***שבעה ספרים דיגיטליים במארז אחד***
*התיק*
הנה תיק. תיק הכתבים של וילם פלוסר, אחד מהוגי הדעות הפוריים, פרובוקטיבים ומקוריים של המאה ה-20. פלוסר סוחב את התיק שלו לכל מקום; מוסיף אליו טקסטים חדשים, ניירות, מכתבים. הוא מאבד אך במפתיע מוצא אותו מחדש. תוך כדי נדודיו בעולם, בין נסיעות לנסיונות להשתקע בנחלה חדשה שתשמש לו בית, פלוסר כותב, וסוחב: את התיק שלו ואת עצמו. מציאת התיק האבוד מאפשרת שלל נקודות מבט או קריאות. להלן: הקריאה הריאליסטית – זו של מהגר, יהודי, הנע ונד עם מטען היסטורי בחיפוש אחר בית; הקריאה הקיומית – זו של אדם המעשיר ומעבה את גופו הממשי במבחר תכנים; והקריאה הפסיכואנליטית – זו של סובייקט הסוחב על גבו משקל מצטבר של עברו. אלגוריה. מסה על משא. טקסט קיומי־קומי על גורלו של אדם, ועל הנפש האנושית.
*טלפונים ועורבים*
הכירו את פבלו קצ'אזיאן, אחד מסופרינו האהובים, בכובע המסאי. האם מישהו זוכר את חיינו הטרום-סלולריים? את הזמן שבו יכולנו לנוע במרחב בלי שיאתרו, יטרידו, יפציצו אותנו, ידרשו מאיתנו דברים? קיום לא מרושת עם פחות פרסומות, פחות הפרעות, יותר זמן פנוי, ולמרבה הפרדוקס - הרבה יותר תקשורת ומגע בין אישי? פבלו מפליג בין רעיונות, אסוציאציות, הקשרים מפתיעים, בלי לכפות עלינו דעה מסוימת קורא לנו להתעורר.
*קסם ואושר*
אומרים כי קשה לאדם לשחזר את ההתפעלות המאפיינת את הקריאות הראשונות בספרים של תקופת הילדות. ומדוע? משום שהיקסמות חד פעמית זו אשליה ביסודה. היא נובעת מהעובדה כי עבור ילדים, בקסם ובחוסר-המובנות טמונים יופי ומשיכה; הצמא לדעת ולהתפתח מושך אותם לתור אחר הבלתי מוסבר שבו מסתתר יופי מאגי מקורי וחד פעמי.
בחלוף השנים, האדם הבוגר מאבד מן היופי המוחלט הקיים בטקסטים שנקראים בילדות, ומן החיים בכלל.
ג'ורגי'ו אגמבן מפרש את תחושת האובדן של האדם הבוגר בטקסט מכונן הנוגע בשאלה (המופלאה) והמפוקפקת: מדוע עצובים הילדים? מאין נובע העצב הילדי העמוק הפוקד אותם ברגעים מסוימים בשנות חייהם הראשונות?
הטענה המרכזית של אגמבן המובאת בטקסט משמשת נקודת זינוק מרתקת למסה: הילדים עצובים משום שהם מגלים שהקסם לא קיים. מרגע התפכחות מאכזב זה ואילך, הילד ההולך וגדל מבלה את מרבית חייו בדכדוך קיומי אמנם, אך לפחות הוא רשאי לפנטז ולחפש אחר אותו קסם אבוד.
*מחשבות על הקרפדה המצויה*
ג'ורג' אורוול תרם לאנושות מספר רב של מסות מופתיות. אין מדובר בכתיבה בדיונית, וגם לא ביצירות הגותיות. המסות של אורוול שוכנות על גבול הסוגות השונות; הן כוללות התבוננות ופואטיקה אישיות ביותר, לצד הארות פוליטיות ותובנות אנושיות. המשמעויות הטמונות ברומנים ובנובלות פרי עטו מוצאות במסותיו זיקוק רעיוני יפהפה.כך קורה עם "מחשבות על הקרפד המצוי". מסה זו מעניקה לנו את ההזדמנות לחוש ולחוות יחד עם אורוול את עוצמת החיים ואת התחדשותם בראשית האביב, וזאת דרך זווית הקיום של קרפדות המתעוררות לחיים מחדש לאחר תרדמת החורף בהן היו שקועות.
*נגד האספירין*
המסה הנפלאה שלפניכם התפרסמה בראשונה כחלק מהספר "כתבים למובטלים", שבו הסופרת המקסיקנית ויויאן אבן-שושן פורשת תורת חיים שלמה בנושאי תרבות, שוטטות, עבודה ופנאי, חופש והיפוכו. מושפעת מאישים כמו סטיבנסון, הזליט, סיורן, ת'ורו, אך גם מהטריות המחשבתית השוררת במדינתה, הטקסט הזה משרטט תמונת עולם רחבה והומוריסטית, שבה האספירין משמש ראי לקיומנו העכשווי.
*אחרי ההתמוטטות: שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי*
ביפו ברארדי הוא לטעמנו הוגה הדעות המעניין בתקופתנו. הוא מעולם לא תורגם לעברית. איש מלבדו לא ניתח כך את מצב החרדה הקולקטיבי בחברה שלנו, את נזילות הזמן, את אמצעי המדיה ואת העתיד המחכה לנו בדרך נהירה ומבריקה יותר. אנו מתחילים את מסע התרגום שלנו ליצירותיו של ביפו במאמר קצר מתחילת תקופת הקורונה. ביפו מנסה לדמיין אותנו אחרי. הוא מטייל בין פסיכולוגיה, סוציולוגיה ופילוסופיה בדרך כה פשוטה וסובטילית, עד שאת הטקסט שלפניכם אפשר לקרוא כמניפסט: כמכתב בבקבוק המושלך אל העתיד, מלא תקווה. שבע דקות קריאה, זמן לא מוגבל של תובנות.
*מניפסט הליגה הסוציאליסטית*
מי היה חושב שמניפסט הליגה הסוציאליסטית משנת 1885 יהיה אקטואלי כל כך כעבור 127 שנים ממועד פרסומו? נאומו האגדי של ויליאם מוריס – הסופר הפנטזיונרי, אבי תנועת "הארטס אנד קרפטס", האקטיביסט הפוליטי – מציג שחור על גבי לבן את מכלול הליקויים שיצרה החברה הקפיטליסטית, זו שעתידה הייתה להכחיד את שרידי מדינת הרווחה האחרונים על בסיס התחמושת הנאו-ליברלית. אם ניקלע לשיחות על מצב החברה, על יוקר המחייה, על התהומות המעמדיים שנפערו בקרבנו, הבה נשלוף את ויליאם מוריס מתחת לכפפה: אין ספק שננצח בוויכוח!
