1


איראן, 1983


בסיומה של ההרצאה על מסורות חדית' הקשורות בחייו של הנביא מוחמד, קרא המולא הקשיש לאחמד יזדי והזמין אותו לבוא למשרדו. בעוד שרוב הסטודנטים בפקולטה להנדסת אנרגיה השתתפו בעל כורחם בשיעורי הדת, שנכפו עליהם במסגרת תוכנית הלימודים, התייחס אליהם יזדי בכובד ראש והפגין בקיאות רבה בחומר הנלמד. מכיוון שלא קיבל מענה מספק לשאלה שהציג במהלך השיעור, הניח שהמורה מבקש להרחיב את היריעה בארבע עיניים. כשהגיע לחדר הסגפני באגף ללימודי האסלאם של אוניברסיטת טהרן, גילה להפתעתו שאינו האורח היחיד. ליד המכתבה ישבו שני גברים בחליפות כהות וחולצות לבנות מכופתרות. יזדי עמד נבוך מול המורה ומילמל דברי התנצלות על ההפרעה.


"אתה לא מפריע. להיפך, שני האדונים רוצים לשוחח איתך," הרגיע אותו המולא. הוא דמה בחזותו — זקן שיבה, גבות עבות, גלימה חומה ומצנפת שחורה למנהיג העליון, האייתוללה חומייני, שתמונתו במסגרת מוזהבת היתה תלויה מאחוריו. "אתם אינכם זקוקים לי," פנה אל שני הגברים, כמי שקובע עובדה. הוא קם ממקומו, יצא מהחדר, וסגר את הדלת מאחוריו. יזדי נשאר עומד, כובש את מבטו במרצפות המעוטרות.


"בוא הצטרף אלינו," חייך אליו המבוגר בין השניים והצביע על הכיסא הפנוי לידו. יזדי התיישב בקצה הכיסא, מגניב מבט תוהה לעברם.


"שמי סעיד ג'נאתי," הציג את עצמו האיש. הוא היה בעל תווי פנים חדים, מוקפים בזיפים סבוכים, "אני קצין במשמרות המהפכה. זהו העוזר שלי," החווה בסנטרו אל הזר האחר, שעל ברכיו היה מונח תיק קרטון משרדי. הוא ניגש אל מחם שניצב בפינת החדר, ונטל שלוש כוסות זכוכית קטנות ממדף סמוך. לאחר שמזג לתוכן מים רותחים, יצק תמצית תה כהה מתוך קומקום חרסינה זעיר. "רוצה סוכר?" שאל את יזדי.


"שתי כפיות, בבקשה."


ג'נאתי הניח את שלוש כוסות התה על המכתבה והתיישב לצידו של יזדי. "לכבוד לי לפגוש את בנו של אחד מגיבורי המהפכה, מולא קאסם יזדי, ששילם מחיר כבד כדי שנזכה באושר הגדול שהביא לנו האייתוללה חומייני," אמר. לחיצת היד שנלוותה לטון החגיגי היתה איתנה. "מה שלומו בימים אלה?"


"הוא חזר ללמד במדרסה שלו בקום, אבל עדיין סובל מבעיות רפואיות קשות. הבריונים של השאה גרמו לו נזקים גופניים בלתי הפיכים."


"חיות אדם..." סינן ג'נאתי, "הוא, לפחות, רווה נחת ממך. שמעתי שאתה עומד לסיים בהצטיינות יתרה לימודי הנדסת אנרגיה ומִנהל עסקים."


יזדי הגיב בהנהון, עדיין תוהה מהי מטרתה של הפגישה המוזרה הזאת. השניים הרי לא הטריחו את עצמם לכאן כדי לחלוק שבחים לאביו, גם לא כדי לדרוש בשלומו. בעודו מוגיע את מוחו, שאל ג'נאתי: "מדוע, בעצם, החלטת לשלב את שני התחומים — הנדסת אנרגיה ומנהל עסקים?"


"תמיד נמשכתי לתחום הטכנולוגי. לאחר המעצר של אבי נמלטתי לפריז. שם הבנתי שהשילוב הזה יאפשר לי לתרום יותר למהפכה."


"חשבתי שכבן יחיד לאביך תחזור לקום ותלך בדרכו. המולא סיפר לנו על העניין הרב שאתה מגלה בלימודי הדת."


"תופתע לשמוע שאבי דווקא עודד אותי ונתן לי את ברכתו. הוא חוזר ואומר שעכשיו, אחרי שהושלמה המהפכה, חשוב לחזק את הכלכלה."


"יש לך אבא חכם מאוד. הלימודים הכפולים משאירים לך גם זמן לחיים חברתיים?"


יזדי נדרך. הוא החל לחשוד שהשיחה התמימה לכאורה היא לאמיתו של דבר חקירה, אבל לא הבין מה, בעצם, רוצה ממנו בן שיחו המנומס. לרגע שקל לשאול אותו ישירות, אבל לאחר שיקול נוסף החליט לנצור את לשונו. אולי הוא בכל זאת טועה. אחרי הכול, נאמנותו למהפכה אינה מוטלת בספק. מה גם שאביו הוכר כאחד מגיבורי המהפכה ורק לפני כמה שבועות נבחר למועצת המומחים של ההנהגה, גוף חדש הבוחר את המנהיג העליון ומפקח על פעולותיו. "אני גר במעונות הסטודנטים. השותף שלי לחדר הוא חבר ילדות, כך שיש לנו הרבה מהמשותף," סיפר. "אין לי הרבה זמן פנוי לחיי חברה. הלימודים בשתי הפקולטות אינטנסיביים מאוד. אני הולך לתפילות חמש פעמים ביום ומשתדל לא להזניח את לימודי הדת. מדי פעם אני קופץ למועדון הסטודנטים. לצערי, יש ביממה רק עשרים וארבע שעות."


"ומה עם בחורות?" ג'נאתי ליווה את שאלתו בקריצה.


"לפעמים יוצא לי לשבת ליד מישהי בקפטריה..."


"ואין לך קשר קרוב יותר עם אחת הסטודנטיות?"


יזדי משך בכתפיו.


"השם ראשל סולימאני אומר לך משהו?" זרק לו ג'נאתי כבדרך אגב.


איך לא הבנתי מלכתחילה לאן הוא חותר, ייסר את עצמו יזדי, מחפש נואשות מוצא מן הסבך. "שם מוזר..." נפלט לבסוף.


"אני אקל עליך, זהו שמה של סטודנטית יהודייה באוניברסיטה שלך." ג'נאתי גיחך, "האם זה מרענן את זיכרונך?"


"יכול להיות שנתקלתי בה באיזשהו מקום. מה היא לומדת?"


"ארכיטקטורה."


יזדי קימט את מצחו, כמנסה להיזכר. "לפני כמה שבועות ישבתי בקפטרייה ליד סטודנטית לארכיטקטורה," אמר לאחר שתיקה קצרה, "אכלנו ארוחת צהריים והחלפנו כמה מילים."


"אתה בטוח שפגשת אותה רק פעם אחת, וזה היה באופן מקרי?"


"בטוח לגמרי. לא יכולתי, כמובן, לדעת שהיא יהודייה."


"בוודאי שלא. זה לא חרות לה על המצח," חייך אליו ג'נאתי. "קיוויתי שתוכל לספק לנו מידע עליה. מכל מקום, שמחתי להכיר אותך. אני בטוח שתתרום רבות לאיראן החדשה."


יזדי קם ממקומו ולחץ בתחושת הקלה את ידו המושטת של ג'נאתי. כשכבר פנה אל עבר הדלת, עצר בעדו ג'נאתי." חכה בבקשה רק רגע," אמר, "יש לנו כאן משהו שאולי יעניין אותך."


העוזר השתקן שלף שלוש תמונות מתיק הקרטון שלו ופרש אותן על המכתבה. יזדי התבונן בהן ורקותיו החלו הולמות בחוזקה. בתמונות, שצולמו מרחוק בתנאי תאורה לא נוחים, נראו גבר ואישה יושבים צמודים זה לזה על ספסל בלב גינה ציבורית. פניה של האישה, שהיו מופנות אל המצלמה, נראו בבירור. צדודיתו של הגבר היתה מטושטשת, אבל דמתה ליזדי. הוא, מכל מקום, זיהה את עצמו. לבושם המשתנה של בני הזוג העיד שהתמונות צולמו בשלוש הזדמנויות שונות.


"זה אומר לך אולי משהו?" שאל אותו ג'נאתי.


יזדי שתק. הוא לא ראה טעם לטעון שלא הוא זה שמופיע בתמונות.


"טוב, אם בכל זאת תיזכר במשהו נוסף, תתקשר אלי בבקשה." ג'נאתי נטל פתק, רשם עליו מספר טלפון ומסר לו אותו.


יזדי נחפז לצאת מהחדר. "מסור את הערכתי לאביך היקר," קרא אחריו ג'נאתי.


בהגיעו בצעדים כושלים לגרם המדרגות הוא חש פיק ברכיים ולפת בחוזקה את מעקה הברזל. המחשבות התרוצצו במוחו ללא שליטה. היה ברור לו שייאלץ לשלם מחיר כבד על אהבתו האסורה. גורלה של ראשל יהיה קלף מיקוח בידי משמרות המהפכה, וכמובן גם שמו הטוב של אביו. המבוך שלתוכו נקלע נראה לו ללא מוצא. מעתה, הבין, הוא כלי בידיהם של ג'נאתי ושולחיו.


בעודו עומד אובד עצות במעלה המדרגות, הוא חש ביד מונחת על כתפו. הוא הפנה את ראשו וראה את המורה שלו." אתה בסדר?" שאל המורה.


"קצת סחרחורת, אבל זה יעבור."


"אתה לוקח על עצמך יותר מדי. מנוחת הגוף חשובה לא פחות ממנוחת הנפש," אמר המולא והמשיך בדרכו.