פרק ראשון


לא פשוט לעשות עמידת ראש, אבל הנה - הכיווץ בעיניים כבר מתחיל להתרפות, הנוקשות של הרצפה מכאיבה קצת פחות. הידיים מתמקמות בתנוחה יציבה, כמעט רגועות, והרגליים חופשיות באוויר, ישרות, מצביעות על קורי העכביש העדינים שעל התקרה.


כל כך הרבה זמן נדרש ליפעת להגיע למצב הזה, של ההיפוך, אבל היה כדאי. אין כמו לראות את הכול הפוך, גם אם בינתיים זה רק בעצימת עיניים, כי לפקוח זה כבר דרגה אחת מעל.


אנחה מוכרת קטעה את מחשבותיה, ובשבריר שנייה חזרו הרגליים לעמוד על קרקע יציבה. היא ידעה בדיוק איפה למצוא אותה.


לֹטם ישבה מול הראי, קרוב־קרוב, כמעט כאילו היא זוממת להיכנס לתוכו. יפעת כבר מכירה את התנוחה הזו של אמא שלה, מכירה גם את המבט הציידי המתלווה אליה ואת ה...


"תראי, יפעתי, את רואה? התלתל הזה עוד לא היה ככה לפני שבוע, הוא כולו לבן, אפילו לא אפור... ופה, מעל האף, הקמטים הולכים ומתעבים, אני יותר ויותר מזכירה לעצמי את יהודית מהדוכן של מפעל הפיס."


יפעת התקרבה בצעדי סוּרִיקָטָה, "איפה הם, אמא? תראי לי אותם ואראה להם את נחת זרועי! איפה? על מה את מדברת? שום לבן ושום קשקוש! זה רק האור שנופל עלייך מהחלון, ועל איזה קמטים את מדברת? מה, את חושבת שכשמחדדים ככה את המבט העור שבין העיניים נשאר מתוח? תסתכלי עלי כשאני עושה את הפרצוף שלך - תראי את הקמטים המפוארים שמופיעים על פני בת ארבע־עשרה!"


"אוי, יפעתי," לֹטם טמנה את פניה בכתפה של בתה הבכורה, "איזו אמא נולדה לך, מתוסבכת... השנים פשוט עוברות לי מהר מדי, אני לא מספיקה כלום..."


"אז אם כבר מדברים על להספיק - באמת כדאי שתגמרי להכין את הכיסא שהבטחת למשפחת ברושי. תכננת להוסיף לו עיטורים קטנים פרחוניים על הרגליים, לא? בדיוק ראיתי בדרך שיח עם פרחים שנראו לי ממש מתאימים."


"כן, כן, טוב שמישהו מעשי בבית הזה..." אבל לפני שלֹטם הספיקה להיכנס אל חדר העבודה שלה, יצאה ממנו שלכת, כולה כשכושי זנב גאים ובפיה אחת מרגלי הכיסא המדובר...


"שלכת, השתגעת?!" לֹטם זינקה אל שלכת וניסתה לשלוף מפיה את הרגל, אבל שלכת קיפצה על הספה, וממנה אל המרפסת, מאושרת ממשחק התופסת שזכתה בו.


"עזבי, אמא, זה בכל מקרה כבר אבוד. היא הרוסה לגמרי, לפחות ששלכת תיהנה ממנה." שלכת הסכימה לגמרי עם דבריה של יפעת והתיישבה לכרסם את הרגל בנחת, מנחמת את עצמה על כך שמשחק התופסת נפסק.


לֹטם רצה אל חדר העבודה והביאה משם את הכיסא הפיסח. "מה אני אעשה? לא רק שאיחרתי עם ההזמנה הזאת, עכשיו גם הרסתי להם את הכיסא שעבר כמה דורות במשפחה. איך אני אוכל להסתכל להם בעיניים?"


יפעת הרגישה שהאוויר מתחיל להיות דחוס מדי בשבילה, שהיא חייבת לצאת קצת. "אל תדאגי, אמא, נחשוב על משהו, בינתיים אכין לנו שתי כוסות תה עם נענע. בעצם אכין רק לך ואצא לסיבוב עם שלכת, היא לא יצאה מהבוקר." מזל ששלכת תמיד יכולה להיות תירוץ מצוין.


האוויר היה קר, בדיוק מה שיפעת היתה צריכה עכשיו. מגיל חמש, מאז שאבא עזב, הרגישה כמו עוד אמא בבית, דואגת לכל דבר, שותפה לכל התוכניות, מתלחשת על כל הסודות. היא דווקא נהנתה מזה, ידעה דברים שאף אחת מהחברות שלה לא דמיינה בכלל, הרגישה עד כמה מה שהיא אומרת חשוב ומשפיע. אבל בזמן האחרון היה נדמה לה שהיא הופכת לאמא היחידה... זה לא יוכל להימשך ככה עוד הרבה זמן.


"אוי, שלכת, תפסיקי למשוך..." החתול הג'ינג'י ששיחק לו בענף כמעט קיבל התקף לב כשראה את הכלבה הענקית מסתערת עליו. הוא לא הספיק לעשות צעד והיה בטוח שהגיע סופו, אבל שלכת, כהרגלה, רק קיפצה מעליו משועשעת, שולחת אל יפעת מבט של שותפה למעשה קונדס.


"את חייבת להפסיק עם זה," יפעת ניסתה לדבר בטון חינוכי, "את לא יכולה להבהיל כל הזמן יצורים חפים מפשע, משוגעת שלי," אבל החיבוקים והליטופים שבאו מיד אחר כך העלימו כל זכר של סמכות או נזיפה. היה ברור לשתיהן שגם החתול הבא יזכה להתנפלות בעלת סוף מכושכש.


הרגליים של יפעת הובילו אותה אל "הגבעה עם הקרחת", כך קראו לה מאז אותו יום עצמאות, עשר שנים לפני כן. כל המשפחה התכנסה על הגבעה, סבתא אתל חיפשה חיפושיות עם אבינעם התינוק, אבא שיחק איקס עיגול עם אמא בחריטות באדמה, סבא מיכאל שכב בעיניים עצומות והתענג על השמש האביבית, כשפתאום קראה יפעת בת הארבע: "תראו! הראש של סבא נראה בדיוק כמו הגבעה שלנו! גם עליו צומחות השערות רק מסביב, כמו העצים!" כולם הפנו את מבטם אל הברושים המקיפים את הגבעה, החזירו מבט אל סבא מיכאל ופרצו בצחוק גדול. כך נקרא בישראל שמה של הגבעה במשפחת חריף.


יפעת התיישבה עכשיו על הספסל שמתחת לברוש הזקן מכולם. שלכת כמובן קפצה מיד והתיישבה לידה. היא ידעה שהיא צריכה לחזור אל אמא, שהטיול שלקחה לעצמה ארוך מדי, אבל היה לה קשה לקום. כל כך הרבה זמן לא ראו את סבא מיכאל וסבתא אתל, כמעט כמו הזמן שלא ראו את אבא... טוב שהגבעה לפחות לא עזבה אותם, שיש מקום שאליו אפשר לברוח. לברוח! פתאום המילה הזו נשמעה ליפעת כמו מילת קסם. היא זינקה מן הספסל ופנתה בצעדים נחושים הביתה.


כשעלתה במדרגות היה ברור שאבינעם הגיע. קשה היה לטעות בעקבות הבוץ שהשאיר. יפעת ידעה שבדיוק בשעה ארבע ושתי דקות אחר הצהריים יישמע קולה של ברכה השכנה: "מה יהיה עם הילד הזה? עד מתי נסבול מהלכלוכים שלו? זה לא ייתכן. שמישהו ינקה פה תכף ומיד!"


שלכת קפצה ופתחה את הדלת בלחיצה על הידית. "אני רעב!" קידם אבינעם את פניה.


"תכניס בייגלה לַפֶּה ותתייצב בסלון!" אמרה יפעת תוך כדי הסרת הרצועה מצווארה של שלכת, "אמא, בואי, יש לי משהו חשוב להגיד לכם!"


לצלילי כרסום הבייגלה של אבינעם, יצאה לֹטם מחדר השינה, פרועה וטרוטת עיניים.


"ככה היא היתה כשבאתי," עדכן אבינעם כשהפנתה אליו יפעת מבט שואל, "למה את חושבת שנשארתי רעב?..."


"טוב, חברים," הקול של יפעת הזכיר את החיקוי של סבא גדי מאסיפות הקיבוץ בראשיתו, וחילץ מלֹטם חיוך קצת צולע, "התכנסנו כאן לרגל הודעה חשובה: משפחת חריף המצומצמת לא תשתף עוד פעולה עם שום אפרוריות! לא עם שגרה אפרורית של ללכת לבית הספר, לא עם עבודה אפרורית של קישוט כיסא, או שולחן, או מדף או מחיצת מקלחת, ולא עם שיער אפרורי שמעלה באחת מאיתנו כל מיני דמעות מטופשות! ממחר אנחנו מתחילים חיים חדשים!"


"על מה את מדברת, יפעתי? תעשי לי טובה, היו לי מספיק נאומים מאבא שלי, אני לא צריכה עוד אחד מהבת שלי..."


"לא, אמא, תקשיבי, עכשיו ברצינות. את הולכת ונעלמת לנו."


"בסדר, יש לי עומס גדול עכשיו, זה יעבור."


"זה לא יעבור סתם ככה, אמא, את בסך הכול אישה בת ארבעים ושתיים, ואת מספידה את עצמך כאילו את לפחות בת מאה ושבע! איפה הלֹטם הקופצנית הזאת שכל החברות שלי השתגעו ממנה?"


"נכון, אמא, מזמן לא רקדת לנו את ריקוד המחושים העולים באש," הצטרף פתאום אבינעם, ויפעת שמה לב שמרגע שהתחילה לדבר נאלמו כליל לעיסות הבייגלה.


"חשבתי על הכול," ניצלה יפעת את תנופת ההצטרפות של אבינעם, "נשכיר את הדירה שלנו לבן של ברכה, הרי היא כל הזמן מחפשת לו מקום, שיֵצא כבר מהבית בגיל שלושים אבל שחלילה לא יהיה רחוק מהשליטה שלה."


כמו בהינף שרביט של תזמון שמיימי נשמע באותו רגע קולה של ברכה מחדר המדרגות: "מה יהיה עם הילד הזה? כמה בוץ יכולות שתי רגליים להכניס לחדר מדרגות אחד?"


"הלוואי שהבן שלה באמת יגור פה," אמר אבינעם באיבה גלויה, "ושבדרך הביתה ייכנס לכל הביצות הטובעניות שקיימות בעולם וכל הבוץ יידבק לו לנעליים! נראה מה תגיד אז על 'הילד הזה'..."


"בקיצור," המשיכה יפעת, "בכסף שישלם לנו הבן של ברכה נוכל לממן את המסע שלנו!"


"איזה מסע? מה עובר עלייך, יפעתי? איפה הקול המעשי שלך כשצריכים אותו? די, מספיק עם השטויות, הנה, אבינעם, אני אשים פסטה על האש." לֹטם קמה והתכוננה לגשת למטבח, אבל יפעת עצרה אותה.


"אמא, נדמה לי שמגיע לי לפחות שתקשיבי לי עד הסוף," יפעת נשמעה רצינית מכדי שימרו את פיה, ולֹטם שבה והתיישבה.


"אנחנו נעזוב הכול, כן, כן, בדיוק מה ששמעתם," ענתה לשני זוגות העיניים שננעצו בה, "נעזוב הכול ונצא לנו למסע מצפון לדרום. אפשר להתחיל בקיבוץ של סבא וסבתא, ומשם לרדת לאט־לאט. ניזכר קצת בכיף שלנו יחד, בכוח שלנו, בחופש, בטבע, מי צריך את כל החובות של החיים המשעממים האלה? הם אלה שחורטים לך את הקמטים על הפנים!"


"אז את מודה שיש לי קמטים!" תפסה אותה לֹטם במילה, "חבל שלא הקלטתי אותך עכשיו, שלא תבלבלי לי יותר את השכל ב'מה, אמא, אין לך כלום, העור שלך חלק כמו של ילדה בת ארבע־עשרה...' לֹטם חיקתה את בתה בטון מלגלג.


"את יודעת מה, אמא?" בעיניים של יפעת נצצו דמעות, "תסתדרי לך לבד! תסתדרו לכם שניכם, לי נמאס!" הדמעות כבר איימו להגיח מן העיניים החוצה, ויפעת רצה אל מיטתה וטרקה אחריה את הדלת.


לֹטם לא זכרה מתי ראתה את יפעת בוכה בפעם האחרונה. הבכי הפך לנחלתה שלה. לה מותר היה לבכות בכל עת ובכל שעה, והיא בכלל לא שמה לב שככל שרבו דמעותיה שלה - כך הלכו ונעלמו דמעותיה של בתה.


היא עצמה את עיניה, וכשפקחה אותן ראתה מולה את לשונה של שלכת, מתנשפת בבלבול ותולה בה מבט שואל.


"לכי, שלכת, תני חיבוק ליפעת," נטל אבינעם את המושכות, ושלכת, בהבנה מלאה, פנתה בקפיצה אל ידית הדלת של יפעת, פתחה אותה ללא קושי והתחפרה לה ליד הגוף הרועד מתחת לשמיכה.


אבינעם התקרב אל לֹטם. "אמא," הוא אמר בשקט לא אופייני לו, "יפעת צודקת, אנחנו מוכרחים שינוי. כבר כמעט שכחנו מי אנחנו. זוכרת שהיית אומרת לנו שאף אחד לא יעמוד מול החריפות של משפחת חריף?"


"חריף זה בכלל שם המשפחה של אבא," לחשה אמא, "כנראה שאני באמת לא מתאימה לו, אני מרגישה הרבה יותר מר מחריף..."


"מה פתאום, אמא! מי שלחה למורה המעצבנת שלי מכתב בשם יושב ראש ממלכת תוהו ובוהו - את או אבא? מי גזמה את השיח בגינה של הבניין בצורת איש שמשקיף במשקפת אל המרפסת של ברכה - את או אבא? מי ידע תמיד להגיד לי את הסוד הכי מדגדג באוזן - את או אבא? את פשוט קצת עייפה, את חייבת חופש, את חייבת לצאת איתנו למסע!"


לֹטם הרימה את המבט היישר אל תוך עיניו של אבינעם, ואז חיבקה אותו חזק־חזק ואמרה: "טוב."


"טוב?" אבינעם לא האמין למשמע אוזניו.


"טוב," חזרה לֹטם.


כגוף אחד הם קמו והצטרפו אל שלכת מתחת לשמיכה של יפעת. יפעת הביטה בהם שם, בחושך, מנסה להסות את משיכות האף. "טוב," אמרה לֹטם והקול שלה נשמע מוזר בתוך המערה השמיכתית.


"מה טוב?" שאלה יפעת, בקול מערתי משלה.


"נצא למסע," אמרה לֹטם.


בבת אחת הוסרה השמיכה והועפה לארץ. יפעת התיישבה ושאלה: "את רצינית? כי לא מתאים לי שיגועים עכשיו."


"אני רצינית," ענתה לֹטם, "אני לא הצלחתי להוביל כמו שצריך, אפשר להגיד שנכשלתי. ניתן לכם להוביל הפעם ונראה, יש סיכוי טוב שתצליחו יותר ממני. אבל רק אם באמת נמצא מישהו שישכור את הדירה שלנו..."


לֹטם לא הספיקה לסיים את המשפט ויפעת זינקה החוצה.


לֹטם ואבינעם עצרו את נשימתם כששמעו אותה דופקת על דלתה של ברכה.


"הו, טוב שבאת באמת, גבירתי הצעירה," קולה הצווחני של ברכה יכול היה לעבור אפילו דרך קיר בטון, "מה אתם חושבים לעצמכם, שאנחנו בחיק הטבע? לא! אנחנו במקום מתורבת! זה בית משותף, למען השם, ואני לא יכולה לסבול את הלכלוך הזה כל יום מחדש. את תגידי לאח שלך..."


"סליחה שאני מפסיקה אותך, גברת ברכה, אבל יש לי בשורה נהדרת בשבילך," יפעת לא הצליחה להתגבר על החיוך, "אנחנו מפנים את הדירה, לפחות לאיזשהו זמן, וחשבתי שאולי יעניין אותך לשכור אותה בשביל הבן שלך, שבטח יֵדע לשמור על הניקיון, כמו שאת אוהבת..."


"אוּוּוּוּוּ," אבינעם ולֹטם יכלו לראות בעיני רוחם את גבותיה של ברכה מתרוממות בתימהון, "ומה קרה, אם מותר לי לשאול?"


"מותר לך לשאול, אבל אני חושבת שזה לא עניינך. פשוט תגידי לי אם כן או לא, כי אם לא - יש הרבה אנשים אחרים שישמחו לגור קרוב כל כך למרכז המסחרי. אומרים שלא קל למצוא דירה בירושלים..."


"ממש סוחרת ממולחת," לחשה לֹטם לאבינעם, "מי היה מאמין שככה הבת שלי תדע לנהל משא ומתן..."


"בוודאי, בוודאי, סתם הסתקרנתי, ובכן - כמובן שזאת אפשרות שאני מעוניינת לבדוק. אדבר עם פיני, הבן שלי, ואחזור אליכם, בסדר, חמודה?"


יפעת הצליחה להתאפק עד שנכנסה הביתה וסגרה את הדלת, ורק אז פרצה בצחוק מתגלגל, "שמעתם? היא קראה לי חמודה! היא לגמרי בכיס שלנו!"


באותו ערב הכינה לֹטם את חביתות המפלצות המפורסמות שלה, שיפעת ואבינעם לא זכו לטעום כבר חודשים רבים.