פרולוג
"את מי רואים כאן? המפקד הגדול, הגנרל הראשון, גיבור מלחמת אפגניסטן! מה עם נשיקה למנהלת?" גופה נצמד לגופו והיא מתנשפת, "אוי, גנרל שלי."
"ערב טוב גם לך, זויה." משיב המפקד עטור הדרגות והעיטורים בקול בס, זקנו עבות, אצבעות ידו האחת מסלסלות בשפמו וידו השנייה אוחזת במקל שממנו אינו נפרד.
"ככה אני אוהבת אתכם, מתעניינים, חופנים, ממששים, חיים." היא מחייכת כשידו של הגנרל חופנת את ישבנה. "ז'ני, ז'ני, אל תעמדי כמו גולם. בנות! ססססס, הן לפעמים כאלה טיפשות, חייבים לחנך אותן. שתייה לגנרל! מה הבאת, סתומה? טיפשה, פרה כפרייה! זה טוב להשקות חזירים אצלך בכפר. יש לנו כאן גנרל, תביאי את הוודקה היקרה, על חשבון הבית. אל תביטי בי בעיני פרה חולבת שלך, תביאי כבר!"
"עוד לא החלטתי אם אני רוצה אותה," קובע הגנרל ומביט בה בחדות.
ז'ני מביאה לו כוס משקה וזויה מסמנת לה בעיניה. היא מתקרבת במהירות ומתיישבת על הגנרל כאילו היא הייתה בתו הקטנה.
"מצאה לה כיסא?" הוא חובט בירכה קלות במקלו וצחוקו מתחלף בשיעול.
"גנרל, גנרל, אוי גנרל שלנו, תשתחרר, תן לנו לפקד עליך לחצי שעה, תסמוך על זויה.
הנה, תן לי את כוסית המשקה. במקום שתייה שתעשה לך טוב, הכנו לך שיקוי מרענן, מרדים, שישכיח את הצרות של אישה מעצבנת שלא יודעת לתת לגבר שלה לשלוט. לא, היא לא אשמה, אשמים הקומוניסטים שקבעו שוויון לנשים. יש לך כאן את ז'ני. ז'ני לא מתעייפת, ואם היא עייפה, אז מה? זו לא בעיה שלך, תנסה אותה, אתה תודה לי."
זויה עוטפת כף ידו האוחזת בכוס המשקה, מבטו קשה ועיניו חודרות לתוך עיניה והיא מחזירה לו מבט ולא מרפה.
"ניצחת," הוא מחייך. "זויה תמיד חייבת לומר את המילה האחרונה."
הוא נותן לה את הכוס והיא מניחה אותה על תחתית, מנגבת קלות והולכת לאולם.
ז'ני מחליקה על ברכיו אחורה וקדימה. אחיזת המקל בידו מרפה, והיא מתחילה לנוע לאט, מבטה קפוא ועיניו עצומות.
"בוא," היא מרימה את הגנרל ומושיטה את ידה אל המשקה שלו.
"לא צריך," הוא ממלמל, מכה קלות במקלו בישבנה, ונמשך אחר כף ידה כילד.
ז'ני פותחת חדרון קטן כגודל מיטה ובו מנורה קטנה אדומה, סדיני סטן אדומים, הקירות והתקרה מצופים טפט אדום, מגבות הידיים אדומות, אריזות הקונדומים אדומות, הכיור הקטן עשוי שיש, שנצבע אדום במיוחד על פי בחירתה של זויה.
"לגברים אין דמיון. הם צריכים שהכול יהיה פשוט, אדום. מרמז על דם ומין. קליינט לא מרוצה זאת עובדת שתישאר ברחוב, מצידי תוכל לעבוד בפינת הרחוב, ליד המכון. נזרוק לה שאריות אוכל שהמאבטח משליך לחתולי הפחים." כך זויה פותחת בכל שבוע בשיחה עם הבנות העובדות.
"ערב טוב גברים, מה שלומכם? מה אתם שותים?" אומרת זויה ומתקרבת לשלושה גברים, ושדה מתחכך ונמחץ כנגד כתפו של האמצעי שבהם.
"וודקה. הכי טובה והכי יקרה." עונה לה הגבר בחליפה היוקרתית.
"אני אקרא לשלוש בנות שיבואו מהר להציל אתכם, שלא תבזבזו את כל הכסף בשתייה ואחרי זה לא תוכלו לתת עבודה," היא מצחקקת ומחבקת את הגבר השני מאחור.
"אל תדאגי לנו," עונה השני והגברים צוחקים בינם לבין עצמם.
"זה התפקיד שלי לדאוג לכם. אתם צריכים לקבל פינוק מיידי. אני אקרא ל... תנו לי לחשוב רגע..."
"אל תתקמצני עלינו עם זקנות עייפות או קטינה בכיינית."
"סאן, סאן," היא קוראת בקול, "את לא שומעת? מריה, אולגה, מה זה צריך להיות? יושבות בצד ומחכות שיקראו לכן כמו בהמות טיפשות שמלחכות עשב. תנו שירות, יושבות אצלי, מעשנות, צוחקות. פעם אחרונה שזה קורה. ברור?" ואחרי הנזיפה היא פונה אל הגברים מתוסכלת, "אני מצטערת, אתם תיאלצו לחנך אותן. הן לא מחונכות."
"אל תדאגי, גברת. נחנך," עונה הגבר השלישי, בפיו סיגר עבה והוא מתנשף בין מילה למילה.
סאן, מריה ואולגה מגיעות, מתיישבות, מצמידות אגן ומושכות אותם אחד אחד לחדרון צר ואדום. זויה מתיישבת על כיסא בר גבוה, מדליקה סיגריה ושואפת עשן. מאחוריה ציור קיר המשתרע על קיר שלם. הציור עמוס נשים עירומות שמבטן משועמם ומשועשע, ובמרכזו גבר ואישה מקיימים יחסי מין ומבטם מופנה אל המתבונן, בהתרסה. מעליו אותיות קיריליות משובצות פטמות וחריצים יוצרות כתובת גדולה – "הבית".
היא לא מוכנה להגיד לאיש אם זה צילום אמיתי או ציור אומנותי. "אם אגיד לך איאלץ להרוג אותך" – ככה היא תמיד אומרת ובמולדובה מבינים רמזים.
"תני לי לראות את הכניסות של השבוע," היא אומרת לפקידה, והיא בתגובה קמה בחופזה, פותחת מגירה תחתונה, מסיטה בקבוקי אלכוהול מובחרים, מוציאה את הקלסר מהמגירה התחתונה ומגישה אותו לזויה שנושפת בפניה את עשן הסיגריה, "ותעני לטלפון, עצלנית."
היא לוקחת נשימה, מביטה בטבלאות ובמספרים. "2,023 כניסות? ככה זה כשקצת מרפים את השליטה בבנות. לא נורא. בכל מקרה, יותר טוב משבוע שעבר. העסק שלי יותר טוב מיין. ענף מצליח. דואגת לבנות לעבודה, דואגת לגברים ולכלכלה של מדינה מחורבנת שיש בה ביצות ואנשים נבערים. בכל זאת לא קבענו שיהיו 2,100? הא? תעני לי!"
הצעירה מסמנת לה שהיא בטלפון.
"מי זה? לקוח? נו, מי זה?" חוקרת זויה.
"אנדרי," לוחשת הפקידה.
"אז תרשמי ונשלח לו את אנה. היא מוכנה לקבל אותם ללא האבטחה של המכון. משוגעת, אבל מעדיפה את התעריף הגבוה."
הדלת נפתחת. היא מרימה את עיניה, בולעת רוק ואומרת לפקידה לעוף משם.
"את מי רואים כאן? אדוני היקר ניקולאי." היא מתרוממת מכיסאה, הילוכה זקוף, מבליט חזה, מכסה פחד. "כמה שאני שמחה לראות אותך," היא נוגעת בכתפו ואצבעותיה מעט רועדות.
"ערב טוב, זויה. משקרת בהתחנפות. מה קרה לך? פעם ידעת להסוות התחנפות טוב יותר." הוא אומר לזויה ומייד פונה לצעירה, "ערב טוב גם לך. את לא הולכת לשום מקום."
"ניקולאי היקר, תענוג שאתה פה. פתאום המקום מואר. ידעת שיש לך מין נוכחות בלתי נשכחת?" זויה נשענת עליו ומחשופה נמחץ עליו.
"זויה, תביאי משהו לשתות," הוא אומר ובגופו הוא עוצר את הפקידה שהתבקשה על ידי זויה לעוף משם, אך גופו וידו נצמדים לכף ידה כאזיק.
"בוודאי! ואולי... לא תעדיף קודם מישהי?"
"אמרתי שתביאי משהו לשתות, איזה חלק של המשפט לא הבנת? ואת, זויה, שבי במקום ואל תעשי בעיות."
"בוודאי, ניקולאי היקר שלנו, סגן שר הבריאות, קח את הזמן. יש לנו את כל הערב, הנה, אינה תביא לך משקה ותשב לידך."
אינה מוזגת לו משקה ומושיטה לו. עיניה מושפלות, ידה רועדת ומעט מהמשקה נשפך. ניקולאי לופת את ידה של אינה האוחזת במשקה ומתקרב אליה עד שהיא מרגישה את הבל פיו. הוא מביט בעיניה, בפיה, בצווארה, מביט בחזה שלה. "אל תשלחי לי ארנבת. זה משעמם אותי." הוא הודף את אינה והיא נופלת וקמה בחופזה. זויה מסמנת לה לעוף משם, והיא מנגבת דמעה, מסדירה נשימה וממהרת למקומה באולם.
ניקולאי שב להביט בפקידה, מבטו חוקר את הצעירה המזהה את מבטיו ומנסה להיות עסוקה בלהיעלם מטווח עיניו.
"שבי!" הוא מצווה והיא קורסת אל כיסאה.
"הנה השתייה," אומרת זויה. "אתה רוצה שאקרא לראיסה? ראיסה לא ארנבת פחדנית. היא מנוסה. לא פחדנית כלל. מצד שני, גם אין שכל, וזה בדיוק מה שאתה צריך. נערה שלא תחשוב כלל. נכון ניקולאי תת-שר דגול שלנו?"
"זויה, זויצ'קה, את מדברת יותר מדי וזה מתחיל לעצבן אותי," הוא אומר בחיוך רחב וחושף שיניים. אבל משיכת המילים במשפט מקרינה עצבנות ואת קוצר הרוח שלו.
"אקרא לראיסה," קובעת זויה ומבטה קופץ אל הפקידה המתחמקת מכל מבט.
"לא הזמנתי את ראיסה," הוא אומר בהרמת קול ומסיים בצעקת שמה של ראיסה המגיעה בחופזה ונעמדת כשהיא מבחינה בידה של זויה המסמנת לה להישאר במקומה.
אצבעותיו של ניקולאי מתופפות על השולחן ומלטפות אותו. מבטו משוטט על הפקידה שמנסה לנגב זיעה מכפות ידיה.
"לא צריך את ראיסה, גם לא את אינה, בעצם זויה, גם אותך לא צריך. רק תשאירי את המשקה, ואותנו לבד."
"ניקולאי היקר, בחרתי בשבילך את הנערה הטובה ביותר," מנסה זויה, ידה נוגעת ביעף בכתפו. "ראיסה הגיעה רק לפני שבוע מהכפר. חזקה, צייתנית, ילדה טובה. עושה כל מה שאומרים לה. לא יודעת משהו אחר. מאולפת בדיוק בשבילך, והיא נערה, אם אתה מבין למה אני מתכוונת. אין לה 18 שנים ונראה לי שגם לא 16," מצחקת זויה ובהביטה בסנטרו של ניקולאי היא מפסיקה.
"זויה, אני רואה שאת לא מבינה. בכלל לא מבינה. את לא מבינה. אני יודע שאת חושבת שהגיע עוד גבר רעב וצמא למין. כלב מיוחם וחסר שקט או תבונה. תמיד את מצליחה אבל הפעם יש לך בעיה. המשרד שלי הממונה על בריאות הציבור יצטרך לבקר במכון. כבר הגיעו תלונות על בנות לא נקיות ואני יכול להוציא צו סגירה על המכון בתוך שעה." הוא עוצר ללגום מהמשקה, בוחן את המשקה ושוב מבטו ננעץ בפקידה, מביט ולא מרפה, גם כשהוא ממשיך לדבר לזויה. "בתוך שעה תדאגי שזאת," הוא מצביע אל הפקידה, "את מבינה, זויה? זאת, תגיע לכתובת שאתן לך. אני מקווה שאתן מבינות מולדבית פשוטה. יש לכן שעה, ברור?" הוא אומר בהרמת קול, מסיים את המשקה ויוצא. זויה מביטה בפקידה ששולחת אליה מבט מפוחד, ומושכת בכתפיה. אין מה לעשות.
1
הגרניום ששברתי מענף מתכסה אדמה לחה בתוך קופסת שימורים שמוכר החמוצים בשוק הרשה לי לקחת.
"קחי, קחי, ראיתי שחיפשת קופסה גדולה, מה את מתביישת? כפרה עלייך!" אמר הצעיר, והמוכר הזקן צעק אליו בתגובה: "מה אתה מרחם כל הזמן על העולים החדשים? אתה יודע מה אני קיבלתי כשעליתי לארץ? זין! זה מה שקיבלתי כאן! כזה," הוא מצביע על אורך אמת ידו. "כלום לא קיבלנו. סליחה, טעות. די-די-טי קיבלנו וגזענות. מישהו ראה אותנו? הא? תענה לי. והם, הם מקבלים הכול."
אני אוהבת את המגע הרטוב של האדמה. אצל סבתא מרינה טבעתי בבוץ של צואת החזירים, והיא רצה לחלץ אותי כשלרגליה מגפיים שחורים מגומי, ענקיים וגסים, והגוף שלה, גוף שמן היה לה.
"מלפפונים בית ה..." אני מנסה לקרוא את הכיתוב שעל קופסת השימורים אך המילים לא מתחברות למשהו הגיוני. אני טיפשה. סבתא דווקא חשבה שאני חכמה. "לאט, לרוצ'קה, הכול יהיה בסדר, את חכמה, את יודעת, את תלמדי," היא הייתה חוזרת ואומרת, כאילו מנחמת אותי.
אבל אני לא לומדת. כלום אני לא לומדת. "אני רואה לך בעיניים, אני רואה את הכול..." שיר יפה, מיישר לי את עמוד השדרה, פתאום אני חזקה וקלה כמו ציפור.
דופקים בדלת. מי זה, אני תוהה. הלב מכה חזק. הדפיקות מכאיבות בתוכי, מפוררות אותי. רק שהאיש שמאחורי הדלת לא ישמע את הנשימה שלי. המתכת חודרת, המפתח מסתובב, מי השיג מפתח לדירה שלי ומה הוא רוצה? חוץ משמיכות כמעט חדשות אין שום דבר ששווה לגנוב בחור העלוב הזה שקוראים לו בית.
גם כל הסיגריות בחדר המדרגות, מסריח ומלוכלך, ליאוניד כבר צעק על השכנים, אבל הם בשלהם ממשיכים לזרוק את הבדלים. בבקשה ליאוניד, אני מתחננת. אל תריב. לא נורא. בבקשה. בשבילי, ליאוניד. ליטפתי אותו בלחי ומשכתי אותו פנימה בעדינות, אבל הוא צעק: "את מקטינה אותי. את, את עושה אותי אפס, את! משפילה אותי! למה את עושה את זה? את נהנית לעשות לי את זה."
מי דופק ככה? אין ברירה, חייבים לפתוח.
"לא שילמתם חודש שכר דירה, לריסה." גם בעל הבית מתנשם בכבדות.
שיפסיק להתנשם, הדופק שלי מזנק לשמיים כשמישהו מתנשם לידי ככה. הבלורית הקלושה שלו מתפרעת בגלל המאוורר והזרוע שלו מלאה נמשים. אנשים מנומשים תמיד הפחידו אותי. בית החזה שלו שעיר, ומבית השחי שלו מבצבצות עוד שערות. אפילו כפות הרגליים שלו מלאות שערות סבוכות אדומות כהות. דווקא הייתי רוצה להגיד בתקיפות שהוא התחייב לתקן את התריסים ואת החלון המנופץ בתוך כמה ימים מהיום שנכנסנו לדירה, התחייב ולא קיים, אבל אני לא אומרת, בגלל העיניים שלו. הוא מציץ, זה לא בסדר שהוא מציץ. רק מציץ, זה הכול, לריסה, רק מציץ, תכף זה ייגמר. לא, הוא לא מציץ, הוא ממש מביט לכיוון החזה שלי. יש מילה יותר חריפה... נועץ מבט... לא! לוטש, הוא לוטש עיניים בחזה שלי! ממשש אותי בעיניים, אני יכולה אפילו להרגיש את זה.
חם פה בישראל. כאילו סוגרים לי את האוויר לנשימה. אני שונאת כשאין לי אוויר לנשום, כל דבר רק לא למות בחנק כשהגוף נלחם על טיפת אוויר.
הוא מלקק את שפתיו, ימינה ושמאלה, בולע רוק. הזיפים של הזקן האדום שלו עולים ויורדים, הוא לש את החזה הקטן שלי בעיניו. הוא מתקדם פסיעה, ואני פוסעת אחורה, שמה את המאוורר בינינו. המאוורר רוטן, מטרטר, מצטנף כסוס רוגז.
"די!" יוצאת ממני חצי זעקה בלי שרציתי, חושפת את הפחד שרציתי להסתיר. אסור לחשוף פחד, כי אז הם מסתערים כמו כלבים. זויה אומרת שהכי גרוע שגבר יודע שאת פוחדת ממנו. כמו כלב שמזהה את הפחד של ההולך ברחוב ויהיה חייב לתקוף אותו. הריח של הזיעה גורם לו לתקוף.
"לריסה, את מפחדת ממני?" הוא שואל בחיוך.
אני ממלמלת, אצבעותיי נאחזות זו בזו ואני הודפת אותן לירכיי, מנגבת אותן מזיעת הפחד. רק שלא יחשוב שאני פוחדת. לפעמים הביטחון שלי רב יותר בשנתי ואז אני צועקת בראש מורם על נהג שצפר וגלגל כלפיי עיניים ככלב מיוחם או גוערת בבעל הדירה על המחיר המופקע ועל הסדקים שהבטיח לתקן ועדיין לא תיקן.
בינתיים אני מתביישת בשבילו על החמדנות שלו, וגם בשביל הסדקים. ליאוניד גם אמר לי להגיד לו, הוא אמר שעדיף שאני אדבר, כי אם לא הוא יתעצבן. הסדק מולי נפער כמו צלקת ענקית על לחי. הוא לא צריך לקחת מחיר כזה אפילו שאולי יש לו זכות כי הוא הבעלים של הדירה. הוא מדבר בביטחון, אז הוא בטח צודק ואני טועה.
"חבל, חבל לריסה," הוא אומר. מנסה להושיט לעברי יד.
"אל..." אני אומרת חלושות.
"חבל, חבל, לריסה. אני עקשן כמו פרד," הוא מחייך וזיפיו קשים. במיוחד כשהוא בולע רוק. "אני רוצה לעזור."
שוב הוא מנסה להתקרב ואני מזיזה את המאוורר חד הרגל שרוטן ברצותו להסתובב לצד השני. "אנחנו צריכים לקלוט עלייה," הוא צוחק וצחוקו מתנדנד, מריח מסיגריות וריקבון או אולי זה ריח של נקניק פסטרמה זול. מדבר רוסית של פעם, רוסית של יהודים. מתי הגיע לכאן?
"תשיגי את הכסף, לריסה, את שומעת?" מבטו נעשה חד ומשועשע בו בזמן, מעביר עיניו ממבט חודר בעיניי לעבר החזה שלי, כמו מבט אחרון של תייר מהמטוס. הדלת נגררת אחריו, חורקת כמו קשישה שמנסה לנוע. הוא מושך את הידית ואת הדלת. הדלת לא נסגרת, הוא מנסה לטרוק אותה עד שמוותר. אני נשענת על הדלת בכל כובד משקלי. יש לי בחילה וגם צמרמורת.
