פרק ראשון


הערב היה קודר. רוח נשבה וגשם ירד מעננים כבדים שהסתירו את הירח. חשבתי שזה לילה מושלם א) להתכרבל עם רוח הרפאים מפיין היל — ספר מסתורין ממש מפחיד מסדרת ננסי דרו — ועם הליקריץ האדום שהסתרתי בשולחן שלי, או ב) לעבוד על ציור הטבע הדומם שהתחלתי לצייר ולפנטז על טרוור סנדבורן. אבל ״לא,״ אמר אבא שלי, "קודם כול שיעורי בית, קלודיה," ועם אבא לא מתווכחים. חוץ מזה, יש לי הסכם עם ההורים שלי. ההסכם הוא שאם אני מכינה את כל השיעורים כל ערב (בהשגחה של אחד מבני המשפחה), אני יכולה להמשיך ללמוד ציור. והכי חשוב: אני יכולה להישאר במועדון הבייביסיטריות.
מועדון הבייביסיטריות הוא משהו שחברה שלי קריסטי תומס חשבה עליו לא מזמן, בתחילת כיתה ז'. קריסטי, שגרה מעבר לכביש, עושה הרבה מאוד בייביסיטר. וגם אני, קלודיה קישי, וגם החברה הכי טובה של קריסטי, מרי אן סְפּיר, שגרה בבית הצמוד לזה של קריסטי. אז קריסטי העלתה את הרעיון שנייסד קבוצה של בייביסיטריות, נפרסם את עצמנו ונקים עסק קטן — וזה בדיוק מה שעשינו. הזמנו גם את החברה החדשה שלי, סטייסי מק'גיל, והיא הסכימה להצטרף. מועדון הבייביסיטריות עובד ממש טוב. אנשים שומעים עלינו ומתקשרים בלי הפסקה. לכולנו יש הרבה יותר עבודה עכשיו, ובגלל זה חשוב לי להישאר במועדון. כמעט הרסתי הכול כשבית הספר שלח מכתב להורים שלי, ובו נטען שאני לא מממשת את הפוטנציאל שלי ודברים כאלה. ההורים שלי רגילים למכתבים האלה — הם מקבלים אותם פעמיים בשנה בערך — אבל הם לא ציפו לגלות שכמעט לא הכנתי שיעורי בית מתחילת השנה. ואז אימא ואבא ניסחו את החוק.
העניין עם שיעורי בית הוא שהם נורא משעממים וממש קשה לי להתרכז בהם. חוץ מזה, הם מיותרים. למי אכפת אם > זה גדול יותר או קטן יותר, וכמה שווה X? (חוץ מזה, בשביל מה לטרוח ולפתור את המשוואה, אם X תמיד משתנה?) הדבר היחיד שקשור לבית ספר ושאני אוהבת לעשות הוא לקרוא, והמורים מוציאים את הכיף אפילו מזה. לא אכפת להם שאני כמעט תמיד פותרת את התעלומה לפני הבלש בסיפור. הדבר היחיד שמעניין אותם הוא שאני לא יודעת מה זה תואר הפועל.
אבל כל זה לא היה נורא כל כך בלי ג'נין. ג'נין זאת אחותי. היא בת חמש־עשרה וגאונה אמיתית לגמרי. האיי־קיו שלה הוא 196, שזה מעל הממוצע (100) ומעל מעל־הממוצע (120), ואפילו מעל גאונות, שזה בסביבות 150. טוב, אני אגלה לכם סוד. גם האיי־קיו שלי גבוה מהממוצע. כולם נדהמו כשגילינו את זה, כי יש לי שגיאות כתיב נוראות, אבל בדיוק בגלל זה ההורים והמורים לוחצים עליי כל כך. אני חכמה, אבל אני לא תלמידה טובה. הם אומרים שאם אני רק אשים לב ואתרכז, הכול יסתדר. אבל למי אכפת? אני לעולם לא אגיע להישגים של ג'נין.
אין לכם מושג מה זה לגדול עם אחות גדולה גאונה (אלא אם כן יש לכם אחת כזאת, כמובן.) אי אפשר להגיד לה שום דבר. אתמול בבוקר אמרתי בסך הכול, "ג'נין, קר בחוץ. אימא רוצה שתסגרי את החלון לפני שאת יוצאת לבית הספר," ואתם יודעים מה היא אמרה? היא אמרה, "נשגב מבינתי למה החֶברה שלנו מתעקשת לווסת את הטמפרטורה של הסביבה במקום את הטמפרטורה של הגוף. זה הרבה יותר קשה ומאוד לא יעיל. עמים פרימיטיביים וחברות שונות שקיימות עד היום מעדיפים פשוט ללבוש או להסיר בגדים, ואילו אנחנו מתקינים מזגנים ותנורים."
מי בכלל אומר נשגב מבינתי?
בכל אופן, אם נחזור לערב הקודר, אבא אמר שאני חייבת להכין שיעורים, ושתורהּ של מימי לעזור לי. אני אמורה להשתדל להכין שיעורים לבד, אבל מישהו תמיד יושב לידי ומוודא שאני לא חולמת בהקיץ, שאני מסיימת את כל המטלות, עוקבת אחרי ההוראות ועונה על השאלות, אם יש כאלה. הם לא אמורים להכין את השיעורים במקומי, אבל לפעמים אני מצליחה לגרום לג'נין לגלות לי את התשובות. הסיבה היא ששיעורי הבית המטומטמים שלי כל כך משעממים אותה, כמו שהיא אומרת תמיד כשמגיע תורה לעזור לי, שהיא מוכנה לעשות הכול כדי שהם ייגמרו כבר. אז סליחה באמת! סליחה שאני לא טובה בטריגונומולוס או איך שלא קוראים לזה. לא כולנו כאלה משכילים.
מימי, סבתא שלי, היא העוזרת הכי טובה שלי. היא שקטה ומדברת בנחת ובסבלנות אין־סופית. המשפחה שלי מיפן, ומימי וסבא שלי (שמת הרבה לפני שנולדתי) עברו לארצות הברית כשאימא שלי הייתה קטנה. לאימא אין מבטא בכלל (וגם לא לאבא, שהגיע גם כן לארצות הברית כשהיה ילד), אבל למימי יש מבטא נעים, מתגלגל כזה, שמזכיר לי ספינה בים. והיא הכי מנומסת בעולם, ואף פעם לא אומרת שום דבר רע.
אז הוצאתי את הספר של מדעי החברה.
"אז מה יש לנו כאן בתוך הכריכה?" שאלה מימי, שחושבת שספרים הם עיניים שאפשר להציץ דרכן על לבבות ועל חיים של אנשים אחרים. היא אמרה לי את זה פעם.
"מדעי החברה," עניתי. "קראנו היום בכיתה את הפרק השלישי. עכשיו צריך לענות על השאלות לדיון בסוף הפרק... מימי, אם אלה שאלות לדיון, למה אנחנו לא דנים בהן? למה מר מילר מכריח אותנו לכתוב תשובות?"
"אני לא יודעת, קלודיה שלי, אבל אם זאת המטלה, את צריכה לבצע אותה."
"אני יודעת." ועוד איך אני יודעת. לפני כמה שבועות הייתי כותבת תשובה של מילה אחת או מוותרת על המטלה לגמרי. עכשיו לא היה לי לאן לברוח.
התחלתי לכתוב. מימי הסתכלה, ומדי פעם מצאה שגיאת כתיב או הציעה שאבדוק את הפיסוק. אחרי מדעי החברה היו לי שיעורים במתמטיקה ובאנגלית, עד שסוף־סוף גמרתי הכול. נאנחתי מרוב הקלה וגם קצת משעמום.
"ומה תעשי עכשיו, קלודיה שלי?" שאלה מימי.
"אני אחזור לרוח הרפאים מפיין היל," עניתי, וסגרתי את ספר האנגלית. מימי היא היחידה במשפחה שיודעת שאני קוראת את ספרי ננסי דרו. אימא ואבא היו אומרים שזאת סדרה לילדים קטנים, וג'נין הייתה אומרת לי לקרוא משהו משמעותי יותר. (בעיניה, ספר טוב שאפשר להתכרבל איתו מול האח הוא מקורותיהן של מסורות חברתיות באמריקה, וברגע זה היא בולעת אותו כאילו הוא הספר האחרון בעולם.)
"ומה קורה ברוח הרפאים מפיין היל?" שאלה מימי.
"זה ספר ממש מפחיד," אמרתי.
"את אוהבת לפחד, קלודיה שלי?"
"נראה לי שכן. כשזה בספר, זה כיף. תסתכלי החוצה, מימי. הרוח נושבת בין העצים והברקים מאירים. זה לילה מושלם לסיפור מסתורין."
מימי חייכה. "מפחיד... אגב, האלווין מתקרב," היא ציינה. "נשארו רק עוד כמה שבועות."
הינהנתי. "נראה לי שאני גדולה מדי ל'תעלול או ממתק'."
"אם ככה, את יכולה להתחפש ולעזור לנו לחלק ממתקים. אני בטוחה שזה יהיה כיף כמעט כמו 'תעלול או ממתק'."
מימי יודעת כמה אני אוהבת להתחפש. בגדים חשובים לי מאוד, ולדעתי, הם אומרים הרבה על מי שלובש אותם. חוץ מזה, אם כבר חייבים להתלבש כל יום, למה שלא ניהנה מזה? בגדים רגילים משעממים אותי, ואני משתעממת ללבוש אותם. אז אני לא עושה את זה. אני אוהבת צבעים חזקים והדפסים מעניינים ואביזרים מצחיקים כמו עגילי נוצות. אולי זה בגלל שאני אומנית. לא יודעת. היום, למשל, אני לובשת מכנסיים סגולים שמגיעים עד מתחת לברכיים, ויש לי שלייקס, גרבונים לבנים בדוגמת שעונים, חולצת משבצות סגולה וכובע תואם. אני נועלת את הסניקרס הגבוהות שלי ועונדת עגילי לובסטרים. בגדים כאלה הם סימן ההיכר שלי.
אני אוהבת תחפושות, ואני נורא אוהבת להשוויץ בהן פעם בשנה. אז למרות שאני כבר גדולה, אני באמת אתחפש כשנחלק ממתקים, כמו שמימי אמרה. אולי אני אהיה דרדס. יהיה כיף להתאפר בכחול.
קמתי. "תודה שעזרת לי, מימי. הלוואי שיכולת לעזור לי כל ערב."
"אני יודעת, קלודיה שלי, אבל נראה לי שעדיף לעשות את זה בתורות. לפעמים אני עסוקה בערבים, וחוץ מזה, גם אימא ואבא אוהבים לראות אותך עובדת."
"נכון." אבל למה ג'נין חייבת לעזור לי? כנראה כי שיעורי הבית שלי כל כך משעממים, שאף אחד, כולל מימי, לא יכול לסבול אותם יותר מערב אחד ברציפות, והם מעדיפים להתעסק איתם כמה שפחות (הלוואי עליי).
כשעליתי במדרגות נזכרתי במשהו. הסתובבתי ורצתי חזרה למטה. "מימי?" קראתי.
"כן, קלודיה שלי?" היא כבר התיישבה עם ספר עבה בחדר המשפחה.
"יש לי רעיון. בואי נמשיך עם הדיוקן שלך." בחוג ציור קיבלנו שני פרויקטים למחצית הזאת: טבע דומם ודיוקן. את שניהם היינו אמורים לצייר בצבעי שמן. מימי הייתה הדוגמנית שלי לדיוקן. "את מסכימה?" שאלתי. "נעבוד חצי שעה בערך."
"אין בעיה." מימי הניחה בזהירות את הסימנייה בתוך הספר. היא הלכה אחריי לחדר שלי.
אני יודעת שאמורים לצייר באור יום, אבל עם כל השיעורים והבייביסיטר, לא נשארות לי הרבה שעות יום. אני נאלצת לצייר בחדר שלי, כשכל האורות דולקים.
הושבתי את מימי בכיסא הנוח, כיוונתי את כן הציור והתחלתי לעבוד. זאת הייתה הפעם השלישית שמימי דיגמנה לי, והציור התקדם ממש יפה.
"מימי?" אמרתי אחרי כמה דקות. "תספרי לי על הילדות שלך ביפן."
מימי חייכה והתחילה לספר את הסיפור ששמעתי כבר המון פעמים. היא טובה לדבר בלי לזוז. "היינו משפחה דומה מאוד למשפחה הזאת," היא אמרה. "גרתי עם ההורים שלי, אחותי הגדולה וסבא שלי — אבא של אבא."
"מימי," קטעתי אותה פתאום. "את ואחותך הסתדרתן?"
"כן," ענתה מימי. "אחותי הייתה החברה הכי טובה שלי. למדנו ביחד ושיחקנו ביחד. הלכתי אחריה לכל מקום וניסיתי לעשות כל מה שהיא עשתה. היא הייתה סבלנית מאוד כלפיי."
"למה ג'נין ואני לא חברות?" שאלתי, וקימטתי את המצח מול הציור.
"בשביל חברוּת צריך לעבוד," ענתה מימי בשקט. "כדי שתהיו חברות טובות, אתן צריכות לבלות ביחד. את צריכה לדבר איתה ולנסות להבין אותה. ככה התחברת גם עם קריסטי ומרי אן וסטייסי."
"אבל עם ג'נין אי אפשר לדבר," מחיתי. "ואף פעם אין לה זמן בשבילי. טוב, כמעט אף פעם. היא עוזרת לי בשיעורי הבית, אבל זה לא נחשב."
"ומה איתך? לך יש זמן בשביל אחותך?"
"לפעמים."
"יום אחד תהיו חברות," אמרה מימי.
חזרתי לצייר אותה, והיא המשיכה לספר. אחר כך, כשהיא יצאה מהחדר שלי, הוצאתי את סוכריות הליקריץ ממגירת השולחן ואת הספר של ננסי דרו ממקום המסתור שלו מתחת למזרן, ליד שקית של סוכריות דבש.
כבר הגעתי לפרק ארבע־עשרה בפיין היל, והוא היה ממש מרתק. ולמרות זאת, בזמן שלעסתי את הליקריץ, המחשבות שלי נדדו ומהר מאוד הגיעו לטרוור סנדבורן.
הנחתי את הספר.
טרוור סנדבורן הוא הילד הכי הורס בשכבת ז' של חטיבת הביניים סטוֹניבּרוּק. ובמקרה יש לו גם את השם הכי רומנטי בעולם. לטרוור יש שיער שחור, עיניים כהות מהורהרות ונמשים על האף. במסדרון הוא תמיד נראה רציני ושקוע במחשבות, וחוץ מזה הוא כותב שירה ומפרסם אותה במגזין של בית הספר, הקול הספרותי. בחיים לא האמנתי שאני אתאהב במשורר. הבעיה היחידה היא שטרוור ואני לא באותה כיתה באף שיעור, אז אנחנו לא מכירים. סביר להניח שהוא בכלל לא יודע שאני קיימת.
ררררינג! צלצול הטלפון הקפיץ אותי. הרמתי את השפופרת ותהיתי מה הסיכוי שטרוור נמצא מעבר לקו.
"הלו?"
"היי, קלוד. זאת אני."
"היי, סטייסי."
"מה את עושה?"
"חושבת על טרוור סנדבורן. מה את עושה?"
"חושבת על סם תומס." (סם תומס הוא אחד מהאחים הגדולים של קריסטי, וסטייסי דלוקה עליו קשות. אישית אני חושבת שהוא מבוגר מדי בשבילה. הוא בכיתה ט'.)
נאנחתי.
סטייסי נאנחה.
"מישהו הזמין בייביסיטר?" היא שאלה כעבור רגע.
"לא."
"את בטוחה?"
"אני בטוחה." המשרד של מועדון הבייביסיטריות הוא החדר שלי, כי אני היחידה שיש לה טלפון בחדר, ויש לי מספר פרטי. המועדון מתכנס אצלי שלוש פעמים בשבוע, ואם מישהו מתקשר בזמן הפגישה, הוא יכול להשיג את ארבעתנו בבת אחת ולמצוא בייביסיטר מיד. כמו שקריסטי אומרת, "זה כל היופי במועדון." כמובן, אנשים מתקשרים אל כל אחת מאיתנו הביתה גם בזמנים אחרים, ויש שיחות שמגיעות למשרד כשאני נמצאת שם לבד. במקרה כזה אני אמורה לכתוב את כל המידע, כמו שעת ההתחלה של הבייביסיטר, מספר הילדים שצריך לשמור עליהם ושעת החזרה של ההורים — דברים כאלה. אחר כך אני אמורה להציע את העבודה לכל החברות ולחזור עם תשובה ללקוח. אני מודה שכמה פעמים שכחתי לעשות את זה וקיבלתי בעצמי את ההצעות בַּמקום. אבל לא יפה מצד סטייסי לרמוז שאני חוטפת עבודות.
סטייסי שוב נאנחה.
"קרה משהו?" שאלתי אותה.
"הלוואי שהיו לי עוד חברים, זה הכול."
"יהיו לך, סטייס. את נמצאת כאן בקושי חודשיים. לוקח זמן להכיר אנשים חדשים." סטייסי וההורים שלה עברו מניו יורק לסטוניברוק שבקונטיקט באוגוסט.
"כנראה," היא אמרה.
"אולי ניפגש עם קריסטי ומרי אן בשבת? נעשה משהו שלא קשור למועדון. את פנויה בשבת?"
"אני תמיד פנויה," אמרה סטייסי.
"לא, את לא. את עושה מלא בייביסיטר, ואת נוסעת הרבה לניו יורק עם ההורים שלך."
"זה לא כמו לבלות עם חברים."
"אז בואי נעשה משהו בשבת, טוב? אני אתקשר לקריסטי ולמרי אן."
"טוב."
"נתראה מחר, סטייס."
"ביי."
"ביי."
ניתקנו, ובהיתי בגשם שירד מעבר לחלון. לא יהיה קל למצוא פעילות שהאבא הקשוח של מרי אן ירשה לה לעשות, או משהו שהדיאטה הקשוחה של סטייסי תאפשר לה לעשות, אבל הייתי נחושה בדעתי שניפגש. החלטתי שאדבר עם קריסטי ומרי אן למחרת בבית הספר.
חזרתי לקרוא את רוח הרפאים מפיין היל.