"כנגד ארבע בנות שתקה תורה: אחת חכמה, ואחת כעוסה, ואחת תמימה, ואחת שאינה יודעת לשאול".
הגדה היא אחד הטקסטים היהודיים הנפוצים ביותר. במרכזה, עומדת התפיסה "והגדת לבנך" – כדרך להנחיל מורשת של זיכרון שתעמוד לדורות הבאים. אלא שתפיסה זאת מעוררת את השאלה ומה נגיד לבנותינו? ועוד נשאל אם "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" מה מקומן של הבנות והנשים שאינן נזכרות בהגדה? 
יופייה של מסורת ביכולתה לחבר לזיכרונות ילדות ולייצר זיקה למורשת ההיסטורית, באמצעות סיפורים וטקסים, דוגמת סדר הפסח המתחדש מדי שנה בשנה. 
מטרת הגדת פסח זו להנכיח את הנעדר באמצעות הדגשת תרומתן של נשים לתקומת ישראל הן במקורות והן בימנו.
ההגדה נכתבה מתוך כבוד לאמונה ולמסורת, מתוך גישה הרואה שיש מקום לתפיסות חדשניות, הלוקחות חלק בטקסי עבר בצורה מחודשת באמצעות הפיכת שתיקה והדרה לקול וייצוג בקרב נשים.
ניתן לבחור חלקים מהטקסט לקריאה לצד ההגדה המסורתית וניתן לקריאה כהגדה שלמה.
הגדת פה-סח מנכיחה את הקול הנשי סביב שולחן הסדר. היא בוחנת את משמעות השחרור במובן העמוק של המילה כשחרור מכבלי תרבות פטריארכליים שהקנו לנשים מקום משני בחשיבותו בחיק המשפחה לא כל שכן במרחב הציבורי ובחיים הציבוריים.
 הגדה אלטרנטיבית המייצרת הכוללת מנהגים וטקסים שנועדו להעניק מקום לנשים בסדר המשפחתי והלאומי, החל מכוס מרים – שנועד לאזכר את בארה של מרים הנביאה והמשך בהתייחסות למקומן של בנות ונשים במורשת ישראל.