שבת, 1 במרץ 2008, 12:25 בצהריים
צפון אקוודור, סמוך לגבול עם דרום קולומביה
קול פיצוץ אדיר מחריש אוזניים קורע את דממת הג'ונגל האמזוני. מטוסים יורים פצצות חכמות על מחנה מוסתר במעבה היער. שניות לאחר מכן חורך משק כנפיהם של הליקופטרים את השמיים, וחיילי הצבא הקולומביאני נושרים מתוכם אל הקרקע. מחזה סוריאליסטי נגלה לעיניהם. סוכות המחנה נהרסו כליל, גדמי כלונסאות תלויים כמוצאים להורג על ענפים שבורים שנקרעו מגזעיהם, כלי נשק מנופצים, חלקי מתכות, גזרי עצים, בגדים וגופות. כל תכולת חייה של קבוצת חיילי גרילה של הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה, ה- FARC, אשר מצאה מסתור מפני הצבא והמשטרה הקולומביאנים במחנה זה, בשטחה של המדינה השכנה אקוודור, התגוללה מנותצת על אדמת הג'ונגל המהבילה.
ראול רייס, המנהיג מספר שניים בצבא המורדים והמוח המתכנן, נהרג בהפגזות עם עוד עשרים וחמישה מאנשיו. ליד גופתו נמצא מחשבו האישי אשר נותר ללא פגע, ובו אינפורמציה שלא תסולא בפז על פעולות הארגון החתרני ועל קשריו הענפים הן עם ברוני סמים והן עם ממשלות האזור.
יומיים קודם לכן
תל אביב, יום חמישי, 28 בפברואר 2008 . סמדר
היא נשענת על מעקה העץ החום כהה. מולה פרוש מסך שמיים ענק בצבעי אפור כהה וסגול, ואניצי אדום מוכסף שזורים בו לאורכם כמו סרטי זהב בעבודת רקמה משובחת.
כדור השמש הכתום כבר נעלם אל תוך המים הרחוקים, והזוהר העדין שלאחר שקיעה מתכסה לאטו בשמיכת החשיכה המשתלטת. קר. הגלים לא גבוהים אך רועשים בהתנפצם אל המזח החדש בטיילת של הנמל. באור אחרון מנצנצת על קפליהם תחרת זהרורי קצף לבן, נפרשת כמניפה ענוגה.
מחר אני ממריאה היא מספרת להם, מותחת באגודל עטור טבעת כסופה את קצה סוודר הגולף השחור אל שפתיה המכחילות, מנסה ללכוד את חום נשימתה שנכלא בין צוואר המעיל הקצר ובין צעיף הצמר החום. ב-29. השנה יש 29 בפברואר. סימן טוב, לא?
היא רוכנת אל מעבר למעקה. על רצועת החול הרטוב נעים באוושה דקה כפיסי עץ ושברי ענפים שהביאו המים והרוח. איך הים לא מתעייף לחזור תמיד על עקבותיו? קדימה, אחורה, קדימה ושוב.
צמיג קרוע שנפלט אל החוף משיר עוד רצועת גומי שחורה כמזכרת. ריח חזק משכר של קפה זולג אל הגלים, מתבל את ריח הים. בתי הקפה שמאחוריה מדליקים אורותיהם בזה אחר זה, מזמינים אל חומם ואל ניחוח מאפיהם את מקדימי הבליינים, את הזוגות האוחזים ידיים ואת הבודדים שהבל פיהם ייצור אד על שמשת החלון שליד שולחנם.
במוחה היא מסכמת ספירת מלאי. הכול מוכן. הדרכון, הכרטיס, החיסונים, הכסף, ויזה לא צריך, מקבלים במקום, העברתי לכולם את כתובת המייל שלי סמדי לוי שטרודל יאהו דוט קום, ואת הכניסה לבלוג שלי, את התרמיל ארזתי חוץ מכלי הרחצה והבגדים שאלבש לטיסה, ("ארזתי לבד לא קבלתי שום דבר" היא כבר מקדימה במחשבתה תשובה לבדיקה הביטחונית), שלחתי אסמסים לחבר'ה ובפעם המי יודע כמה הרגעתי את אמא ואת אבא שלא אעשה שטויות, רק מאצ'ו פיצ'ו, אגם טיטיקקה, טיול לאנדים וזהו. שום סמים, שום פטריות, נו באמת, איזה שטויות אני כבר מסוגלת לעשות, סבונית שכמותי, מה כבר עשיתי בחיים הקצרים שלי, ילדה טובה רמת גן, מה כבר הספקתי, כולה תיכון, פקידה בצבא וקצת עבודות מזדמנות פה ושם. לא העזתי, לא הברזתי, לא אכזבתי, לא שיניתי, לא יצרתי, לא מרדתי. פעם אחת בחופש הגדול שאחרי כתה י' נסעתי בטרמפים לאילת, זה הכי שהרחקתי לכת. זה נקרא לעשות שטויות?
הפלאפון רוטט. מה זה? שכחתי אותו על שקט? כל כך הרבה שיחות התקבלו, היא לא שמעה ועד עכשיו גם לא הרגישה ברטט.
טוב מה נהיה? אין מצב שאני מתחילה לענות לכולם. כבר נעשה מאוחר. מילא, שינסו שוב. רק אודיע לאמא שאני כבר מגיעה. מאז מה שקרה היא בחרדה איומה כשאני לא מתקשרת. כן, והכי חשוב זה איך יוצאים מהמלכוד המשפחתי הזה. לא ברור לי. לא די שכאן כו--לם נכנסים לי לנשמה ולכו--לם יש מה להגיד על כל חבר ועל כל ידיד, ולמה לא נרשמת ללימודים? ככה תפסידי עוד שנה, הרי אי אפשר למלצר כל החיים, אז עכשיו דבר ראשון כשאני מגיעה ללימה אני גם צריכה לבקר איזו משפחה אלמונית. זה מה שחסר לי עכשיו, איזה דוד ודודה זקנים שמעולם לא ראינו. מי בכלל מכיר אותם, מאיפה הקרצתם אותם, הי? ולא סתם זה אלא שנכון, אבא מודה, שרק לא מזמן התברר שהם בכלל קיימים, ולא בדיוק ברור איפה הם גרים, אבל "לפעמים יש מצבים שזה עוזר כשיש משפחה, במיוחד כשנמצאים לבד במקום זר, ואת עם החוש השישי שלך כבר תמצאי אותם, אז אולי כדאי לך להתאמץ."
היא נושאת מבטה גבוה יותר אל מעבר למפרץ שם מנצנצים אורות יפו כלוחשי סוד. מה הם מספרים לי? האם זה מין איתות מורס כזה של סימנים ושל אזהרות? ודאי גם שם עמדו אנשים מאות בשנים, בוהים אל האופל ותוהים מה צופן להם העתיד. ודאי גם שם ציפו כמוני להתחלות חדשות.
כשהיא מתרחקת בחושך, ונחלשת המיית הגלים בגבה, היא מסבה את ראשה ונפרדת . ביי. מחר כבר אהיה מן העבר השני. מחר יתחיל פרק חדש.
