13
____________________
"בטח שאני קוראת ספרים." היא ענתה לאחר שהתעניין. "אני מאוד אוהבת רומנים." היא אמרה לו. "...ולפני שאתה פולט משהו טיפשי, תסתום!"
חבל. היא הרסה לו את כל הָפַּאנְץ'.
למחרת בערב הוא הפתיע אותה עם רומן עבה במיוחד שרכש עבורה בחנות הצרה שמכרה ספרים בשפות זרות. הוא קנה לה ספר בשפתה. כמה שהיא אהבה אותו, וגם את הספר.
"אני יכולה לגמור ספר שאני אוהבת במספר ימים." היא אמרה לו. "ואתה? אתה קורא ספרים?" היא שאלה.
"אני?!... מממ... אני... אני לא יודע אם אקרא אי פעם ספרים, אבל אם ארצה לכתוב, יש לי כבר כותרת לספר הבא." הוא אמר.
"נו, מקשיבה..."
"שווארמה" אקרא לו.
"וואלה?!" היא התפלאה.
"וואלה!" הוא ענה.
"אני חושבת שאני מבינה אותך. זה הרבה יותר זול מפסיכולוג."
"בדיוק!" אמר וחייך.
"ואתה חושב שתיתן לי ביס מתישהו?" היא שאלה.
"כמובן שאתן! אתחיל בישבן."
(1995)
שנה זה לקח לי, אבל בסוף סיימתי... לקרוא את הספר. אני מעריך מאוד את יהונתן, ולכן התעקשתי לקרוא אותו בכל תוקף (את הספר, לא את יהונתן, כן?!), למרות שלא היה בי את הרצון לקרוא. אבל, גם כשזה לא ממש עניין אותי... השקעתי. הרי זהו יהונתן בעל לב הזהב שהעניק לכבודי את הספר הזה במתנה, ולכן, נשבעתי שאקרא אותו מתחילתו ועד סופו. אלא ש...
המקום היחיד שבו הייתי מסוגל לעיין בו בנוחות, היה... בנוחיות. תשאלו את נִיטְשֶׁה. חשבתי ש... אם כבר לשרוף זמן, אז הכי כדאי לעשות זאת בשירותים, 'כה אמר זרתוסתרא'... או במקרה זה... אבשלום.
בינתיים, ג'ורדן וְהַבּוּלְס שוברים עוד שיא NBA, ועומדים כבר על 23 ניצחונות מתוך 25 משחקים מתחילת העונה הסדירה.
ואם מישהו מעוניין להשאיל את פרידריך... זהו דווקא ספר לא כזה חרא.
__________________
הוא רצה שהיא תעשה משהו עם עצמה. אִכְזְבָה אותו העובדה שהיא לא למדה מקצוע. יש לה אומנם חוכמת חיים, אבל לא תמיד אפשר ללכת עם זה למכולת. בתת המודע שלו הוא ניסה לכוונה אל הדרך הנכונה, אך משום מה היא תמיד חיפשה את הדרך הקצרה. היא לא אוהבת ללמוד ובטח שלא לעבוד. היא מחפשת דרכים בהן תוכל לדלג על הכול. חבל. היא חייבת להבין שבחיים אין קיצורי דרך. הוא הִרְבָּה לתת לה דוגמאות על עצמו ועל אחרים. הוא הסביר לה שכדי להצליח בחיים חייבים להעז. נראה שהיא בכלל לא מאמינה בעצמה. במקום זאת, היא מעדיפה להאשים את השפה ואת ההתאקלמות.
"תגידי, מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?" הוא שאל אותה."להרזות." היא ענתה והוא החל לצחוק.
"לא התכוונתי שכשתהיי שמנה, התכוונתי בעתיד." הוא נימק."נו... ואחרי כל כך הרבה זמן איתך אתה לא חושב שאֲפַתֵּחַ בעצמי גם חוש הומור?! ברור שהבנתי את השאלה." היא אמרה.
כשאמרה שהיא רוצה לצאת ללמוד בחו"ל, הוא אמר לה ש"זה נהדר, תעשי את זה!", והיא נותרה המומה מכך שוויתר עליה בכזאת קלות.
אבל... חבל. היא לא הבינה שזה לא היה אקט של ויתור כמו שהייתה זאת תגובה של היפטרות מעול.
"אם האדם לא ירצה לבצע שינויים בעצמו, אף אחד לא יעשה זאת במקומו." הוא אמר לה.
היה זה האינסטינקט הבסיסי שלו שגרם לו להגיב באופן זה. ככה, בפשטות וטבעיות, כמו תמיד. האמת יצאה החוצה באופן ציני וברור. מבחינתו, שתלך! מבחינתו, זה גמור.
הוא הסביר לה שלפני שחושבים על אחרים, וכדי להגיע לסיפוק עצמי, כדאי לה שתתחיל לחשוב ראשית על עצמה ורק לאחר מכן "את תוכלי להיות מאושרת ושמחה."
אלא שהוא לא לגמרי הבין שהיא תמיד חשבה על עצמה, אך ורק על עצמה, דרך ניצול האחרים.
"ולא אכפת לך לא לראות אותי יותר?!" היא התפלאה.
הוא אמר לה ש"אכפת לי, אבל נראה לי שהכי נכון עבורך זה לעשות את מה שטוב לעצמך ולא בהכרח את מה שטוב לאחרים."
בשלב זה היא מבקשת יותר ממה שהוא מוכן לתת, ולכן חשב שיהיה זה קל יותר עבורו אם הנתק הזה יגיע מצִדָה ולא מִצִּדּוֹ. הוא הרגיש שזה כבר יותר מדי בשבילו.
'זאת לא את... זה אני.' כך חשב בליבו.
הוא היה מת שהיא תעזוב מיוזמתה, הרחק-הרחק אל מקום שישכיח אותה ממנו ולהפך. הוא ראה וחש את העצב שעל פניה ולכן בחר להעביר נושא.
"תכתבי משהו על פתק ותשמרי בצד." הוא הציע לה. "כי למילים יש כוח. עשי זאת והגשימי את חלומך."
"אני יודעת. אני כותבת." היא אמרה.
והוא?!... הוא לא ידע שלמילים יש עד כדי כך כוח...
(1996)
"כן, אני סופר." שיקרתי במצח נחושה למלצרית המהממת.
כזאת גבוהה ונוסעת בחיפושית צבעונית קטנה, שנת טָרַפַּפּוּ ש-ניקי, הבעלים של הפאב קנה לה.
פְרַנְק הוא אחיו של שמואל. הוא ואני שותים, צוחקים ובינתיים היא ממשיכה להחמיא ולחייך, למרות שהמומחים אומרים שמלצריות לא מחייכות לפי עובי הזין, אלא רק לפי עובי הארנק. אבל דווקא במקרה שלה היא הייתה נחמדה ללא שום תוכנית מגירה.
"תודה לך על השירות האדיב. אני אולי עוד אכתוב עלייך פרק בספר שלי." אמרתי לה מבלי שיהיה כיסוי לדְּבָרַי.
"מה!? אתה סופר?" היא שאלה בהתלהבות.
ואני, שבשלב זה של חיי, למעט ספירת הנקודות שקלעתי במגרש לא ספרתי כלום, ולכן שיקרתי. איך לא אשקר כשהיא כזו מדהימה?! היה זה משפט הפתיחה המשונה ביותר בו השתמשתי בחיי. מה לי ולספרים בכלל?!
"וואו!" הגיבה בהתלהבות. "תקשיב... אני וניקי כנראה נפרדים. מה דעתך שניפגש?!" היא הציעה.
חיפשתי במבטי אחר ניקי, ולפתע זיהיתי אותו ואת הכעס המכסה את פניו הזועמות מעברו השני של הבר. הוא מביט בנו בקנאה. מייד הוצפתי בחרטה על כך שייתכן ואני ה'סופר' השקרן עלול לגזול ממנו את חברתו הנוטשת.
"איך אשוב לבלות בפאב הזה, תגיד לי?! זה הפאב האהוב עליי. אני שורץ כאן לפחות פעמיים בשבוע, אתה הרי יודע זאת. מה עליי לעשות?" שאלתי את פרנק.
פרנק רצה שאגיע להחלטה בעצמי.
"אוקיי, היכן ומתי?!"
אל הבר הזה לא שבתי עוד.
כן, אני סופר! כן, כתבתי עלייך פרק בספר שלי.
____________
"בא לך לטוס לחו"ל?" שאל אושיק לאחר שהסתיים לו עוד פרק של 'תיקים באפילה'.
היה זה ביקור שגרתי אצל אושיק שהפתיע בהצעה. עניתי בחיוב למרות שלא ממש התכוונתי לכך ברצינות. מעולם לא הייתי בחו"ל, זה מעולם לא משך אותי, ומשום מה בכל זאת עניתי בחיוב ושכחתי... שכחתי די מהר שלמילים יש כוח.
אושיק חשש שמא ישכפלו את מפתח דירתו ולכן רץ להחליף את הַשֶּׁלֶט הדבוק על דלתו ורשם עליו שם משפחה פיקטיבי לפני צאתנו את הארץ. צודק, זה יותר זול מלהחליף מנעול.
היה זה טיול מאורגן מטעם המפעל שעבד בו אביו של אושיק, אותו המפעל בו עבדתי יחד עם מרשמלו לפני שהתגייסתי לצה"ל. אביו של אושיק ויתר על הנסיעה ולכן הציע את הכרטיס לבנו יחידו. רובם המוחלט של המטיילים הינם ממוצא פרסי, ואושיק גם. כך יצאנו ל'פַּרְסִיאַדַה', החבורה עם המבטא... פלוס מרוקאי אחד. טיסה נעימה!
ספרד. הגענו אל הרובע היהודי וחיש מהר ירדנו מן האוטובוס כדי לחלץ עצמותינו מן הנסיעה הארוכה. ממש בסמוך לסמטה עומד ומקבל את פנינו קבצן ספרדי בניגון מגניב על גיטרה ישנה. נחמד מִצִּדּוֹ של הפורט הספרדי שקיבל את פני התיירים בגיטרה בעלת שני מיתרים ופה בו שתי שיניים. שן אחת לכל מיתר.
"חְוַואנְטוֹ חֵרוֹ חוֹרַה קוֹרַסוֹן, חוואנטו חֵרוֹ חוֹרַה קוֹרַסַאוֹ..." הפתיע הזמיר בשירה קולחת.
חיש מהר החלו מחמיאים התיירים המתלהבים משירתו ופריטתו של הנגן המוכשר.
"וואו! מדהים! בסך הכול שני מיתרים, ואילו צלילים הוא מצליח להפיק מהגיטרה... כמה נעים!" נשמע הַפִרְגּוּן מפיהן של המבוגרות שבחבורה.
"וואו! מדהים! בסך הכול שתי שיניים, ואיזה סירחון הוא מצליח להוציא מהפה... תנו לו קצת מים!" נשמע המשפט מפיהם של עבדכם הנאמן וחברו שלא הגיב ממש בזמן.
דווקא נחמד הקבצן הספרדי. הוא מלוונו בהתמדה בניגונו הענוג כך ממקום למקום בנועם וסבלנות, מאתר לאתר ומאטרקציה לאטרקציה, וכל זאת מבלי להפריע. ללא מפריע עד... שהבחור הפתיע.
לאחר כשעתיים של התרשמות והתפעלות מן האתרים היפים התחלנו לחוש בשינוי הטֵמְפֵּרַמֵנְט של הבחורצ'יק שניגן בעילום שן. התחושה הנעימה אשר ליוותה אותנו בתחילת הסיור הומרה במהרה בתחושה מעיקה מייד לאחר שהבנו שלא לשווא הַדּוּ-שֵׁן נמצא כאן. זה אומנם לקח קצת זמן אבל בסופו של דבר הבנו שהוא עשה זאת בכדי לזכות במעט תמורה בצורת תרומה.
"מה בסך הכול ביקש הקבצן?!... כמה פֵּסוֹס?! (מטבע ספרדי)" אמרתי לאושיק בתחושה של מועקה.
וכעת, אני ממש מבואס. התבאסתי, כי הרי זה ברור שהבעיה כלל אינה הקבצן האומלל. המסכן אינו אשם שהצטלבה דרכו דווקא באוטובוס מלא תיירים מישראל, ועוד ממוצא פרסי.
לאחר כשעה קלה עלינו בחזרה אל האוטובוס הבטוח והמשכנו ליעד הבא. הַקַּלָּה הורגשה בנפשם של התיירים המודאגים לאחר שנחלצו מכעסו של הזמר המאיים.
23 דקות של נסיעה בטוחה חלפו עד ליעד הבא כדי לגלות את לא אחר מאשר... הקבצן החופר.
"חוואנטו חרו חורה קורסון, חוואנטו חרו חורה קורסאו..."
"הכיצד?! איך זה שהצליח להקדים אותנו?" שאלו בתמיהה המבוגרות שעִמָּנוּ.
"הכיצד?!... לא חשבת לעשות הסבה מקצועית ולהפוך לאצן תחרותי?!" שאלו בגיחוך עבדכם הנאמן וחברו הנמוך.
קצב הניגון של הגיטריסט עלה והואץ, גובה הדציבלים עלה אף הוא, ועדיין... אף לא פֵּסוֹ אחד. כלום. נאדה. כתוצאה מכך כל דקה אשר חלפה לוותה בפחד איום ונורא.
מדריך הטיולים שהבחין במצוקה הקבוצתית עוד ניסה להרגיע. כשלא צלח, המליץ שנברח. כעת, כשהאווירה לגמרי עכורה התחלנו בורחים מזעמו של הקבצן המזמר, כמעט... מבלי שיבחין. בזהירות ונחישות פילסנו דַּרְכֵּנוּ אל האוטובוס, היישר אל היעד האחר, לפני שנאחר.
לאחר 23 דקות נוספות של נסיעה מדאיגה עד ליעד הבא, ירדנו מן האוטובוס 'הַמְפַרְפֵר' כדי לגלות שוב... את הקבצן המסתער.
"חוואנטו חרו חורה קורסון! חוואנטו חרו חורה קורסאו!!" המשיך מנגן.
מייד כשהבחינו באיש המאדים החלו הקמצנים מאיצים צעדים. אך לפתע, גופו של הקבצן החל רועד.
"זה טיול מאורגן זה?!" גערתי באושיק... ובקבצן הנודד.
שירתו משתנה, ניגונו גם כן.
"אתם בן זונה!" קילל המסכן.
כעת, קולו הולך וצורח. אני מביט... ואושיק בורח. לפתע... נוצר קרע, ואין זו הכוונה לקרע התקשורתי שבין הקבצן לתיירי האוטובוס הקמצן, אלא, שמרוב ניגון עצבני נקרע לו מיתר מכלי הגיטר, וכעת... מלחמת 'קמצן וקבצן' עומדת בשער.
עצר הנודד את שירתו, הסיר ידיו ממיתריו ושלח מבטו... לכיוון המיתר. הוא מביט בגיטר. זוהי פרנסתו. כמה מיותר! הסיט הספרדי את מבטו מן הגיטרה והביט עמוק בתוך הלבן שבעיניהם המפוחדות של המטיילים. כעת... שֶׁקֶט. שקט מוחלט. אין ניגון ואין שירה. נותרו רק שקט ושררה. מבטו הזועם חושף את עיניו, הן רוגזות ומאוכזבות בגלל קמצניו. הוא ממקם את הגיטרה תחת זרועו השמאלית ודוחף אצבעות ידו השנייה אל פיו המבעית...
שן הוא שולף. שן. אני נשבע! אני לא מבלף! הוא מנגבו בבגדיו והחל פורט, פורט עם השן שהותרה... על המיתר... שנותר.
"אִחוֹ דֵה פּוּטַה דֵה לה מַדְרֵה... איחו דה פוטה דה לה מדרה..." איחל הקבצן במין סוג של הדרן.
התפעלות רבה החלה בקרב המטיילים, כי מספירת המלאי עולה שנותרו לקבצן מיתר אחד ושן אחת. אני נשבע! אני לא מגזים.
"פורט עם שן!? ורק על חד מיתר. פשוט מדהים. איזה מוכשר!" התלהבו נורא המבוגרות שבחבורה.
"אחי! זאת השן החותכת. בוא נעוף! נחזור למולדת!" קראו בנפרד אושיק המפוחד ועבדכם המשוחד.
האצנו רגלינו אל מעמקי האוטובוס שהונע מבעוד מועד, וכעת... שקט. שקט של חרדה. שקט של גאולה. האל לנו עֵד. לפתע...
"חוואנטו חרו חורה קורסון, חוואנטו חרו חורה קורסאו..." הבהילו בשירה... עבדכם הנאמן ואושיק הקמצן.
____________
נדמה שהיא מחכה לרגע המתאים. נדמה שגם הם, אלה המסייעים לה.
זה די מוזר שהקשר הזה נמרח יותר מדי זמן. ייתכן והם ממתינים לרגע הנכון, לרגע בו הכול יהיה בשל לנעיצת החרב האחרונה, זאת שתחסל סופית. ראשית, היא רוצה לתת לו תחושת ביטחון ורק לאחר מכן היא תתחיל במלחמת ההתשה. לאחר שהוא ירגיש מותש וזחוח... ובדיוק בשנייה בה הוא יפנה את גבו, כשיחוש בטוח... היא תנעץ את החרב החדה, את הקטלנית.
בינתיים, היא מובילה במערכה, אך המלחמה ארוכה ולה עדיין לא נקבע המנצח. אלא שאינה יודעת שקבע זה מישהו מראש... שבחר את ליבו לעולם לא לתת לה לכבוש.
ומדוע שתשתמש בחרב כה קטלנית על הבחור?! והרי שכבר מזמן הוא אליה מכור!
היא יכולה להסתפק במשהו חד וקטן, שיחדור עמוק בתוך ליבו הקמצן... מאהבה.
כל זאת היא עושה כדי שלמסייעים יהיה ברור כאור. בדיוק כפי שהמטדור מחסל בסוף את השור.
(1996)
מתאוששים אט-אט מן הקבצן הספרדי המתוח. הגענו סוף-סוף. הגיע הזמן לנוח.
לאחר מקלחת מהירה ומנוחה קלה בבית המלון, יצאנו לטייל במרכז התיירות הקרוב שב'קַאסַה דֵל סוֹל' הספרדית. אושיק ואני הבחנו בדוכן הקטן שבו עומד הקשיש הקשוח, שם ממש מאחורי הדלפק. בתוך תא קטן וחמוד עומד הוא זחוח. על הקיר שמאחוריו תלויים הפוסטרים של לוחמיו, הַמֵטַדוֹרִים (לוחמי שוורים).
'ביום שישי... יעלה ויבוא... גדול לוחמי השוורים... דוֹן צ'וֹרִיסוֹס דוֹס גוּאֵבוס...' כתוב בפוסטר המרשים.
"!Hola (בספרדית, שלום!)" הפתיע הקשיש בקריאה עליזה שניצלה את חוסר ערנותנו בזמן שבהינו בפוסטרים התלויים מאחוריו. "הוֹלָה" אמר והחל לקשקש בספרדית.
"!Ole! Ole" השיב אושיק בבדיחות הדעת שלא הרשימה את הקשיש בעל המגבעת.
נדמה שאין לו סבלנות לבדיחות. בכל זאת, הוא קשיש. הזמן לא רץ לטובתו, אין מה לעשות!
"Si, מה לרשום?" שאל הספרדי בביטחון והותיר את שני התיירים פעורי פה.
אנו עומדים ומביטים האחד בשני, אושיק בי ואני באושיק, לאור ההתקלה של הקשיש התחמן. בסוף, ולמרות המחיר המופקע, הסכמנו. חשבנו שזו יכולה להיות דווקא מזכרת נפלאה מספרד היפה.
"אוקיי... אוקיי... רק פוסטר אחד!" ביקשנו ממנו בשפת הסימנים.
הושיט הקשיש דף ועיפרון וביקש שנרשום את שמותינו באותיות דפוס גדולות וברורות כטיוטה לפני ההדפסה הגורלית. חשבתי שיהיה זה נכון ל'סְפַרֵד' את שמנו על הפוסטר, כך שייראה יותר אותנטי. הסיבה הנוספת הייתה כי חשבתי שאין סיכוי ששור ספרדי אורגינל יסכים לעמוד באותה הזירה יחד עם לוחם פרסי בשם 'אושיק', או גרוע מכך... מטדור מרוקאי בשם 'אבשלום'. לא, לא אמין. לא אותנטי. מממ... לא. ולכן, הצעתי שמות חלופיים.
'OSHIKOS EL PARSIANOS' רשם אושיק על הפתק הקטן.
באוזניי זה נשמע כשם יווני. אך מה אכפת לי! שיחיה באשליה.
וכעת, זהו תורי...
'DON AVIOS EL MAMAN' רשמתי על הטיוטה.
"מממ... אוקיי... יהיה בסדר." מלמל הספרדי לאחר שלקח את הפתקים שהגשנו ועיין בהם ארוכות במבט מעט ספקני.
בחרנו את דוגמאות הפוסטרים ומייד החל הקשיש במשימתו. הקשיש החל לוחץ בַּחוֹתָם הידני המגולף באותיות דפוס לועזיות וגדולות על גבי הדף הגדול שהיה מיועד לאושיק, תוך שהוא מחשב כיצד למקמן נכונה על הפוסטר. לפתע, הוא עצר. ישנה בעיית מיקום. ממש הפתעה גדולה... בלשון המעטה. הוא חייב לצמצם 'רווחים', לפחות בשם המשפחה (אם לא בשם השם). אות ועוד אות... ועוד אחת עד שלבסוף סיים הקשיש את משימת ההדפסה. אבל... הוא סיים אותה במעט אכזבה. הוא כל כך מאוכזב מחוסר הסימטריות של שם הלוחם. השם ירחם. הציג הקשיש את המוצר המוגמר לאושיק במבט מבויש, ונמנע מלהביט בעיניו.
לקח אושיק את הפוסטר, חייך בחיבה ואמר לקשיש ש"הכול מעולה. תודה רבה."
הביט הקשיש באושיק, גלגל את הפוסטר, הידק בגומייה קטנה והגישו בחזרה לאושיק במעט אכזבה המלווה בתחושת כישלון.
אחד הלך... Una más para ir (בספרדית, נותר עוד אחד).
אנו מביטים בקשיש בהערצה בזמן שהוא מכין את התשתית לביצוע העבודה הבאה. הוא נראה מיומן, רק חבל שהוא קשיש ולא נשאר לו יותר מדי זמן...
יכולנו לנחש שאוהב הספרדי את עבודתו כי לוותה היא בנעימות ספרדיות מפיו המזמזם. אך אודה שהיו גם רגעים שנדמה שבדיחותינו עִצְבְּנוּ לו את 'הצורה', ובקלות היינו עלולים לגרום לו לשנוא את המקצוע בו עבד, ולכן, היה גם נדמה שבעוד רגע קט במקום נעימה מפיו המזמזם... הוא הולך לדפוק לנו יריקה מפיו המתעצבן.
"!No! No! No! Nooooo (בספרדית, לא! לא! לא! לאאאאא!)" מפתיע בקריאות של תסכול הקשיש המזדקן. אז מה הבלבול?
לוקח הקשיש את הפוסטר הכמעט גמור, מקמט אותו בפרצוף מקומט ומשליכו אל הפח.
"No! No! No! No!" קראנו בדאגה כשניסינו למנוע ממנו את פעולת החיסול.
"זה בסדר! זה באמת בסדר! השם ירחם... למען השם." אמרנו לו בקול מרחם.
"...OK... Tranquillo… Calmarse" (בספרדית, "אוקיי... שקט... תירגע...") מלמל לעצמו והחל מסדיר נשימותיו הספרדי הזועם.
לאחר שנרגע הקשיש, שלף פוסטר חדש מן המדף והחל במלאכתו בשנית. נראה שהוא כבר מת... לסיים.
וכעת, בדיוק כמו קודם, החל הקשיש מזמזם נעימות ספרדיות ומבקש באופן לירי ש"הפעם תסתמו את הפה ותנו לי להתרכז בעבודתי!"
אושיק ואנוכי התחלנו לשקשק. התחלנו מחזיקים אצבעות בידיים, ברגליים וגם את אצבעותיו של הספרדי... ושותקים. שום ציוץ. שום מילה. רק נעימותיו של הקשיש המזמזם ברקע נשמעות. "אוּ-לָלַה..."
"שְׁנֵי שליש הסתיימו, עוד שליש To Go (באנגלית, נותרו)." מלמלתי, ובליבי המפוחד פיללתי להצלחתו של הקשיש כשהוא ממשיך ללחוץ בזהירות את שאריות האותיות הלועזיות על הפוסטר.
אות ועוד אות ועוד אחת ו"אִחוֹ דֵה פּוּטָה דֵה לָהּ מָדְרֵה..." נשמעו רצף המילים המוכרות מפיו של הקשיש הזועם.
'חתיכת קללה רבצה על הפוסטרים האלה!' חשבנו. כעת... רועדים ומבוהלים השניים, ומנסים להרגיעו...
"No! No! No! No! Si! Si! Si!" (בספרדית, "לא! לא! לא! לא! כן! כן! כן!") מלמלנו בספרדית עילגת מתוך בלבול ופחד.
ניסינו להסביר לו שזה בסדר, שזה לא נורא אם לא כל האותיות ייכנסו פנימה יחד.
"זה לא נורא! גם בחיים מקצרים לי את השם. זה בסדר איך שאתה רושם." ניסיתי להרגיעו. "עזוב את זה. אני אשם!"
סימנתי לו עם הידיים שזה רק באשמתי ואין הוא אשם. השם ירחם. ירחם השם.
"!No" התעקש הקשיש.
"!Si" השבנו, עד... שהצלחנו להרגיעו.
"אם בתור ילד היה קשה לגדול עם שם ארוך שכזה, אז הינה החותמת!" אמרתי לאושיק לאחר שהצבעתי על ידו של הספרדי הקשיש שהחזיק בידו המוכתמת מדיו את חותם העץ.
במבט מאוכזב אך משלים גלגל הספרדי את שתי עיניו ואת הפוסטר השני אל תוך הגומייה וקילל את שנינו לשלום ולא ברכה.
אושיק הציע ש"בוא נישאר קצת..." ולא נעזוב מייד.
הוא הציע שנשקיף מן הצד עד אשר תשוב נשימתו של הספרדי העקשן אל גופו מפני שחשש שישלח האל את הקשיש הנזפן אל הספרדי הקברן... עוד בטרם הגיע הזמן.
"כעת הוא נושם." ברוך השם.
הלילה אלך לבקר את אֵוַוה, שוב, בערך כמו שקרה בשלושת הלילות האחרונים. אווה הספרדייה ראתה אותי ואת אושיק בפאב הבריטי שאירח את התיירים מן המדינות השונות ומייד נדלקה... עליי. היא אומרת שיש לי עיניים יפות. מאז אותו הרגע לא הפסקנו להתנשק. כך גם היה בשלושת הלילות האחרונים בהם אני מסיים עם הטיולים עם אושיק והחבורה ולאחר מכן הולך לשכב עם אווה.
בהתחלה זה לא היה כזה פשוט. למען האמת די חששתי, אבל לא מפני שהסתובבתי באמצע הלילה לבדי. זה נכון שבתור תייר זה לא הדבר הנכון לעשות, אך לא חשתי שום פחד, כי כשהזין עומד... אתה לא ממש מפחד. למען האמת חששתי יותר מאווה, זאת לאחר הלילה הראשון שלנו יחד. הדירה שלה הייתה חשוכה, החדר היה חשוך, אווה הייתה חשוכה וגם הַכּוּס היה חשוך. הכוווול היה חשוך. כשהתחלתי להפשיט אותה כדי שאוכל להגיע ליעד הנמצא מבעד לתלתלי הערווה שלה... גיליתי בליטה מתחת לתחתון.
אימאלההההה! יכול להיות שהתבלבלתי? זאת כמובן... אם בטעות בזין קטן נגעתי.
אני מודה! אני מודה שנבהלתי קשות. כך לפחות זה היה בהתחלה. כשהרגשתי שרטיבותה מציפה את כף ידי ואת המיטה, הבנתי שמדובר באישה חרמנית עם... דגדגן גדול, גדול מאוד, הגדול ביותר בעולם.
כשגמרתי, אמרתי לה ש"!Finito" והיא החלה לצחוק, מכיוון ש-Finito אומרים באיטלקית ולא בספרדית. לא חשוב. העיקר שגמרתי.
אז... לאחר ש-Finito עם אווה ושעות ספורות לפני שובנו ארצה עצרנו בחנות המזכרות, אני ואושיק. רכשתי את החרב המעוקלת שראיתי שם בדלי הגדול. רציתי אותה אצלי, בבית, וזאת מבלי לחשוב כיצד היא תעבור בשיקוף של הבידוק הביטחוני שבשדה התעופה הספרדי. זוהי חרבו של המטדור, זאת שמחסלת סופית את השור... הזועם לאחר שהותש מן המערכה הארוכה.
למרבה הפלא, החרב עברה בשיקוף הביטחוני ללא שום תקלה.
כעת, כשאנו שוב בארץ, מסמרתי את החרב החדשה על קיר חדרי. תאכלס, מה לי ולחרב מטדור?! אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה פגשתי שור זועם מסתער לעברי... אם לא מחשיבים כמובן את בַּלּוּל הענק שהוריד לי חתיכה מהשן כשנכנס בי בכיתה י'. כולה ניסיתי לסחוט עבירת תוקף. לא יודע מה עבר לי בראש.
כבר אמצע הלילה ואני שוב מתעורר מן הרחשים המוזרים שבארון הבגדים, בדיוק כמו בכל לילה של השבוע האחרון, אלא שהפעם החלטתי לבצע בדיקה יסודית ולהניס את השדים שבתוך הארון. אז, לקחתי יוזמה והוצאתי את הכדורסל ואת יתר הציוד שהיה זרוק שם במפריע. אני שולף ומניח בצד עוד חפץ ועוד ספר ועוד 'זְבַּאלֵלה' חסר שימוש, ועוד... לפתע, קפץ לו קפץ... העכברון הנמרץ.
"אימאלהההה!!!" צעקתי ומייד רצתי לחפש איזו נעל, לפני שהוא בורח.
ואז... פתאום נזכרתי...
רגע... יש לי קיר, ויש בו חרב. בהיסטריה רַבָּתִי רצתי לכיוון הקיר, לקחתי את החרב האימתנית והתחלתי להילחם בַּ'רָטַטוּי' המסתורי עד... ששרר שקט בחדר. הנחתי על הרצפה את החרב והמשכתי לחפש את העכבר הנמהר, אך לא מצאתי דבר. כשהתייאשתי מן החיפושים לקחתי את החרב שהייתה מונחת על הרצפה בכדי שאוכל להחזירה אל מקומה, שם בקיר.
לפתע, נכנס אבי ושואל על "מה כל הרעש והמהומה?" ועוד לפני שהספקתי לענות הוא המשיך ושאל "מִזֶּה אתה מפחד?! הלכת להרוג עכבר כזה קטן עם חרב כזו גדולה?! אני מתפלא עליך!"
'רגע!!! איך הוא בכלל יודע שיש לי עכברון בתוך הארון? ואם הוא ידע, אז מדוע הוא לא ניסה לחסל אותו בעצמו?!' תהיתי בפליאה גדולה.
ואז... בדיוק כשניגשתי להשיב את החרב למקומה, גיליתי בקצה חודה את העכברון הפצפון. הוא ננעץ בה בקרב האחרון.
'אחחחחחח!' ישר בתוך הלב.
כך נראה הלוחם המסכן. עם לשון בחוץ ולב מָחוּץ, כשידיו ורגליו פרושות לְצִדֵּי גופו. מת ומשופד מחרב שהייתה יכולה לחסל שור.
"בשביל זה קנית אותה?!" שאל פפי בגיחוך והלך לכיוון חדרו.
"רגע!" קראתי לו. "מה אני עושה איתו עכשיו?! לשירותים? לפח הזבל? קבורה צרפתית?! מה אני עושה?" שאלתי.
"לא יודע." ענה פפי. "אתה יכול לקבור אותו בחולות אם אתה רוצה." הציע וחזר לישון.
אמצע הלילה. ירדתי אל הדיונה שמעבר לכביש שבאזור החדש וערכתי קבורת גיבורים לעכברון האמיץ שנהרג בעת מילוי משימתו, משימת ההישרדות.
וכעת... המארש הצרפתי... "מממ... מממ... מממ... ממ... ממ..."
יהי זכרו מעוך.
____________
"מוזר! אין לי מושג איך זה קרה שהתאהבתי דווקא בך. מבחינה חיצונית אתה בכלל לא הטעם שלי." היא אמרה לו.
"כן, אני שומע זאת הרבה." הוא ענה. "ומהו הטעם שלך?" הוא שאל אותה. "בעצם... אל תעני! אני זוכר... הטעם שלך הם שחקני פורנו." שלח עוקץ משלו.
הוא אינו מתרגש מדבר. לפחות לא מהדברים שהיא עושה.
