1: סלקציה בעלייה 1951-1945
שמחה גדולה במשפחת קצב-אליאס זדה, בחג החנוכה, בחורף הקשה, תש״ו (1945). במחלקת היולדות, בבית חולים של הזרתושטים, המאמינים ב״פולחן האש״, בעיר יָזְד באיראן, התמקמו בני משפחתה של היולדת: האחים, הסבתא וכמובן הבעל, במשך כל ימי האשפוז יום ולילה: אחווה משפחתית ודאגה לגובהר, הבת הבכורה, בת ה-16, שילדה את הנכד הראשון, הבן הבכור, את משאללה.
אבי הוציא את אמי ואותי — התינוק, מבית החולים, כשאנו רכובים על חמור, והוא עצמו הולך לצידנו ברגל, הליכה שארכה כ-10 ק״מ, כאשר פתיתי שלג יורדים עלינו — ואני עטוף ושמור היטב.
העיר יזד הוכרזה על ידי אונסקו כעיר מורשת תרבותית עולמית. היא ממוקמת בשיפולי הרים גבוהים. יזד מפורסמת בארובות הרוח הגדולות, כדי לצנן את הבתים בימי החום. מסיבה זו גם נחפרו תעלות פתוחות שהזרימו מים לכל חלקי העיר, לצינון ולצורכי שתייה ורחצה. בקהילה העסקית ברחבי איראן נודעו אנשי יזד כאנשים ישרים. בעיר חיו יחדיו זרתושטים, בהאים, מוסלמים ויהודים. ביזד מצוי המקדש הדתי החשוב ביותר לזרתושטים. היא נקראה על שמו של יזדגרד, המלך האחרון באימפריה הפרסית אשר נרצח לפני הכיבוש המוסלמי ופלישת הערבים לאיראן. על פי בית התפוצות, ביזד שרדו כתבי יד יהודיים עתיקים. על פי מתרגם התלמוד, הרב עדין שטיינזלץ, המלך יזדגרד הראשון איפשר את תחילת עריכתו של התלמוד הבבלי.
בילדותי היו בעיר יזד בתי מדרש ושנים עשר בתי כנסת, והיא הוגדרה כ״ירושלים הקטנה״. היו אפילו נשים יהודיות ביזד שקיבלו תואר “מולה״, שהיה שמור לגברים, על שום היותן בקיאות בלימוד התורה. ליהודי יזד הייתה שפה ייחודית שנשתמרה במשך מאות שנים, אך הלכה ונעלמה לאחר הקמת מדינת ישראל. חיי הקהילה היהודית ביזד, התנהלו על פי האמור בתלמוד, חיי הדת קפאו 1,500 שנה קודם לכן. אתרוג אחד היה מגיע לקהילה בחג הסוכות, ועובר מיד ליד. היו בעיר הרבה כוהנים, אבל לא היו לויים. ההורים היו כופים על ילדיהם, שמחמת העוני, היו רעבים ללחם וחסרי נעליים, ללכת, אפילו יחפים בשלג, לביהכנ״ס כדי להתפלל. הקללה הרווחת בקהילה הייתה לאחל לשנוא-נפשם, לאכול משחיטתו של שוחט מוסמך וידוע, שמתנגדיו בקהילה הטילו ספק בכשרות שחיטתו. לפני שידוך הקפידו לבדוק אם הבחורה שומרת על דיני טהרה.
כאשר נבחרתי לראשונה לכנסת בשנת 1977, הגיעה אליי חוקרת אמריקאית, ד״ר יהודית גולדשטיין, שעשתה את הדוקטורט שלה באוניברסיטה אמריקאית, על חיי יהודים ומוסלמים בעיר יזד. היא התגוררה שם שנה שלמה לצורך הדוקטורט, ולמדה היטב את המנהגים וההנהגות של יהודי יזד, ואפילו ידעה את השפה היהודית היזדית שנשכחה.
חלק גדול מיהודי איראן לא עלה לארץ ישראל בעליית "עזרא ונחמיה". ככל הנראה, הם לא היו בארץ ישראל בעת חורבן בית המקדש השני ולא חוו את נס חנוכה, ולא את רדיפות היוונים והרומאים. כמוהם כמו חלק מיהודי בבל, כורדיסטן, בוכרה, גרוזיה, תימן ועוד, אם כי היו עולים לרגל למקומות הקדושים בארץ ישראל וזכו לתואר “חאג״ במסע מפרך ומסוכן. גם העניים שבהם חסכו כסף כדי להגשים את משאת חייהם. היו גם נשים יהודיות שקיבלו תואר “חאג״. רבני יזד קיימו קשר בנושאים הלכתיים עם ה״בן איש חי׳״ בבגדד כדי שיעניק להם הסמכה.
כבר במאה ה-5 לפנה״ס, שירתו חיילים יהודים בצבא הפרסי, ואף כתבו מכתב ליוחנן הכהן הגדול, בבית המקדש בירושלים. האימפריה הפרסית נהגה כלפי היהודים טוב יותר מאשר נהגה האימפריה הרומית כלפי היהודים בארצות שכבשה.
בשנת 1932 מלך איראן, רזה שאה, ביקר ביזד, וב-1935 הגיע הנשיא יצחק בן צבי לביקור.
דוֹדי ניסן, אח של אבא, עלה לבדו לארץ ישראל בשנת 1930. הוא נהרג בפיצוץ בין רכבת לאוטובוס באזור צריפין. נציגי השלטונות הבריטים הגיעו עד ליזד, לאמו, סבתי מרים, כדי להעניק לה פיצויים. היא סירבה ואמרה: “מי שאיבד את הגמל לא חפץ באפסר וברתמות.״ היא דיברה פרסית, אבל השתמשה בביטוי התלמודי. אבא נהג לקרוא מתוך ספר הקינות שנכתב במיוחד לזכר אחיו בפרסית באותיות רש״י. כך ישב אחת לשנה במשך שעות, בוכה וקורא מתוך ספר הקינות.
סבתא שרה, מצד אמי, שהייתה נכה ברגליה, נהגה לצאת בחורף הקשה של יזד, בעודה מדדה על קביים, אל מי הנהר הקפואים, לשבור את הקרח ולהיכנס למים כדי שתוכל להיטהר. האדמו״ר מקרלין אמר לחסידיו בירושלים כי הנשים מיזד הן חסידות חרדיות, והתיר לחסידיו להתחתן עימן.
פתיחת בתי ספר של רשת “אליאנס״ ביזד בשנת 1929, עוררה התנגדות ועימותים עם ראשי הדת, בשל הלבוש ועל תוכני הלימודים. אולם עם הזמן, החלו אוצר התורה החרדי ורשת “אליאנס״ לשתף פעולה ביניהם.
אבא שמואל, היה בן הזקונים, ואימא גובהר (אבן ברקת) הייתה הבת הבכורה. טקס הקידושין והאירוסין על פי נוסח התלמוד נערך בהיותה בת 13, והיא נישאה בהיותה בת 15. בילדותה הייתה יהודייה יחידה בכיתה, וכל היתר — מרביתן בנות מוסלמיות. את הסבים רחמים ורפאל לא הכרתי.
נשים מוסלמיות וזרתושטיות היו מתכנסות ושומעות בשקיקה מאמי ומסבתי את סיפורי התורה בשירה ובחרוזים בשפה הפרסית, בעיקר את סיפורי יוסף וזולייכה. אימא למדה מאִמהּ שרה ומסבתהּ רחל גם את מלאכת האריגה שהעבירו מדור לדור, היו אורגות ושרות את סיפורי התנ״ך וסיפורי עם. אבא שמואל למד מאביו את מקצוע הקצבות, שלמד מאביו רפאל ומסביו יוסף וישעיה.
עם מות סבא רפאל ניטש “קרב״ ירושה בין שני הבנים, בכשי הנשוי ושמואל הרווק, לא על כספי ירושה ולא על נכסים, כי אם על ספרי הקודש שהותיר אביהם אחרי מותו.
***
היהודים גרו בשכונה יהודית שנקראה מַהַלֶה (מלאח במרוקו). לפני שנולדתי, שנות מלחמת העולם ה-2 ביזד היו שנים קשות, שנים של עוני ומחסור. ילדים שהתחרו בכלב על פרוסת לחם, שזרקו פועלי בניין מוסלמים לרחוב, והיו חופרים באדמה כדי למצוא שורשים או גרגושתא, לאכול כדי לרמות את הקיבה. קבצנים היו מתכסים בטליתות כדי שלא יזוהו. בקהילה היה רק מקרה אחד של התאסלמות; לזוג אוהבים לא הותר להינשא כי אחותה המבוגרת של האישה, טרם נישאה. הבחור נאלץ להיפרד ממנה, והיא נשארה ברווקותה, עד אשר בחור מוסלמי חיזר אחריה, והיא נענתה. היא הסכימה להתאסלם, ובליל החתונה חגגו המוסלמים את ניצחונם על היהודים, בפוגרום שביצעו ביהודים. יהודי אחר בקהילה החליט להמיר את דתו לדת הבהאית משום שהמתפללים נידו אותו על שביום שבת מסר מגש נחושת למשכונאי כדי לקבל כיכר לחם תמורתו. היו שנאלצו להשאיל מחבר למשך שעות אחדות את המכנסיים, כדי שיוכלו לכבס את זוג המכנסיים היחיד שהיה להם על גופם. משפחתנו סבלה גם כן מעוני וממחסור. נושים נטלו מבית הוריי, הזוג הצעיר, חפצים וכלי בית על חוב שלא שולם במועד ועוד. אבא עסק ברוכלות, בסחר חליפין, ושוטט מכפר לכפר לפרנסתו, ולקראת חג הפסח, עבד באפיית מצות לחג. זמן מה התגוררה המשפחה בעיר טאפט, משפחה יהודית, לבדה, בתוך אוכלוסייה מוסלמית-בהאית. אבא יצא לחפש פרנסה ונעדר ימים אחדים מהבית ואימא נותרה לבדה, אך המוסלמים והבהאים שמרו עליה מכל חשש.
אימי נדרה עם נישואיה נדר, לתת מידי ערב שבת לחם לעניים, וזאת למרות מצבם הכלכלי. באחד מימי שישי, לא היה להם כסף לקנות לחם נוסף, והיא נטלה את הלחם היחיד, קירבה לאפה להריחו, ובלב כבד נתנה אותו למשפחה ענייה. אנו נותרנו ללא לחם לשבת — כוחו של הנדר. חלוקת מצרכים כמו לחם ועוף לעניים במשך כל השנה, נחשבה ממש כמו להתפלל ולצום ביום הכיפורים.
על רקע המצוקה הכלכלית והעוני, החליט אבא לנסות את מזלו בעיר הבירה טהראן, ועזב את יזד.
המעבר מיזד לטהראן היה מחויב המציאות. תחילה הגיע לשם אבא לבדו, ומצא תעסוקה כשרת בביה״ס היהודי “כורש״ של רשת “אליאנס״, במרכז טהראן. אבא קיבל את המשרה משום שידע צרפתית, לאחר שהיה תלמיד מצטיין בביה״ס ביזד בשפה הצרפתית. אבא ידע לקרוא, לכתוב ולדבר בשפה הצרפתית. פרסית ידע לדבר, אבל קרוא וכתוב רק באופן חלקי. לעומת זאת בעברית ידע לקרוא ולכתוב, אך לא לדבר. את המכתבים כתב בכתב רש״י ואת התנ״ך למד על פי “התפסיר״.
לאחר שמצא תעסוקה ובית, הוא הביא אותנו לטהראן, את אימא, אותי ואת התינוק אהרון ז״ל. בתקופה זו השתפר מצבנו הכלכלי.
***
בטהראן אימא השתוקקה, שאני, בנה הבכור, אלמד תורה בביה"ס. גרנו בביה״ס היהודי “כורש״ והרי אין קל מכך — שבנה אשר הגיע לגיל ארבע, למרות גילו, ייכנס ללמוד בכיתה א׳, בביה״ס שבו אבא עבד. אימא ביקשה ממנהל ביה״ס מטעם רשת “אליאנס״, והוא נעתר שאכנס לכיתה ואשב רק בשורות האחוריות. הסכמתי לשבת בכיתה, כל עוד אימא ניצבת בפתח הכניסה לכיתה וכאשר הדלת פתוחה. בכל פעם שאימא עזבה את הפתח, רצתי החוצה.
המנהל הצרפתי של בי״ס “כורש״ התלונן בפני אבי שאני צועד אחריו לכל מקום ונוהג לחקות אותו, כאשר ידיי שלובות מאחורי הגב ואני תוחב מקלון בפה, כפי שהוא עשה עם הסיגריות בעת העישון.
בלילות החמים עלינו לגגות השטוחים וישנו באוויר הפתוח. בטהראן רכשו הוריי מכונת תפירה ידנית ובאמצעותה תפרה לנו אימא את הבגדים. איני יודע מדוע ומהיכן, אבל בזמן התפירה, התעקשתי שאימא תרקום באופן בולט על חזית החולצה שתפרה לי מגן דוד שאנו כינינו “ציונית״, ואני זוכר שהייתי גאה במיוחד ללבוש ברחובות טהראן דווקא את החולצות הללו שעליהן התנוססה “הציונית״.
התרבות הפרסית עשירה במעשי אומנות, שירה וספרות. החל באפוס הלירי על תולדות איראן “שאה-נאמה״ (ספר המלכים) מאת פירדוסי, דרך המרובעים של המתמטיקאי והמשורר עומר כיאם, שתורגמו בין השאר על ידי נפתלי הרץ אימבר וזאב ז׳בוטינסקי. המשורר היהודי-הנוצרי, הגרמני היינריך היינה, כתב אף הוא על המשורר פירדוסי, בן המאה העשירית.
בעת ביקורי בטהראן בשנת 1978 כחבר כנסת, ראיתי צעירים שרצו להוכיח ולהבליט את כשרונם. אלה היו עולים על במה ומדקלמים בעל פה פרקי שירה ארוכים. בתרבות הפרסית יש יחס של כבוד לנשים. ואומנם מעמד האישה באיראן, הוא המתקדם ביותר בעולם המוסלמי.
כמעט בכל שיחה עם אִמי, אפילו מדי יום בטלפון, היא שוזרת פסוק מאוסף פתגמים ומשלים, שמקורו בשירה הפרסית ואשר יש בו מוסר השכל רלוונטי לתוכן השיחה. מוסד “ביאליק״, בראשות אהרון ידלין, תרגם ופרסם ספרי שירה של משוררים פרסיים ידועי שם.
גם לאחר שישים שנות חיים במדינת ישראל, אימא ממשיכה להיות קשורה לתרבות הפרסית; מחוברת לשירה ולספרות הפרסית, לעיתונות ולטלוויזיה הפרסית. הנימוסים הפרסיים הם מן היפים בעולם התרבותי. האבא פונה תמיד לאשתו ולילדיו בלשון של כבוד: “אדון״, “גברת״, והכול בעושר לשוני ובשפה יפה. הדיבור זה אל זה הוא בגוף שני — רבים. הביטויים “סליחה״, “תודה״, “בבקשה״, שגורים ותכופים בכל שיחה. הנימוסים הפרסים מזכירים את הנימוסים האנגלים, אבל אינם קרים ומנוכרים. כאשר צעיר מבקש לשאת אישה, הוא אומר לבחורה: “התרשי לי להיות המשרת שלך?״.
הגנים הציבוריים בטהרן מפוארים ומרהיבים ביופיים, ומזכירים את ארמונות ורסאי בצרפת.
זכורה לי נסיעה מטהראן, בהיותי בן שלוש, לביקור משפחתי ביזד, נסיעה ארוכה שארכה יום שלם. בעת הביקור ביזד חלה אהרון, אחי הקטן, הוא נפטר ונקבר ביזד. אחותי שושנה (שהנז) נולדה כבר בבית החולים בטהראן.
***
ההכנות לעלייה לארץ ישראל החלו עם המעבר לטהראן. לאחר שהייה של שבועות אחדים במחנה העלייה “בהשטייה״, בית העלמין היהודי בטהראן, העלו אותנו לארץ ישראל. זוג צעיר עם שני ילדים פעוטים, אימא בת 22, בהיריון, אבא בן 30.
באוגוסט 1951, שלוש שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, עזבנו ועלינו על מטוס “אל-על״. אבא אמר לי לומר “שמע ישראל״ בעת ההמראה. נחתנו בלוד, רוססנו בדי-די-טי, והקליטה התבצעה בשער העלייה בחיפה. המטען לא הגיע, אמרו שנשרף וכל שנותר היו רק מכונת תפירה ידנית מדגם “סינגר״ וכן רדיו אשר נשאנו עימנו.
שער העלייה בחיפה, ובו עשרות ביתנים, ששימשו כמחסנים של הצבא הבריטי. המחנה מגודר בחומה, ואף על פי כן אנשים נכנסו ויצאו ממנו באופן חופשי. במחנה שהו בצפיפות נוראה המוני העולים מרחבי תבל. המיטות היו פרושׂות בצפיפות בתוך ביתן המאוכלס בעשרות משפחות, מכל הגלויות ובבליל שפות.
משער העלייה עברנו למעברת קסטינה — מעברת אוהלים אשר הוקמה על חורבות המחנה הצבאי הבריטי קסטינה. עשר שנים קודם לכן, דרכה כאן לראשונה כף רגלו של מנחם בגין, כאשר הגיע לארץ ישראל עם צבאו של הגנרל אנדרוס, הצבא הפולני. כאשר נשאלו הוריי על מקום היישוב הרצוי, אימא השיבה, “לא חשוב היכן ובלבד שיהיה בבי״ס לחינוך הילדים״. אמרו לה, “בוודאי שיש בי״ס במעברת קסטינה״, לימים קריית מלאכי. אימא הטיפה ופעלה בקרבנו כל השנים לרכישת השכלה, חינוך ולימוד תורה.
הגענו למעברה בשעת חושך, ונדרשנו להקים בעצמנו את האוהל. ראינו מרחוק את הבתים היפים של באר טוביה הסמוכה. אני לא יכולתי לראות כלום, מכיוון שדלקת בעיניים מנעה בעדי לפקוח את העיניים, ועפעפיי היו עצומים. הדי.די.טי. לא השפיע.
הרדיו שהבאנו עימנו מאיראן היה היחיד במעברה, והוא הקל עלינו ועל יתר דרי האוהלים את ההיקלטות.
שלושה חודשים לאחר עלייתנו ארצה, גם סבתא שרה וארבעת בניה הגיעו לארץ לשער העלייה בחיפה. הם סבלו מעוני וממצוקה, וללא אבא. אנשי הסוכנות היהודית באיראן סירבו אפילו להכניס אותם לתוך מחנה העולים “בהשטייה״, שהיה בתוך בית עלמין יהודי, שם רוכזו היהודים שהיו אמורים לעלות לארץ, וזאת משום היותה של סבתא שרה נכה ברגליה עם ארבעה ילדים קטנים. הם נאלצו לחכות שנתיים לעלייה. הם לנו מחוץ לגדר הקברים וסבלו מרעב קשה מנשוא. הילדים הקטנים נאלצו לבנות סמוך ל״בהשטייה״ חדר מגורים עשוי מחֵמר, בוץ מאדמת לס ולוחות עץ, כדי שיהיה להם מחסה מפני החורף המושלג ומהשמש החמה בקיץ, וכך חיו עד לקבלת האישור לעלות לישראל.
ברבות השנים, הסוכנות היהודית והממשלה הכחישו שהייתה סלקציה בעלייה לישראל. אולם הסלקציה נמשכה גם שלושים שנה מאוחר יותר, בעת ביקורי בטהראן בשנת 1978 כח״כ בשליחות ראש-הממשלה מנחם בגין, ערב המהפכה של חומיני, וכשסכנה מרחפת מעל לראשי היהודים.
הוריי ואני נסענו מהאוהלים במעברת קסטינה לחיפה, כדי לבקר אותם. בלילה חורפי, החל לרדת גשם סוחף, והעולים מהגלויות השונות הצטופפו בכניסה לביתן, נמלטים מהגשם וגם אני. החלקתי בבוץ ונפלתי עם הפנים על שפת דלי מלא מים שהוביל אחד העולים, בדרכו לתוך הביתן. נחתכתי חתך עמוק בפניי מתחת לעין שמאל, ומאז נותרה הצלקת על פניי. הדוד יוסף נשא אותי על כפיו למרפאה בתוך שער העלייה, שם תפרו את הקרע. בתום הביקור בשער העלייה, עם פנים מצולקות וחבושות, חזרנו הביתה לאוהל בקסטינה.
לאחר עליית הדודים: בנימין (שוקרי) — נשלח לקיבוץ אשדות יעקב, יאיר (נורי) נשלח לכפר הנוער ז׳בוטינסקי בבאר יעקב, חביב (הביב) לכפר ביל״ו, ויוסף (הדאיית) התגייס לצה״ל.
יוסף, הגדול בדודים שלי, אדם אציל נפש, נבון ורגיש, הוא מהאנשים המוכשרים ביותר ומטובי הלב שהכרתי. משרד הפנים ראה בו מודל ומופת לכל גזברי הרשויות המקומיות. בימי ילדותי הוא טיפח אותי, וזכיתי לקבל ממנו שפע של תשומת לב; מתנות, טיולים, ביקור ראשון בחוף הים, שעון ראשון, סרט קולנוע ראשון ואפילו משקה תוסס ראשון, ולא רק לי הוא דאג, אלא גם להוריי ולאחיי ולאחיותיי, וכמובן גם לאחיו שהיו צעירים ממנו. הייתי קרוב במיוחד לדודים, בגלל הפרשי הגיל.
