פתח דבר: דיני עבודה: הצצה לדנ"א הישראלי
צבי בר ניב ז"ל (1916-1986) היה משפטן ישראלי, אשר כיהן בין היתר כפרקליט המדינה וכנשיא הראשון של בית הדין הארצי לעבודה. בעשרה בנובמבר 1948 פרסם בר ניב מאמר בעיתון 'דבר' שכותרתו הינה: "מגמות דיני עבודה בישראל". במסגרת המאמר פרס בר ניב את התזה כי "דיני העבודה, יותר מכל מסכת אחרת של דינים, משקפים בכל מדינה את התנאים הכלכליים והחברתיים, את תנאי התוצרת ויחסי התוצרת באותה מדינה". נוסף לכך, בר ניב דרש את התאמת דיני העבודה למציאות הארצישראלית, תוך שהוא מקונן על כך כי דיני העבודה אינם מבטאים את המציאות הכלכלית והחברתית שבה אנו חיים.
דיני נזיקין, פרשנות חוזים, המשפט הפלילי והמשפט החוקתי הם נושאים משפטיים חשובים, שלא פעם דוחקים את תחום דיני העבודה לקרן זווית. תחום זה נתפס אצל רוב הציבור כתחום המתמקד בניתוח תלושי שכר, חישובים מתמטיים של פיצויים וגמר חשבון בין עובד למעביד, הא ותו לא. אך המעיין בדיני העבודה ובפסקי הדין מקבל הזדמנות להיחשף למבנה הגנטי הייחודי של העם היושב בציון. עולם משפטי מיוחד בעל אלמנטים מורכבים היוצרים איזון עדין בין מארג שלם של זכויות. אין תחום משפטי שנדרש להתכתב עם תמורות הזמן והטכנולוגיה, כמו תחום דיני העבודה.
בתוך כך, תחת עלטה ולא מעט אבק, שוכן במסדרונות הספריות האקדמיות תחום המשפט העברי. תחום זה נתפס לא פעם בשיח הציבורי כדתי בלבד, בעל שפה מאתגרת וחוסר רלוונטיות לחיים המודרניים. העם העברי אשר חידש את השפה העברית, החיה את התרבות העברית ושימר את השמות העבריים, השאיר את המשפט העברי לעמים אחרים. השופט אנגלרד ז"ל ציין כי החייאת תחום המשפט העברי זהה בחשיבותה להחייאת השפה העברית, כדי ליצור את היצירה של דור התחייה הלאומית.
מטרת הספר היא להעניק זרקור עכשווי לתחום דיני העבודה ולבצע איחוד בין שני תחומי משפט, העברי והישראלי. החיבור בין תחומים אלו אינו השוואתי בלבד ועוסק ברקימה של עבר והווה. איחוי זה עוסק בתפירת העתיד ובשאיבת עקרונות מנחים אשר יכולים להיות המפתח לעולם משתנה, הדורש התאמה משפטית עדכנית.
המשפט העברי שייך לציבור הישראלי ושיטתו ייחודית בעולם כולו. באוניברסיטאות רבות בעולם לומדים עקרונות אלו, מנתחים טקסטים משפטיים ומתפלפלים בשיטות מלומדי המשפט העברי השונות. אל לעם העברי לשכוח כי ייחודיותה של שיטה זו נמצאת בתבניות החשיבה, בחוקים, בהכרעות, בנוסחאות לחלוקה, בפשרות ובמרקם החברתי שלה, המותאמים לנפש הישראלית. על כן, פרשנות המשפט העברי לעולם דיני העבודה מדגימה במעט את האיכות, הרעיונות, המחשבות והטעמים שיש בעולם זה.
הדרך לחיבור בין המשפט הישראלי למשפט העברי מתחילה קודם כול בעריכת היכרות של המשפט העברי וחשיפה לכלל האזרחים באמצעות הנופך הקסום שבו. ההכרה בצדדים השונים והמגוונים של המשפט העברי, אל מול אלה של המשפט הישראלי כמקבילים ומשלימים, מאפשרים תרומה ייחודית למערכת החשיבה שלנו והרחבת אופקים לממשק הסובב את כולנו - זהו תחום דיני העבודה.
ספר זה חולק לשערים אך אין הכרח להיכנס דווקא בשער הראשון. כל אחד ואחת מוזמנים לבחור את השער המתאים להם, כדי להצטרף עימי למסע משפטי ואנתרופולוגי בשבילֵי העבריות והישראליות, אל עבר עולם דיני העבודה, אשר אומנם השתנו במהלך ההיסטוריה אך יחסי עובד-מעביד והסיטואציות היומיומיות בעבודה ומחוצה לה, נותרו כשהיו.
שנתחיל?
פרק ראשון: בתי משפט אזרחיים במשפט העברי
אחד הפספוסים הגדולים שיש במשפט העברי הוא החיבור האוטומטי המתבצע בינו לבין המערכת ההלכתית שבה ישנה הדרכה ליהודי כיצד לשמור תורה ומצוות. המשפט העברי הוא עולם שלם, תרבותי, אשר מייחד את עצמו בכך שהשתמר במשך אלפי שנים ועבר במסורת עברית-ישראלית מדור לדור. כדי להכיר את המשפט העברי שער זה יעסוק דווקא בממשק המערכתי. הקהילות היהודיות בארץ ובעולם התאפיינו בהתנהלות פנים־ארגונית.
במסגרת התנהלות זו, נערכו טקסים יהודיים ומפגשים חברתיים, נפגשו בשבתות וחגים וגם היו מכריעים את הסכסוכים שהיו פורצים. לכידותה של הקהילה היהודית, במרקש שבמרוקו, בווילנה בפולין, באדיס אבבה שבאתיופיה ובשאר מדינות העולם היה המפתח לשימור המסורת היהודית. לאור הדברים הללו, ניתן להבין את היחס השלילי שנקט המשפט העברי כלפי אלו אשר בחרו להשתמש במערכות משפטיות חיצוניות-מערכות המשפט של הגויים.
ערכאות של גויים
'ערכאות של גויים' הוא כינוי תלמודי ממסכת גיטין למערכת בתי דין של גוים אשר אינה מתנהלת לפי הכללים העבריים. בביטוי זה כמו גם ביחס השלילי לאלו הבוחרים ללכת להתדיין במערכת זו, חז"ל (=חכמינו זיכרונם לברכה, המנהיגים הרוחניים אשר הניחו את היסודות לתורה שבעל פה) מעצבים את החשיבות למערכת משפטית עברית שבה אפשר יהיה ליישב סכסוכים בין איש לרעהו. עיצוב זה נעשה לא רק על ידי חיזוק המערכת המשפטית העברית, אלא גם לווה באיומים וסנקציות רוחניות כלפי מי שבחר בערכאה שיפוטית אחרת.
בין הסנקציות והאיומים מתואר במדרש מודל 'המדרון החלקלק' שבו בחירה בשופטים גויים מובילה לכפירה באלוקים ובתורה. במקום אחר קובע מדרש הלכתי כי "כל הקובל בערכאות של גויים אין לו חלק לעולם הבא". כלומר הבחירה בערכאה שיפוטית משליכה על עולמו הרוחני של המתדיין. במהלך השנים חיזקו רבנים ומובילי דעת קהל את חשיבות המערכת המשפטית העברית־ישראלית באמירות נוקבות כלפי המפרים. בין שלל האמירות הנוקבות של הרבנים אפשר למצוא את הביטויים הבאים: "מרים יד בתורת משה" (הרמב"ם), "מחלל את השם ומייקר שם האלילים להשביחם" (רש"י), "מחלל שם שמיים ומוקיר עבודה זרה" (הרא"ש), "מפיל חומות התורה ועוקר שורש וענף" (הרשב"א).
למרות היחס השלילי, קיים היתר בהלכה היהודית לפנייה לערכאות במקרים חריגים בלבד, לרוב לאחר אישור מדיין או בית דין רבני. בין המקרים החריגים אפשר למצוא בסכסוך שבו מתדיין שאינו יהודי נמצא בצד השני של המתרס ואינו מכיר בסמכות בית הדין היהודי. כמו כן במקרה שבעל דין יהודי מסרב לציית לבית הדין, אשר נטול סמכויות אכיפה כלכליות ופליליות, אפשר לפנות לבית משפט אזרחי בעל אמצעים משמעותיים יותר.
מהם המניעים ליחס השלילי במשפט העברי לבתי המשפט האזרחיים?
מאחורי איסור הליכה לערכאות מתחבאות תובנות אחדות של חז"ל והרבנים השונים, שבחרו להציג קו תקיף מול פנייה לערכאות. תובנות אלו הן המפתח להבנה לא רק של המבט ההיסטורי והאנתרופולוגי, אלא גם של המבט העכשווי בדבר החשיבות של המשפט העברי בימינו.
א. שימור הלכידות היהודית־ישראלית - הצורך בלכידות היהודית המתבטאת בציות למערכת משפט ייחודית ובשמירה על יהודי גם כשהוא על קרקע זרה, בתרבות זרה. לכידות זו מסייעת גם בשמירה על התרבות היהודית. שיפוט ייחודי, אוטונומי, מפי פוסק הלכה הבקי בה, יוצר השפעה ישירה בין הדיין להמון העם.
ב. קישור בין ציות מערכתי לציות אלוקי - מערכת משפט הנגזרת מהתורה מזכירה ליהודי בכל צומת משפטי שבו הוא נמצא, מרצון או מכורח, את ההנהגה האלוהית והריבון שהגדיר את החוקה שממנה גזרו חז"ל את התקנות והסייגים. אימוץ מערכת חוקים שחוקקה על ידי בן אנוש, יוצר את הניתוק הראשוני של המאמין מאלוהיו, ומכאן הדרך להיטמעות והתבוללות קצרה.
ג. חשש לחוסר הגינות בבתי משפט שאינם מחויבים לעקרונות צדק דתיים - לא פעם אפשר למצוא אצל פוסקי ההלכה את החשד בחוסר הגינות של שופטים בערכאות של גויים, עד כדי כך שהרב חיים בנבנישתי (1603-1673) מציין את העובדה הידועה בסביבתו כי "סתם שופט בספרד חזקה עליו שלוקח שוחד". לצד החשד ביושרו של השופט, התעורר החשש שגוי יועדף על פני יהודי: אם בשל יכולתו לשחד את השופט לעומת היהודי המוזהר משוחד; אם בשל יכולתו לשקר בעדות לעומת היהודי המוזהר מאמירת שקר; אם מטעמי ניכור בין השופט ובן עמו המתדיין לפניו, למול בעל הדין היהודי.
השופט בדימוס מנחם אלון סבור כי הורתו ולידתו של האיסור להשתמש בשירותיהם המשפטיים של הנוכרים, נקבעו וחוזקו בשל ההבנה כי עם ישראל יוצא לגלות ארוכה ללא מדינה ריבונית, בניסיון לבצר את חומת המגן המשפטית שתגן על המשך קיומו של בית הדין היהודי בכל תפוצות הגולה. אך ההיסטוריה מלמדת שבפועל התנהלו הדברים בדרך אחרת. למרות האיסור החמור של חז"ל והתנופה לחשיבות דבריהם של גדולי הדור בתקופות השונות, נאלצו חכמי ישראל להתמודד במשך הדורות, בעזרת אמצעים הלכתיים ומקוריים, עם הנהירה המתמדת של יהודים לאותן ערכאות. הנהירה התרחשה בשל אילוצים כגון צורך משפטי, יעילות, היטמעות, הלשנה או מסירת מידע אחר.
בתי דין של הדיוטות וערכאות שבסוריא
מערכת המשפט אומנם אחת היא, אך קיימות במערכת זו תתי־קטגוריות רבות אשר במשפט העברי מחולקות לשתיים עיקריות: דיני ממונות ודיני נפשות. בעוד שדיני הממונות נפוצים ומתקיים בהם ממשק תדיר בכל הנוגע להתנהלות היומיומית, דיני הנפשות קשורים להכרעה בדבר חיים ומוות ולרוב חריגים ואינם מצוּוים.
ישנם הליכים נוספים במשפט העברי, דוגמת דיני חבלות ודיני קנסות, שבהם השופט היכול לדון בהם הוא רק מי ש"הוסמך" לכך.
בדיני ממונות ניתנת אוטומטית הסמכות לשפיטה לכל מי שבקי בדיני ממונות ומוגדר כיחיד מומחה. מעבר לכך, ישנה אפשרות ששלושה דיינים ידונו, גם אם אינם בדרגת המומחיות של אותו יחיד. כמו כן ישנה תקנת חכמים של שלושה הדיוטות, לפיה כל שלושה בני אדם יכולים לשבת כבית הדין, אך במקרה זה נדרשת הסכמה של המתדיינים שהם יהיו השופטים בהליך עצמו.
אפשרות זו יצרה כאוס בכל הנוגע להכרעות בתחום דיני הממונות:
1. אי־סדר בין אפשרויות השיפוט - האפשרויות המגוונות לבחירת זהות השופט הובילו לכך שלא קיים בית משפט אחד אלא בתי משפט רבים ומגוונים, בהם השופטים משתייכים לרמות שונות של השכלה, אידאולוגיה, צדק וכיוצא בזה.
2. חוסר תיאום בין הדיינים לערכאות השונות - כשמצוי יחיד מומחה אל מול שלושה הדיוטות, הם אינם רואים עצמם כפופים לכללים מסוימים ולא תמיד שוקלים את השלכות הרוחב שיש להכרעתם. טריבונל של שלושה הדיוטות הוא לרוב עצמאי ויוצר לא פעם סתירות בין ערכאות גבוהות יותר, ובכך מוזיל את ערך המשפט נוכח הגמישות המצויה בפסקי הדין.
3. היכולת להתחמק מהמשפט העברי - בעוד שהמוסמך לדון בעודו יחידי הוא בעל השכלה משפטית והלכתית, שלושת ההדיוטות יכולים לבחור בשיטות משפט שונות הנוחות להם, לעיתים מתוך שקילת אינטרסים במובן הצר שלהם בלבד.
נוסף לכך, המנעד השיפוטי היה רחב. במקומות שבהם היו קהילות גדולות נמצאו דיינים בקיאים ומקצועיים. אלא שבעיירות המרוחקות ובכפרים המבודדים מאותן קהילות, אי אפשר היה למצוא רבנים ודיינים שיסכימו לשבת ביניהם, עובדה שהובילה להקמת רשת בתי דין חדשה - "בתי דין של הדיוטות". אותם בתי דין הוגדרו במסכת סנהדרין - "ערכאות שבסוריא".
קריאת דברי הרבנים והמלומדים המשפטיים, בתקופה שבין המאה האחת־עשרה למאה החמש־עשרה, מלמדת כי אותם דיינים בערכאות שבסוריא לא ידעו את דיני ישראל. למרות זאת, אף לא אחד מהם כונה "מרים יד בתורת משה" או כל תואר דומה אשר אין לו חלק לעולם הבא. עובדה זו ניתנת להבנה בשל היעדר אפשרות לשימוש בבית דין רבני וממילא כאשר אין אלטרנטיבה עברית, הרי שאין בכך איסור.
נוסף לכך, ערכאות שבסוריא קיבלו את סמכותן מהסכמת הצדדים, הסכמה שהעניקה את הגושפנקה ההלכתית להחשבתן של מערכות אלו לחוסות תחת כנפי בתי הדין השיפוטיים העבריים, על אף שאינן מחויבות לסדרי הדין והתקנות ההלכתיות.
אין ספק כי אותם דיינים שבערכאות שבסוריא לא ידעו את ההלכה והמשפט העברי. כיצד הללו הכריעו את הסכסוכים שבאו לפניהם? על כך אפשר ללמוד בדברי הרב מנחם המאירי (1249-1316) אשר מציין כי הללו השתמשו "בחוקים ונימוסים". מה הם אותם חוקים ונימוסים? האם מדובר במנהגי המקום, או אולי בחוקים ונימוסים שנלמדו מחוקי הגויים? אין זה משנה לעצם ההבנה כי במקומות רבים יישבו היהודים את הסכסוכים ביניהם וייתכן שהתקינו תקנות שלא לפי דין תורה.
ערכאות שבסוריא היו המודל המשפטי בו ההרכב האנושי היה עברי־יהודי, אך מערכת החוקים הייתה כללית, בדומה לבתי המשפט בישראל. על כן, כאשר נדון היחס של המשפט העברי לבתי המשפט בישראל, שב המושג 'ערכאות שבסוריא' לא פעם. הרב אברהם ישעיהו קרליץ (כונה: "החזון איש") - מגדולי ההוגים החרדים בדור האחרון - הבהיר כי הדיינים באותן ערכאות שבסוריא לא הוגדרו שופטים, גם אם התקבלו על ידי הציבור וזכו להכרה דתית־הלכתית על ידי הפוסקים במקומות השונים. לשיטתו מדובר במעין 'מגשרים' או 'בוררים' שדנו על פי הפשרה, וממילא אי אפשר להסתמך על תקדים זה בבואנו לבחון את בתי המשפט בישראל, שבחרו להמיר את חוקי התורה בחוקים משיטות משפט אחרות.
מנגד, סבר הרב הראשי לישראל שלמה גורן (ומי שכיהן כרב הצבאי הראשי מקום המדינה עד שנת 1971) שאין סתירה בין ערכאות שבסוריא למשפט העברי וההלכה. לעמדתו, ערכאות שבסוריא מגלמות חזון של הרמוניה בדבר שתי ערכאות שיפוטיות הפועלות זו לצד זו, כאשר במקרים של התנגשות או אי־הסכמה, תקבל ערכאת המשפט העברי את הסמכות להכרעה הסופית.
כאשר הרב עובדיה יוסף בחר לכנות את בתי המשפט בישראל כגרועים מערכאות של גויים, אזי התייצב שופט בית המשפט העליון חיים כהן וקרא תיגר על אנלוגיה זו. במאמרו "ערכאות של גויים וערכים של יהודים" (תשנ"ז), בחן כהן בדקדוק את דברי המדרש שציינו לעיל והפיג את החששות של דברי חז"ל נוכח התנהלות בתי המשפט בישראל. בדבריו ציין כי החשש מפני עיוותי דין מחמת תחבולות קיים גם בבתי הדין הרבניים, וכי הוקעת בתי המשפט אינה מעידה על ערכם או ערכּיותם.
צדדי המתרס מתחלפים מדי כמה שנים, מחליפים דעות והשקפות עולם בכתבי העת השונים, בבתי המדרש ובאקדמיה. אף שזהות הצדדים מתחלפת התבנית נותרת די קבועה: מצד אחד עומד רב הקורא לשימור המשפט העברי במתכונתו הרבנית־הלכתית בלבד, מצד שני יש מלומד משפטי אשר בורר, מבדיל ומחריג את בתי המשפט בישראל מערכאות רגילות. הנוסחה בתבנית זו היא המשקל והפרשנות למונח 'ערכאות שבסוריא', המשמש לרוב טיעון וראיה לשני הצדדים. הוויכוח טרם הוכרע, הלהט סביב נושא זה עודנו מתנהל וטרם נדם, עד אשר יימצא האיזון הנכון והמדויק בין המשפט הישראלי לעברי.
