טו).
הרמב"ם מבין שאין מדובר כאן ברקע לקיום המצוות, אלא בצביונה של עבודת ה' עצמה.1 הנביא קובל על אדם שעובד את ה' מתוך שגרה רגשית, "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כ"ט, יג), מתוך חוויה רדודה, או אולי אפילו מתוך מרה שחורה וחרדה צרופה. אדם צריך לשלב בעבודתו שמחה במצוות ובאהבת ה'. את הממד הזה של השמחה הבליטו חכמי החסידות, בניגוד לחכמי המוסר - והם צדקו.
לאחר שעומדים על הנקודה הזו אפשר לדון על הפרטים, ולבחון לאילו נתיבים יש לתעל את עבודת ה' שלנו בתקופה זו. יש מועדים וזמנים שבולטת בהם נימת השמחה, ויש כאלו שמדגישים דווקא את ממד היראה; יש שבהם בולט הפסוק: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהילים ק', ב), ויש שמדגישים דווקא פסוק אחר: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה" (שם ב', יא).
הביטוי ההלכתי המובהק למתח הזה הוא אמירת הלל, שנובעת ומחויבת מקדושת היום של שלושת הרגלים. מהגמרא משתמע שקדושת ראש השנה ויום הכיפורים הייתה גם היא מחייבת אותנו בהלל, לולא ממד היראה והחרדה שבימים אלו:
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו - וישראל אומרים שירה? (ראש השנה לב ע"ב).
גם בימים הנוראים שתי הנימות הללו נשזרות זו בזו. עצם הציפייה לרוממות הריצוי של יום הכיפורים, היא המביאה גם לצורך דוחק בתשובה של חיפוש ופשפוש במעשינו: אנו רוצים להיות ראויים לאותו מעמד גדול ונשגב. הזיקה בין שני הכיוונים הרוחניים הללו קיימת לא רק בתחום מעשה התשובה, אלא גם בנוגע לתודעה עצמה, ובאופן שבו היא מתבטאת בתפילה:
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש...
מנא הני מילי? אמר רב נחמן בר יצחק, מהכא: 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה' (תהילים ב', יא). מאי 'וגילו ברעדה'? אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה: במקום גילה - שם תהא רעדה (ברכות ל ע"ב).
המאפיין של "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" אמור להיות נוכח בעבודתנו במשך כל השנה כולה, אבל ברור שבימים אלו, כאשר ספרי מתים וספרי חיים פתוחים, התודעה הזו חזקה הרבה יותר. שילוב הגילה ברעדה יכול להתגשם באופנים שונים. הרמב"ן כתב: "ראש השנה יום דין ברחמים, ויום הכפורים יום רחמים בדין" (ויקרא כ"ג, כד). לאור דבריו נוכל להבדיל בין ימים שעליהם נצטווינו "וְגִילוּ בִּרְעָדָה", לימים שבהם נקיים 'רעדו בגילה'. כך או כך, השילוב המובהק הזה נוכח בעוצמה בתודעתנו בתקופה זו.
הטוטליות של העמידה לפני ה'
השמחה וטוב הלבב אינם דוחים את היראה והחרדה, אלא אמורים לשמש לצדן. אין להסתפק באחד מן הקטבים הללו. מי שחווה בימי אלול רק את השמחה של הריצוי והפיוס, וגם מי שמתבצר בימים הללו בתוך רעדה וחרדה - שניהם מחמיצים חלק מהמסר של תקופה זו. יש מתח בין שתי החוויות הללו, אך יש להן גם מכנה משותף: שתיהן מבטאות חוויה אינטנסיבית של הקשר עם ריבונו של עולם. ניתן לומר שזה יסוד העומק החשוב ביותר של חודש אלול: הזיקה הטוטלית לקדוש ברוך הוא, בימים שבהם לחם לא אכל משה רבנו ומים לא שתה, והתמקד רק בעמידה לפני קונו.
אין זה ביכולתנו ואין זה מחובתנו להתיימר להגיע לדרגתו של משה רבנו. גם בימי אלול אנו אוכלים ושותים. אך הפרופורציות אמורות להשתנות בימים הללו; היחס בין חיי עולם לחיי שעה צריך להיות שונה, בבחינת בבואה דבבואה להתנסותו של משה רבנו. העמידה לפני ה' אמורה להעמיק את הגילה ואת הרעדה גם יחד.
דא עקא, שלא בנקל אנו מגיעים היום לתודעה של רעדה. סיפר לי פעם הרב יצחק קוליץ, רבה של ירושלים, ששמע מהרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל השרידי אש, את הסיפור הבא: בצעירותו היה הרב ויינברג שוכח לעתים להתפלל מנחה, מרוב שקיעה בלימודו. זה הטריד אותו מאוד, והוא הלך לדבר על כך עם ר' נתן צבי פינקל, 'הסבא מסלובודקה'. ה'סבא' לא התפעל מכך יתר על המידה, ולא נתן לרב ויינברג מענה לבעייתו. אחרי זמן מה חזר שוב השרידי אש לשוחח על כך עם ה'סבא'. זה אמר לו: "אני רואה שיש לך סדר ללימוד קצות החושן עם ר' נפתלי אמסטרדם. אחרי שאתם מסיימים את לימודכם, כשאתה מלווה אותו הביתה, תשאל בעצתו". וכך היה. תוך כדי הילוכם, אמר הרב ויינברג לר' נפתלי: "לעתים תוך כדי לימוד אני שוכח להתפלל מנחה. מה כדאי לעשות?" ר' נפתלי עצר את הליכתו ופנה אליו, נדהם ומזועזע: "פארגעסען דאווענען מנחה?!" - "לשכוח להתפלל מנחה?!" - ולא הוסיף מילה. סיפר אחר כך השרידי אש: מאז עברתי בחיי תלאות וייסורים, טרגדיות אישיות ושבעת מדורי גיהינום בימי השואה, ומעולם לא שכחתי להתפלל מנחה.
למה "הסבא מסלובודקה" לא הטיף לשרידי אש על חשיבותה של תפילת מנחה, על גדולתה, על כך ש"אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה" (ברכות ו ע"ב)? כי את כל זה כבר ידע הרב ויינברג. ה'סבא' הבין שכדי שקדושת התפילה וחשיבותה יחלחלו לעומק נשמתו, צריך הוא לראות את הרעדה - ולרעוד את הרעדה.
לעולם המודרני, וודאי לפלגים המשכילים שלו, יש בעיה בתחום זה: רבים מתקשים לחוות באופן ספונטני אותה יראה, אותה רעדה. גיסי, פרופ' ר' חיים סולוביצ'יק, העיר פעם שבמשך שנים רבות התפלל בארץ בימים הנוראים, גם בישיבות נודעות, ומעולם לא הרגיש בימי הדין חרדה אמיתית בין המתפללים. רק פעם אחת הרגיש בבית הכנסת חרדה של ממש: בזמן משבר מניות הבנקים. והרי זה כעין הדיאלוג של רבן יוחנן בן זכאי עם תלמידיו לפני מותו:
אמרו לו: רבינו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולואי! (ברכות כח ע"ב).
תודעת המורא, כפי שאמרנו, אינה צריכה לשלוט בכיפה באופן בלעדי בימים אלו. אך כדי שנוכל לקיים "וגילו ברעדה" עלינו לחדד גם תודעה זו. הן הגילה והן הרעדה נחוצות לנו, כדי שנדע בימים אלו שאיננו רק מעטרים את חיינו במפגשים אקראיים עם ריבונו של עולם, אלא רואים בנוכחותו ובקרבתו את היסוד המרכזי של חיינו: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁ־דַּי יִתְלוֹנָן" (תהילים צ"א, א).
וגילו ברעדה
ימי דין וימי רצון
ימי אלול הם תקופת תשובה, תקופה של הכנה מתוחה לקראת ימי הדין והרחמים. אך בדברי חכמינו עולה גם נימה שונה בנוגע לימים אלו. כך תיאר רש"י את יום הכיפורים, ואת ארבעים הימים שעשה משה בהר סיני עד ליום הקדוש:
בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה, ואמר לו למשה: סלחתי כדברך, לכך הוקבע למחילה ולסליחה. ומנין שנתרצה ברצון שלם, שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות: 'וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים' (דברים י', י) - מה הראשונים ברצון, אף אחרונים ברצון (רש"י דברים ט', יח).
רק ביום הכיפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה, ורק ביום זה הכריז "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר י"ד, כ). אך רש"י מדגיש שכל ארבעים הימים שקדמו ליום זה היו ימי רצון ופיוס. אם כך, לא היו אלו רק ימים של הכנה דרוכה באימה ובפחד, אלא גם ימי רוממות והתעלות. הציווי שנאמר למשה, "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (דברים י', א), מקרין לכנסת ישראל כולה את הציפייה המשמחת לריצוי המלא של יום הכיפורים.
לאור זאת, בתקופת אלול יש להתמקד לא רק באדם עצמו, בתיקון חטאיו ובשיקום אישיותו, אלא גם במערכת היחסים עם הקדוש ברוך הוא, בשיקומהּ ובטיפוחהּ. נוסף לזאת, יש לשזור באווירת החרדה והרעדה אף תחושה של רוממות רוח. בימי אלול נע האדם בין שני קטבים: בין תחושת ההתעלות, הקשורה בידיעה שתהליך הריצוי נמצא בעיצומו, לבין היראה והחרדה, שכרוכות בחוסר ודאות, ומביאות לחשבון נפש נוקב.
הימים הנוראים הם באופן מתבקש ימי יראה. כאשר "ספרי חיים וספרי מתים פתוחין" (ראש השנה לב ע"ב), אדם רגיש רואה עצמו באופן טבעי בימים הללו, כרבן יוחנן בן זכאי בשעתו, כאילו יש לפניו "שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי" (ברכות כח ע"ב). ואכן, ספרי המוסר מלאים בהדרכות ובדרישות לגבי החרדה שצריכה לאפוף את האדם בתקופה זו. מאידך, כפי שאמרנו, אלו גם ימים של פיוס וריצוי; וזאת הן מבחינה היסטורית, בתולדותיה של כנסת ישראל, הן מבחינת התוכן, ביחס לצביון הימים בהווה.
שילוב שמחה ויראה
השילוב בין יראה לריצוי, בין חרדה לפיוס, נשמע פרדוקסלי, אך משקף את עבודת ה' שלנו בכללותה. אם כך, דווקא בימים שבהם מודגשת היראה, "ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון", יש גם סכנה שאדם ייתפס למרה שחורה, למלנכוליה דתית. גישה כזו מחמיצה יסוד חשוב בעבודת ה' ובהווייתנו הרוחנית. לצד היראה והחרדה, שאכן אנו צריכים לחוות, יש לזכור גם את הפסוק: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כ"ח, מז). לפי פשוטו של מקרא, הכתוב מתאר את הרקע לעבודת ה': כשהיית שמח וטוב לב, שבע ומאושר - זנחת את ה' ולא עבדת אותו. אך הרמב"ם ביאר את הפסוק באופן שונה:
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא־ל שצוה בהן - עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' א־להיך בשמחה ובטוב לבב' (הלכות לולב ח', טו).
הרמב"ם מבין שאין מדובר כאן ברקע לקיום המצוות, אלא בצביונה של עבודת ה' עצמה.1 הנביא קובל על אדם שעובד את ה' מתוך שגרה רגשית, "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כ"ט, יג), מתוך חוויה רדודה, או אולי אפילו מתוך מרה שחורה וחרדה צרופה. אדם צריך לשלב בעבודתו שמחה במצוות ובאהבת ה'. את הממד הזה של השמחה הבליטו חכמי החסידות, בניגוד לחכמי המוסר - והם צדקו.
לאחר שעומדים על הנקודה הזו אפשר לדון על הפרטים, ולבחון לאילו נתיבים יש לתעל את עבודת ה' שלנו בתקופה זו. יש מועדים וזמנים שבולטת בהם נימת השמחה, ויש כאלו שמדגישים דווקא את ממד היראה; יש שבהם בולט הפסוק: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהילים ק', ב), ויש שמדגישים דווקא פסוק אחר: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה" (שם ב', יא).
הביטוי ההלכתי המובהק למתח הזה הוא אמירת הלל, שנובעת ומחויבת מקדושת היום של שלושת הרגלים. מהגמרא משתמע שקדושת ראש השנה ויום הכיפורים הייתה גם היא מחייבת אותנו בהלל, לולא ממד היראה והחרדה שבימים אלו:
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו - וישראל אומרים שירה? (ראש השנה לב ע"ב).
גם בימים הנוראים שתי הנימות הללו נשזרות זו בזו. עצם הציפייה לרוממות הריצוי של יום הכיפורים, היא המביאה גם לצורך דוחק בתשובה של חיפוש ופשפוש במעשינו: אנו רוצים להיות ראויים לאותו מעמד גדול ונשגב. הזיקה בין שני הכיוונים הרוחניים הללו קיימת לא רק בתחום מעשה התשובה, אלא גם בנוגע לתודעה עצמה, ובאופן שבו היא מתבטאת בתפילה:
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש...
מנא הני מילי? אמר רב נחמן בר יצחק, מהכא: 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה' (תהילים ב', יא). מאי 'וגילו ברעדה'? אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה: במקום גילה - שם תהא רעדה (ברכות ל ע"ב).
המאפיין של "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" אמור להיות נוכח בעבודתנו במשך כל השנה כולה, אבל ברור שבימים אלו, כאשר ספרי מתים וספרי חיים פתוחים, התודעה הזו חזקה הרבה יותר. שילוב הגילה ברעדה יכול להתגשם באופנים שונים. הרמב"ן כתב: "ראש השנה יום דין ברחמים, ויום הכפורים יום רחמים בדין" (ויקרא כ"ג, כד). לאור דבריו נוכל להבדיל בין ימים שעליהם נצטווינו "וְגִילוּ בִּרְעָדָה", לימים שבהם נקיים 'רעדו בגילה'. כך או כך, השילוב המובהק הזה נוכח בעוצמה בתודעתנו בתקופה זו.
הטוטליות של העמידה לפני ה'
השמחה וטוב הלבב אינם דוחים את היראה והחרדה, אלא אמורים לשמש לצדן. אין להסתפק באחד מן הקטבים הללו. מי שחווה בימי אלול רק את השמחה של הריצוי והפיוס, וגם מי שמתבצר בימים הללו בתוך רעדה וחרדה - שניהם מחמיצים חלק מהמסר של תקופה זו. יש מתח בין שתי החוויות הללו, אך יש להן גם מכנה משותף: שתיהן מבטאות חוויה אינטנסיבית של הקשר עם ריבונו של עולם. ניתן לומר שזה יסוד העומק החשוב ביותר של חודש אלול: הזיקה הטוטלית לקדוש ברוך הוא, בימים שבהם לחם לא אכל משה רבנו ומים לא שתה, והתמקד רק בעמידה לפני קונו.
אין זה ביכולתנו ואין זה מחובתנו להתיימר להגיע לדרגתו של משה רבנו. גם בימי אלול אנו אוכלים ושותים. אך הפרופורציות אמורות להשתנות בימים הללו; היחס בין חיי עולם לחיי שעה צריך להיות שונה, בבחינת בבואה דבבואה להתנסותו של משה רבנו. העמידה לפני ה' אמורה להעמיק את הגילה ואת הרעדה גם יחד.
דא עקא, שלא בנקל אנו מגיעים היום לתודעה של רעדה. סיפר לי פעם הרב יצחק קוליץ, רבה של ירושלים, ששמע מהרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל השרידי אש, את הסיפור הבא: בצעירותו היה הרב ויינברג שוכח לעתים להתפלל מנחה, מרוב שקיעה בלימודו. זה הטריד אותו מאוד, והוא הלך לדבר על כך עם ר' נתן צבי פינקל, 'הסבא מסלובודקה'. ה'סבא' לא התפעל מכך יתר על המידה, ולא נתן לרב ויינברג מענה לבעייתו. אחרי זמן מה חזר שוב השרידי אש לשוחח על כך עם ה'סבא'. זה אמר לו: "אני רואה שיש לך סדר ללימוד קצות החושן עם ר' נפתלי אמסטרדם. אחרי שאתם מסיימים את לימודכם, כשאתה מלווה אותו הביתה, תשאל בעצתו". וכך היה. תוך כדי הילוכם, אמר הרב ויינברג לר' נפתלי: "לעתים תוך כדי לימוד אני שוכח להתפלל מנחה. מה כדאי לעשות?" ר' נפתלי עצר את הליכתו ופנה אליו, נדהם ומזועזע: "פארגעסען דאווענען מנחה?!" - "לשכוח להתפלל מנחה?!" - ולא הוסיף מילה. סיפר אחר כך השרידי אש: מאז עברתי בחיי תלאות וייסורים, טרגדיות אישיות ושבעת מדורי גיהינום בימי השואה, ומעולם לא שכחתי להתפלל מנחה.
למה "הסבא מסלובודקה" לא הטיף לשרידי אש על חשיבותה של תפילת מנחה, על גדולתה, על כך ש"אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה" (ברכות ו ע"ב)? כי את כל זה כבר ידע הרב ויינברג. ה'סבא' הבין שכדי שקדושת התפילה וחשיבותה יחלחלו לעומק נשמתו, צריך הוא לראות את הרעדה - ולרעוד את הרעדה.
לעולם המודרני, וודאי לפלגים המשכילים שלו, יש בעיה בתחום זה: רבים מתקשים לחוות באופן ספונטני אותה יראה, אותה רעדה. גיסי, פרופ' ר' חיים סולוביצ'יק, העיר פעם שבמשך שנים רבות התפלל בארץ בימים הנוראים, גם בישיבות נודעות, ומעולם לא הרגיש בימי הדין חרדה אמיתית בין המתפללים. רק פעם אחת הרגיש בבית הכנסת חרדה של ממש: בזמן משבר מניות הבנקים. והרי זה כעין הדיאלוג של רבן יוחנן בן זכאי עם תלמידיו לפני מותו:
אמרו לו: רבינו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולואי! (ברכות כח ע"ב).
תודעת המורא, כפי שאמרנו, אינה צריכה לשלוט בכיפה באופן בלעדי בימים אלו. אך כדי שנוכל לקיים "וגילו ברעדה" עלינו לחדד גם תודעה זו. הן הגילה והן הרעדה נחוצות לנו, כדי שנדע בימים אלו שאיננו רק מעטרים את חיינו במפגשים אקראיים עם ריבונו של עולם, אלא רואים בנוכחותו ובקרבתו את היסוד המרכזי של חיינו: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁ־דַּי יִתְלוֹנָן" (תהילים צ"א, א).
