המכתבים מהבית חדלו להגיע כאשר גרמניה פלשה לרוסיה. יעקב לא ידע מה גורלם. הוא פחד, אבל קיווה שיקרה נס והוא ימצא אותם. אחרי המלחמה נודע לו שהוריו נרצחו במחנה השמדה, אבל מלאה לא היתה שום ידיעה. הוא חיפש וחיפש, גם אחרי שחדלו החיפושים המאורגנים. הפך כל אבן.
וכאשר ילדה שושנה את בתם, אמרה לו: הנה לאה.
אך לאה עצמה גדלה ולא ידעה כלום. הוריה מעולם לא סיפרו לה.
דרור
הם ישבו בחבורה גדולה בשקם היחידתי. היא היתה כבר ותיקה ביחידה והכירה את כולם. הם ישבו שם כמעט כל יום, צוחקים ומתבדחים, כן, על המפקדים. כן, כמעט רק בנות. אבל היו כמה בנים, פקידים כמו כולם, וכמה מהנדסים מהעתודה. המהנדסים האלה ענדו אמנם דרגות קצונה, אבל היו כפופים לאותם מפקדים.
והנה הופיע בחור חדש. דרגה תפורה למדים החדשים שלו, דרגה זוטרה, אפילו לא ממש קצין. הוא לא היה גבוה במיוחד, שחרחר, רזה, שום דבר. התיישב. ניכר היה שהוא נבוך. הוא הסתכל על כולם, מודד את האנשים בעיניו הכהות, הצרות. היא שמה לב שהוא מסתכל עליה והיה נדמה לה שהוא מסתכל עליה יותר מאשר על האחרים. היא ריחמה עליו. קשה להתקבל לחבורה הזאת שכבר חודשים רבים יושבת יחד בשקם, יוצאת יחד לימי ספורט. נזכרה איך היה כשהיא היתה חדשה, את המבוכה, את המתח. והנה הוא מסתכל עליה כמו מטומטם. מה אתה רוצה ממני היא חושבת, ומכריחה את עצמה לא להסתכל עליו. היא לא יכולה. הבחור הכלום הזה, למה אני מסתכלת עליו כל הזמן?
למחרת שוב. הבחור הופיע והוא מסתכל עליה והיא עליו והיא רואה ששפתיו מתעקלות מעט כלפי מעלה במין חצי חיוך כזה והוא כבר פחות נבוך. החצי חיוך הזה מוצא חן בעיניה. בסך הכול, היא חושבת, הוא די חמוד.
ביום חמישי כולם הולכים הביתה, באוטובוס הזה שלוקח לו שעות עד שהוא מגיע לתל אביב אחרי הסיבוב בכל הנגב. הוא מתיישב על ידה. האוטובוס מלא וצפוף ודווקא על ידה נשאר מקום ודווקא הבחור הזה מתיישב שם. אחר כך התברר לה שזה לא היה במקרה. הבחור הזה, שנראה נבוך כל כך ותמים, סיפר לכולם שהוא רוצה להתחיל איתה ושישאירו את המקום על ידה פנוי. איזה ממזר.
"אני דרור" פתח ואמר "ומה שמך?"
"לאה".
שקט.
היא יושבת, ידיה בחיקה, מסתכלת קדימה. הייתה רוצה להוציא ספר כדי להֵרָאות עסוקה, אבל היא לא יכולה לקרוא בזמן נסיעה. האותיות מקפצות עם כל תזוזה של האוטובוס.
"את נוסעת לתל אביב?" הוא שואל. הוא כבר יודע שהיא נוסעת לתל אביב ואחר כך לוקחת אוטובוס לגבעתיים, אבל היא לא יודעת שהוא יודע.
"כן". היא רוצה לקבור את עצמה באדמה.
"אני גר בגבעתיים" שיקר.
"גם אני" אמרה
"אז נוכל לנסוע יחד"
לא ידעה מה הרגישה באותו רגע. מצד אחד חשבה איזה קרציה צריך לנפנף אותו מהר, אבל מצד שני היה בו משהו שמצא חן בעיניה. הוא לא נראה לה מהערסים שמתחילים עם כל בחורה. שתקה. אחרי הרבה זמן, הרבה מאוד זמן, אמרה "טוב".
כשירדו מהאוטובוס עזר לה עם התיק הכבד שלה. שבועיים לא הייתה בבית.
כשעמדו באוטובוס הצפוף, יום חמישי בערב, אנשים יוצאים מהעבודה, חיילים חוזרים הביתה, שאל אותה "את רוצה לצאת איתי לגלידה מחר?" "איך? איפה? אין תחבורה בשישי בלילה"
"לאבא שלי יש אוטו. הוא סוכן מכירות של מחלבה אחת. הוא ייתן לי אותו. ניסע להרצליה, יש שם גלידה מעולה. את אוהבת גלידה?" הוא אמר גלידה, מטעים את ההברה האמצעית כמו שאומרים חברים, הוא באמת מתחיל למצוא חן בעיניה.
"טוב" אמרה והרגישה שהיא מסמיקה. קיוותה שהוא לא רואה והתפלאה על עצמה: כבר יצאתי עם בנים, כבר היו לי חברים, שניים ליתר דיוק, כבר היו חיבוקים ונשיקות, למה אני מסמיקה?
הוא ליווה אותה הביתה, נושא את התרמיל שלה ביחד עם שלו. "מחר בשמונה? אני יכול לצאת רק אחרי הקידוש"
"טוב" אמרה. "אחכה לך כאן."
עמדה בכניסה לבית, התרמיל על הארץ וראתה שהוא הולך לכיוון תחנת האוטובוס. בדיוק בא אוטובוס ונדמה היה לה שראתה אותו ממהר אליו. איזה שקרן! מה עוד הוא משקר?
למחרת מצאה אותו עומד במקום שנפרדו. "איפה האוטו?" שאלה. הוא הצביע על החנייה ממול. "אז איפה אתה גר? אתה לא גר בגבעתיים"
"נכון, איך ידעת?" ושפתיו התעקלו למעלה למין חיוך שהיה תערובת של מבוכה ושמחה. היא מרגישה שלבה הולך ונמס אבל המחושים מזדקפים בפחד. מה קורה לי? "אז איפה אתה גר באמת?"
"באמת האמיתית?" חייך אליה במלוא פיו. שיניו הבהיקו באור הפנס ועיניו נעשו צרות יותר. רק הריסים השחורים נראו. "בית הורי בהרצליה אבל אני מתגורר בתל אביב עם אחי ואשתו. להורים אני בא לאירועים חגיגיים כמו הקידוש של שבת. "ולמה שיקרת לי אתמול?" התריסה, אבל כבר לא היה לה ברור שהיא באמת רוצה לשמוע את התשובה. בטחה בו, לא ידעה מדוע, עוד לא היו לה סיבות טובות לבטוח בו, אבל.
"רציתי להיות איתך, להכיר אותך". שתק, ואז פתאום: "את מאמינה לי?" פחד היה בקולו.
"כן, בינתיים. מה עושה אבא שלך שיש לו אוטו?"
"הוא נוסע בין חנויות המכולת ולוקח הזמנות למה שהם צריכים"
"והוא נותן לך אותו ככה?"
"כן. הם סומכים עלי. למעשה אני מקבל אותו לכל השבת. הם לא נוסעים בשבת. ניסע?"
נסעו.
על שפת הים בהרצליה ישנם כמה בתי קפה. הזמינו גלידה עם פירות וקצפת, מנת שחיתות. הוא מניח את ידיו על השולחן והיא רואה את הפרווה השחורה שמכסה את אמותיו. היא רוצה להשקיע את אצבעותיה בפרווה הזאת, אבל מתאפקת. צריך לאמר משהו אבל היא שותקת. היא מרגישה משהו נעים ואיננה יודעת מה וחוששת שסתם שיחה תפוגג את ההרגשה הזאת. גם הוא שותק.
"איך הגעת ליחידה שלנו?" פתחה כדי בכל זאת להגיד משהו
"אני עתודאי. גמרתי עכשיו הנדסת בנין בטכניון, אז שלחו אותי לבנות את הנגב, אבל היחידה הזאת היא זמנית. אני צריך לעבור קורס קצינים לפני שיתנו לי ממש לעבוד"
"מתי יהיה הקורס־קצינים שלך?" פתאום פחדה שהוא יעבור יחידה והיא תאבד אותו. מה קורה לי? רק פגשתי אותו ואני כבר מפחדת לאבד אותו? יש עוד כמוהו!
"לא יודע. אם לשפוט לפי הקצב של הצבא, זה יכול לקחת גם כמה חודשים"
קיוותה שהוא לא הרגיש את אנחת הרווחה.
פטפטו עוד על דא ועל הא, על הבסיס ועל האנשים ועל המפקדים, צחקו בקול והחששות שלה, אלה שישבו שם בין הבטן והלב, הלכו והתפוגגו.
הגלידה הגיעה. מנה גדולה מידיי עם הר ענקי של קצפת. הוא לקח כפית מלאה מן הקצפת והכניס לתוך פיו. "אתה נראה כמו ליצן" צחקה. הוא לקח את המפית ומחה את פיו אבל לא לגמרי. "תן לי לנקות אותך" אמרה והושיטה את ידה אל פניו. רצתה לנשק את השפתיים האלה, לאכול את הקצפת מפיו, להרגיש אותו עם הידיים השעירות שלו קרוב אליה. משכה את ידה מפניו בחופזה. הוא צחק.
"למה אתה צוחק?"
"את כל כך משונה, את מנגבת את הפה שלי כאילו היית אמא שלי ואני ילד קטן"
הסמיקה. הפעם הוא ראה.
"לא רציתי לפגוע בך" אמר. "אני מתנצל".
"את רוצה לטייל קצת על הטיילת?"
"למה לא" ענתה. הפחד חזר לשלוט בה. היא מרגישה מבולבלת. לא יודעת מה היא רוצה. היא רק יודעת שאיננה רוצה לנסוע הביתה עכשיו. האיש הזה מכשף אותה.
יצאו. הסתכלו על המלונות היפים, נכנסו לאחד מהם והתפעלו מהקישוטים של הלובי. ישבו על ספסל והסתכלו לתוך החושך של המים. חרמש ירח הופיע. היא מרגישה את היד שלו מחבקת את כתפה. היא מתכווצת אבל משאירה אותה שם. היא מרגישה שהוא מהדק אותה אליו והנה פניהם סמוכים מאוד זה לזה. היא נושמת את ריחו, ריח של אפטר־שייב מהול בריח וניל של גלידה. הריח נעים לה מאוד, אבל היא נרתעת. הוא מוריד את היד. "קח אותי הביתה" היא אומרת.
הם יושבים באוטו, ידית ההילוכים מפרידה ביניהם. "תני לי את ידך" ביקש. שמה את כף ידה בידו. היא היתה חמה ונעימה. "היד שלך קרה, תני לי לחמם אותה" הוא תפס אותה בין כפותיו ושפשף אותה במרץ. "ועכשיו, את השנייה" הייתה צריכה להפנות את גווה אליו כדי לתת לו את היד השנייה. שוב הרגישה את הרצון לנשק אותו, לכסות את הפנים היפות האלה בנשיקות, להרגיש את הגוף שלו צמוד אליה. מה הם הרגשות האלה? למה אני כל כך... "בוא ניסע" אמרה.
למחרת נסעו לים. הקימו שמשיה, פרשו שמיכה. נכנסו למים, הגלים היו נמוכים והם שחו מעט, התיזו מים, צחקו הרבה. בא גל קצת יותר גדול והיא התנודדה מעט, הוא תפס אותה במתניה, הגל שטף מעליהם הותיר אותם עם פנים מלוחים ושיער רטוב, יד ביד יצאו אל החוף, ניגבו את הפנים ושכבו על השמיכה. היא שכבה על הגב, מפקירה את גופה לשמש, הוא שכב על צידו, שעון על זרועו. הסתובבה ופניה אליו. מבטה חורך את פניו, תשוקתה בוערת בין רגליה. היא מושיטה אצבע אל פניו, להוריד מהם גרגר חול. הוא לא התגלח הבוקר, הזיפים הקטנים דוקרים. היא מציירת קשת מהלחי אל השפתים, ולכיוון הלחי השנייה, ופתאום נרתעת ומושכת את ידה. הוא מחייך. גם היא מחייכת. "עוד פעם" הוא אומר "זה נעים".
כשישבו שוב באוטו שאל: "תרשי לי לנשק אותך?" היא הסתובבה אליו, תפסה את ראשו והצמידה את שפתיה לשפתיו. הפיות נפתחו, הלשונות התערבבו, נשיקה גדולה, רטובה וחמה. היא מחתה את פיה. "אולי נעבור למושב האחורי?" שאל. "לא" אמרה. "ניסע הביתה".
ביום ראשון שוב כולם בשקם. דרור מחייך, חיוך קטן לתוך השפם ומביט בלאה. לאה משיבה בחצי חיוך. "יללה," אומרת סיגלית "איך ביליתם את השבת?" לאה קצת מבוישת, דרור ממשיך להביט בה ומחכה שתאמר משהו. כולם מחכים. נועם שיושב על יד לאה קם ומציע את מקומו לדרור. דרור מקבל את ההצעה וכולם: "מזל טוב" "מזל טוב"
היא לא מבינה. מה המזל־טוב? היא רוצה להתמוסס לתוך הכיסא ולהעלם מהחבורה הרעשנית והצוהלת הזאת. דרור אומר "תשתקו כבר, אתם לא רואים שאתם מביכים אותה?" היא קמה ויוצאת מהחדר. יותר מכל דבר אחר היא רוצה לשכב במיטה ולבכות, אבל אסור להיכנס למגורים בזמן הפסקת השקם. בין כה וכה הזמן עבר וצריך לחזור למשרד. דרור תופס אותה בדרך. "מדוע את נבוכה כל כך? הרי אנחנו חברים. לא?" "לא! אני לגמרי לא בטוחה" היא קוראת בעודה משתחררת מאחיזתו. היא רצה למשרד.
היא לא מרוכזת, היא עושה שגיאות, היא מתקנת את השגיאות, היא מדפיסה את המכתב מחדש. הבחור החדש הזה, זה שנראה כמו סתם אחד, זה שנישקה אתמול, למה הוא נכנס לה לראש וללב? למה הוא מפריע לה?
בערב מצאו להם מקום שקט. מקום בקצה הבסיס. החיילים כמעט שלא מגיעים לשם. שומר אמור להסתובב שם, אבל לא עכשיו, רק הרבה יותר מאוחר. יושבים על תלולית קטנה. רגליה מכונסות אל חזה, שבלול. תשוקה עזה תוקפת אותה, פחד גדול. אמא אמרה תזהרי, יש מחלות, יש הריון, לכי תדעי מה הבחורים רוצים חוץ מאשר לשכב איתך. היא לא אמרה מה לעשות אם אני רוצה אותו, כל כך רוצה אותו שאני מתפרקת בפנים. להילחם? לברוח? אני לא רוצה לברוח, ולא אכפת לי מה יהיה. לא איכפת לך? ועוד איך איכפת לך! את רוצה שיצא לך שם של אחת שנותנת, שכל אחד יכול להשכיב? זה, הבחור הזה הוא לא כל אחד. ומה את יודעת עליו? כלום. רק שמהיום הראשון שלו כאן שם עליך עיניים. בטח חשב שאיתך יהיה לו קל. שמרי על עצמך לאה — שומעת את קולה של אמא. לשמור על עצמי בשביל מה? על זה אמא לא ענתה. אין תשובה.
דרור לוקח את ידה. ידו חמה. "לאה" הוא אומר "אני רוצה שנהיה חברים. אני באמת רוצה שנהיה חברים. מצאת חן בעיני, מאוד. כבר מהיום הראשון שראיתי אותך הרגשתי שנהיה זוג. הגידי, את לא רוצה?" היא מתכווצת, משתבללת עוד יותר בתוך עצמה. "את פוחדת ממני?" היא לא עונה "ממה את פוחדת?"
"שתעזוב אותי" נפלט מפיה. לא, זה לא נכון. לא, זה נכון גם. היא לא רוצה ליפול, היא לא רוצה לצלול, היא לא רוצה לקפוץ למים, היא לא רוצה להתאהב ככה, היא פוחדת לטבוע. היא בוכה. "לא אעזוב אותך לאה, לא אעזוב אלא אם תרצי" הוא לוקח את השבלול הזה, מקיף אותו בזרועותיו. "אני כאן, כאן בשבילך. אני אוהב אותך"
"אז לך. לך מכאן ועזוב אותי לנפשי" היא צועקת ודמעותיה זולגות "לא. אל תלך" היא נכנסת יותר עמוק אל בין זרועותיו ומרגישה שהן חזקות, שהן אמיתיות, שהן לא ילכו, שהן בשבילה.
קולות אנשים מתקרבים הפריעו את השקט. הם קמו. "בואי נכנס למשרד" אמר.
הם מתחבקים, היא מרגישה את שדיה נלחצים אל חזהו, הוא מכניס את ידו לתוך חולצתה, פותח את קרסי החזיה. שדיה משתחררים. הוא מלטף אותם, נוגע לא נוגע, שרק ימשיך, שלא יפסיק; הוא פותח את כפתורי החולצה, שלה, שלו. עור אל עור, פה אל פה, התרגשות, שמחה, תשוקה. הוא מוריד את ידו אל מתחת למתניה. היא עוצרת. עוד לא, עוד לא, דרור, עוד לא, אני אוהבת אותך, רק תהיה איתי, רק תהיה...
זה לא לקח חודשים. כבר למחרת הגיע הזימון לקורס קצינים.
אבל הם המשיכו להתראות, ולהתכתב, וכשלאה קבלה העברה לקריה בתל אביב אפשר היה להיפגש לעיתים יותר קרובות.
לאה השתחררה, דרור נשאר בקבע. עכשיו הוא היה קרוב, בחיל ההנדסה ביפו. קבעו להתחתן.
זאת היתה חתונה צנועה. שתי המשפחות חיו בחשבון, גם הזוג הצעיר העדיף לחסוך את ההוצאות. לאה לא ראתה חשיבות גדולה בטקס, הם כבר חיו יחד כמה חודשים והטקס היה רק חותמת רשמית על מציאות קיימת. דרור היסס עד הרגע האחרון. הוא לא היה בטוח לגמרי שנישואים מתאימים לו. לפעמים הסתכל על נשים אחרות, היו כאלה שמצאו חן בעיניו. לפעמים הרגיש כבול, לפעמים אפילו אסיר, אבל היה לו נוח. הנה יש לו אישה, אישה אוהבת, חרוצה, חכמה, כמעט כל מה שהוא רצה. הוא אהב את לאה, באמת אהב אותה וחשב שהדברים יסתדרו, שהרגשות הסוררים ייעלמו. אבל בכל זאת לפעמים חש שהנישואים האלה לא יחזיקו מעמד: תמיד אפשר להתגרש, חשב, רק שלא יהיו ילדים כל כך מהר.
לאה, שלא רצתה להתאהב ככה, לטבוע, מצאה את עצמה עמוק בתוך האוקיינוס. היא היתה אבודה, לא יכלה להיחלץ מן האהבה הכובשת הזאת.
*המשך העלילה בספר המלא*
