ספר השירה עוֹלָם לוֹחֵשׁ בַּיִת מגשש אחר האור שיעלה, שיאיר.
בספר ארבע שערים ששביליהם נפתחים אל אותה הדרך:
"שִׁירֵי הַשָּׁנִים שֶׁבְּגַבִּי" מדובבים שיחה בין סבא וסבתא ניצולי שואה, שחוט של חסד ושל רוך נסוך על שפתותיהם, לנכדתם: אֵין דָּבָר מִרְיָמוּל, אֵין דָּבָר. כָּל עִנְיָן צָרִיךְ הַרְבֵּה אֱמוּנָה, וְגַם קְצָת מַזָּל.
בשער "דְּבֵיתְהוּ" שירים המדברים את היחסים שבינו לבינה בשפה של אור. הנה גם כאן נענית המשוררת לקריאה בשמה, אך הפעם לא מרימול אלא מירי: כְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר לִי: "מִירִי", מִתְחַיֵּךְ בִּי שִׁיר הַשִּׁירִים.
השער השלישי, "שִׁירֵי הַשָּׁנִים הָרוֹעֲדוֹת", הוא ניגון חדש של תפילה ואמונה שהביאה מגפת הקורונה אל מיתרי הנפש. וכך, דווקא כשהַכֹּל הָלַךְ וּבָא מִן הָעֲרַאי עולות התְּפִלּוֹת שֶׁבְּפִתְחֵי כָּל הַבָּתִּים.
השער הרביעי והאחרון מוביל אותנו לאורך "שִׁירֵי הַשָּׁנִים הַפְּשׁוּטוֹת" – בחדרים, בעיר, בכבישים, ומראה איך בכל אחד מהם קָם הָאוֹר, הָלַךְ הוֹסִיף בַּפָּנָסִים.
מירי וסטרייך היא מרצה ומורה לספרות, לתנ"ך ולאגדה במדרשת לינדנבאום –  לוד, במדרשה בבר אילן ובישיבת אמי"ת כפר גנים. עוֹלָם לוֹחֵשׁ בַּיִת הוא ספר שיריה השני. ספרה הראשון, שִׁירָה לְמַרְאִית הָעַיִן (שירה לצד צילומים של עמי גלזר), יצא לאור בשנת תש"ף בהוצאת כתב.