למצוא עבודה, למצוא אהבה, להשתיק את אמא
גויסתי לחברה שבוע אחרי שחגגתי את יום הולדתי השלושים ושניים ולפרט הזה, שנראה שולי ונטול משקל, יש מבחינתי משמעות רבה שתוסבר אוטוטו. באותה עת לא היה לי כמובן שום מושג שאני רוקד סטפס בשדה מוקשים, רוכב בעמידה על סוס אפילפטי, מתנה אהבים על מיטת פקיר, מכניס אצבע רטובה לשקע, קופץ ראש לבריכה ריקה, מכבה קומזיץ עם טרפנטין, מתקלח בסופר־גלו, חונה ברוורס על לוע הר געש, גולש מראש צוק על ספגטי, מעביר לכריש חוט דנטלי, מגיע חמוש בסכין לקרב אקדחים, מגיע חמוש בכפית לקרב סכינים, ישן כפיות עם דורבן, מחטט באף עם מקדחה, מקים אוהל על מסילת רכבת או כל פתגם, ביטוי, או ניב שפתיים אחר שתבחרו על מנת לתאר את הסיטואציה. קורות החיים שלי הכילו בשלב זה תואר שני בהנדסת מכונות ושש שנות שירות בגבעתי. לאחר שסיימתי את הלימודים עבדתי שנה וחצי בכתיבת תוכנה לחברה שמייצרת אביזרי בטיחות לרכב, ועוד שנה וחצי בחברה שמייצרת רכיבים בצלחות לוויין. לא הייתי מרוצה, וזאת מבלי שבאמת הבנתי מה מחולל את אותה תחושה של אי־שביעות רצון. אולי זה היה מפני שהידע שרכשתי לא בא באופן משמעותי מספיק לידי ביטוי, ואולי בגלל שבמקום להנדס מכונות הפכתי בעצמי לסוג של מכונה. החיים נראו לי מהונדסים. הייתה פרנסה ופגשתי חברים אבל הקיום שלי לא התברך בשום נשמה יתרה. המכניות הקיומית כרסמה אותי מבפנים. כמעט עשור לפני שאוכל לתלות את התסכול ב’משבר גיל ארבעים’, וכבר הרגשתי תקוע. בצר לי, ולאחר הפצרות מרובות מצד אימי, פניתי לחברת ‘פרלמן הכוונה תעסוקתית והשמה’. ״הם מעולים!״ אמרה לי אמא, ״אתה זוכר את דיצה? זו שריכזה לפניי את הוראת הלשון והספרות? דרכם היא הגיעה למשרד התקשורת — ותראה איפה היא היום.״
כיוון שעדיין לא נראיתי נלהב אמא הבטיחה: ״לך תירשם למבחנים ותעשה מה שצריך. אני אשלם!״
נשלחתי למבחני מיון מדוקדקים שנמשכו יומיים. השלמתי למעלה ממאה סדרות של צורות ועוד מספר דומה של סדרות מספריות. בנוסף השלמתי כמאה משפטים ודירגתי עשרות משפטים בסולם אחת עד חמש על פי מידת ההתאמה למבנה האישיות שלי. וכאילו לא די בכך, השתתפתי בסדנת מנהיגות ובשתי הפעלות שכונו ‘דינמיקה קבוצתית’. בתום מסע התלאות הגיע סוף סוף רגע האמת: המתנתי לפגישה הגורלית עם יועץ התעסוקה הבכיר שהיה גם, על פי השלט מימין לדלת, פסיכולוג ארגוני.
על הקיר בחדר הקבלה הייתה תלויה תעודה המעידה כי חברת ‘פרלמן הכוונה תעסוקתית והשמה’ זכתה בתואר העסק הנבחר.
עלעלתי בחוברות ובז’ורנלים שהיו פזורים על שולחן הזכוכית. לא היה שם אותה עת איש מלבדי.
לא התחשק לי להיות שם. הדבר היחיד שמנע ממני לקום וללכת היה הקמפיין האגרסיבי שאמא עשתה כדי שאסכים לעבור את התהליך.
‘אתה זוכר את עצמך גיל, בגיל עשרים ושמונה? רווק!’ — אמא תמיד התייחסה לרווקות כמצב קיומי נחות והגתה את המילה מעט בלחש, כבת טובים המנבלת את פיה — ‘ומה אמרתי לך אז: אל תסמוך על חברים, סמוך רק על עצמך! זוכר?’
‘כן, אמא,’ השבתי, ‘בטח שאני זוכר. אבל גם היום אני רווק.’
‘נכון. אבל אז אפילו לא הייתה לך בת זוג. זה שאחר כך... תשמע, אין מה לעשות. דברים קורים! אבל כבר אז אמרתי לך שאל תצפה להצעות שידוך ואל תצפה לטובות מאף אחד. קח את גורלך בידיך! במיוחד היום שהכל כל כך פשוט. אתה כותב בפרופיל שלך בדיוק איזו אישה אתה מחפש והפניות מתחילות לזרום.’
אמא נהגה לנסות לרומם את רוחי: ‘אם אני הצלחתי אחרי גיל חמישים, אין שום סיבה שאתה בגילך לא תצליח.’
למען הדיוק המדעי היא הצליחה אחרי גיל שישים, אבל עדיין העדיפה לראות את עצמה כבת ‘חמישים פלוס’.
גם אז חשתי סלידה. הרגשתי שאני לא בנוי לדברים האלה. היה קשה לי עם היכרויות בדיוק מאותה סיבה שקשה לי עם ראיונות עבודה — אני שונא למכור את עצמי. גם שונא וגם ממש גרוע בזה.
אמא המשיכה ללחוץ והבהירה שאל לי לתת לנטיות הלב להוות מחסום. ‘אתה לא רוצה לשבת ערירי בבית אבות ולחשוב על זה שאילו היית שומע בקול אמא הכל היה נראה אחרת! צודקת או לא? יופי! אז מספיק שטויות. קח את עצמך בידיים — והופ לעבודה! שידוכים היום זה אינטרנט ואפליקציות! הכי פשוט שיכול להיות! אני לא צריכה להזכיר לך מה קרה לחברות שלי. את רחל אתה זוכר? וגם את נאווה אתה זוכר, נכון? נו, לא הקשיבו! מי שמחכה לאביר על סוס לבן תמצא את עצמה עם ליצן חצר על חמור!’
היה עליי לבחור בין מבוכה פומבית ובין התמודדות עם הפצרות אם בלתי פוסקות. העדפתי את האופציה הראשונה.
נרשמתי לאתר ‘החתיכה החסרה’. תריסר בחורות השיבו למודעה שלי אבל בכול אותם מקרים איבדתי עניין כעבור התכתבות קצרה. לכמה מהן היו שגיאות כתיב מביכות. אחת שלחה לי תמונה עם מחשוף נדיב ועמוק. לצערי היה לי די ברור שהמחשוף היה הדבר העמוק היחיד שהיה לה להציע.
רגע לפני שהנפתי דגל לבן, ביום שחגגתי בו יום הולדת עשרים ותשע, קיבלתי פנייה מדניאלה.
שלושת החודשים הראשונים היו ירח דבש משובב. חשתי כיצד עול הבדידות מתפוגג ולראשונה בחיי הרגשתי אהוב ונחשק. בדיעבד אני נכון להודות שהאופוריה סימאה את עיניי. הגשר שהלכתי עליו היה סדוק. הקריסה הייתה ודאית — השאלה הייתה רק מתי.
ולמרות הכל, ביני לביני ידעתי שאמא צדקה. היא הוכיחה שיוזמה היא המפתח. או כמו שהיא עצמה ניסחה זאת: זה עבד בששת הימים וזה יעבוד גם בשבילך.
לעובדה שבגיל שלושים ושתיים הקמיצה שלי אינה נתונה בטבעת יש מבחינתי משמעות רבה. בכלל אני חושב שיש לי קצת אובססיה עם הנושא של גיל. וכן, אני יודע, אתם יכולים לצחוק עליי עד מחר ששמי הוא גיל, אבל אני מבטיח לכם שאין שום קשר.
זה התחיל בבר־מצווה שלי.
‘אני מתכבד להזמין,’ קרא התקליטן, ‘את סגן אלוף דני אשל, אבי חתן השמחה, לברך את בנו.’
אבא שלי עלה לבמה ואחז במיקרופון. הוא העביר מבטו על פני באי הקהל כשם שמצביא סוקר את גייסותיו ואמר בכובד ראש: ‘תשמע גיל, עד היום דיברתי איתך כמו שמבוגר מדבר עם ילד. לא הייתה לי ברירה. ילדים רואים את העולם אחרת וצריך לדבר איתם בשפה שיבינו. האמת היא, שלא אהבתי את זה בכלל. אני אוהב לדבר עם כולם דוגרי. כמו שאומרים — בגובה העיניים. להגיד באמת מה אני חושב בלי להתאים את עצמי. אז עכשיו אתה מבוגר. זהו. בר־מצווה — זה רשמי! אז בוא נדבר כמו מבוגר אל מבוגר: תקשיב לי טוב טוב, בן שלי, כי אני רוצה שתדע: אני מאוד מרוצה ממך! אתה כבר לא ילד חמוד. אתה הרבה יותר מזה — אתה בנאדם טוב ומוכשר. אתה בנאדם אחראי והגון. אפשר לסמוך עליך.’
הסמקתי והשפלתי מבט. היה לי מוזר שאבא בחר לדבר אליי בפעם הראשונה כדבר איש אל רעהו בעת שיש לו מיקרופון ביד מול מאתיים וחמישים מוזמנים. אבא המשיך: ‘כשאני מסתכל עליך אני מרגיש שאני מסתכל בגרסה משודרגת של עצמי. את הבר־מצווה, תאמין או לא, חגגתי כמוך בגיל שלוש עשרה. אבל את כל יתר הדברים אני בטוח שתספיק לעשות לפניי והרבה יותר טוב. ולמה אני כל כך בטוח? אני למדתי לקרוא בכיתה א’ ואתה באמצע גן חובה כבר התחלת לקרוא בלי ניקוד. אני למדתי לרכוב על אופניים רק בגיל שמונה ואתה בגיל שש כבר עשית שמיניות במגרש החנייה. אני עד היום לא יודע להחליק על סקטים ומה שאתה עושה שם בפארק עם הרולרס זה פחד אלוהים. אני פעם ראשונה הייתי בחו״ל בגיל עשרים ושתיים ואתה כבר ביקרת פעמיים בלונדון. אני את המדליה הראשונה שלי קיבלתי כשהייתי בקורס קצינים — אליפות צה״ל בכושר קרבי! ואתה בגיל שלוש עשרה עם שתי מדליות תלוית בחדר — מקום ראשון בבית הספר בשישים מטר משוכות!’
הבטתי במבוכה בקהל שמחא כף. לא הרגשתי שמגיעות לי מחמאות רבות כל כך, אבל אם לומר את האמת — אבא צדק. את הבגרויות סיימתי בכיתה י״א, בצבא הגעתי בתוך שלוש שנים לדרגת סגן, וגם את התואר הראשון סיימתי בהצלחה. בכול הפרמטרים הללו אכן הקדמתי את אבי ובכך הגשמתי את נבואתו. אכן הייתי זריז ממנו בכול המישורים. בכולם מלבד המישור הרומנטי. אבא התחתן בגיל עשרים ושבע, ולי, בגיל שלושים ושתיים אפילו אין חברה.
בדיוק כאשר ההרהור הזה חלף בקודקודי, נכנס לחדר ההמתנה אדם גבה קומה בעל הדרת פנים, שיערו משוך לאחור וסנטרו מחורץ.
