מושגי יסוד שמומלץ לקורא להכיר לפני קריאת הספר:
מוסלאווים - יוצאי העיר מוסול שבצפון עיראק (במקור: מַוואצְלֵה. מוסול בתעתיק נכון: אלמוצל, الموصل).
עקראווים - יוצאי העיר עקרא שבצפון עיראק (בתעתיק נכון: עקרא, عقرة).
ארבילים - יוצאי העיר ארביל שבעיראק, מזרחית לעיר מוסול. (בתעתיק נכון: ארביל, أربيل).
מילים בודדות שהשתרבבו בשפה המוסלאווית היהודית באו לצד תרגומן לעברית.
מחשש לבלבול לא נשמר התעתיק הנכון של השמות והמילים שבערבית. במקומן הובא המקור, כפי שנשמע בהיגוי השפה המוסלאווית היהודית.
מקורות לכתיבת הספר:
התוכן וכל הדמויות נבנו על סמך סיפורים שונים שנשמעו מפי יוצאי עיראק ועל סמך ראיונות עם יוצאי מוסול החיים בשיכון ג בטבריה.
חומר שפורסם ב'מנחת אשור', כתב עת לענייני תרבות וחברה, שיצא לאור על ידי המרכז למורשת יהדות מוצל.
עיתונים מתקופת שנות החמישים, כמו 'הארץ' ו'מעריב'.
המעברות, מעקירה לתקומה - העמותה למורשת המעברות.
1
חורף, 1950. כל קיץ להטו הצריפים ובתוכם נאנקו הדיירים. החום היה מעל ליכולת סבלם. כל חורף טיפות הגשם רקדו בעצלתיים על גגות הפח, והשמיעו מנגינה מונוטונית ומחרישה. בקיץ היו צריפי הפח למאכלות חנק של חום, ובחורף לקיפאון - אימים. רוב דיירי הצריפים שבמחנה ד היו מוסלאווים, שעלו מהעיר מוסול שבעיראק, והיתר ארבילים מארביל. מעבר לכביש שחצה את המעברה התרכזו העקראווים שעלו מהעיר עקרא, ובין כולם פזורות משפחות אחדות של בגדאדים. האווירה בין המחנות הייתה של כור היתוך אמיתי, והייתה ציפייה מתוחה לעתיד. גם אלה וגם אלה המתינו בקוצר רוח ליום שבו ייפרדו זה מזה, אבל בעיקר ליום שבו ייפרדו מהמעברה ויעברו לשיכון של קבע.
עתה האדמה הפכה לבוצית ונחלי מים זרמו בין הצריפים. אדמת בוץ אכזרית נרמסה מתחת לרגלי הדיירים במעברה.
נאג'י קיווה שימי הקור יסתיימו במהרה, כשם שימי החום הסתיימו, ושוב יגיעו ימים יפים של אביב. אבל כמו להכעיס שני החורפים הראשונים שקיבלו את פני העולים שהגיעו לארץ, היו החורפים הקשים ביותר שידעה המדינה.
בשעות בין הערביים אהב נאג'י לצעוד לבדו מסביב לגושי הצריפים. היום יצא מגבולות המעברה והביט לוואדי שנשקף לפניו, ואדי שזרם מבקעת הארבל אל הכינרת.
עצי שיזף בודדים היו פזורים ללא סדר מעבר לגבולות המעברה. בימים יפים ילדים קטפו מהם את פרי הדומים, ולעיתים גם נהנו לשחק בצילם של העצים הגבוהים. נערים ונערות נהגו לערוך טיולים רגליים באזורים הסמוכים למעברה, ולקטוף מפרחי הבר. לא הרחיקו לכת ולמדו להתרחק ממקבצי שיחי הסברס הירוקים והקוצניים.
לא מזמן עברו העולים מהאוהלים לצריפים והמעבר כשלעצמו היה שיפור אדיר במשכנם. לא עוד אוהל שנלחם ברוחות החזקות, אלא בית מגורים קומפקטי, צריף פח קטן לתקופת המעבר. נאג'י שמח בחלקו כשהוקצה לו צריף מספר שמונים ואחת במחנה ד. הצריף יועד לו, לסלימה אשתו ולבתו אַמַל בת השנה.
הגשמים שירדו בשעות האחרונות ללא הפוגה, יצרו תעלות מים שזרמו בין הצריפים. כשיצאה השמש בהפסקות שבין הגשמים, ריחפו יתושים ושאר מעופפים למיניהם מעל שלוליות המים שהצטברו. הנעליים שנעל נאג'י עם סוליות הברזל המיוחדות שבתחתיהן, השאירו את סימניהן באדמת הבוץ. היו אלה סוליות ברזל שאביו הסנדלר השכיל להצמיד לנעליו, ובכך הצליח להאריך את חייהן. בימים חמים יותר נדרש ממנו קצת יותר מאמץ, כדי לשלוף חזרה את רגליו מן הבוץ הסמיך. לעיתים האדמה הייתה מוצפת בנחלי מים שלא התאדו מהר כל כך, נחלים שחברו יחד והפכו לשלוליות טובעניות, ונאג'י ידע להישמר מהם.
בחודשים הראשונים במעברה ניסה נאג'י לעבוד כסנדלר, מקצוע שלמד מאביו עוד מהתקופה שגרו במוסול. בדרך לא דרך השיג פטיש, סדן ושאר מיני כלים המשמשים את הסנדלרים, אבל לא היה לו ביקוש. התפירה בעור הייתה קשה עליו. וגם דלי המים שהיה בדרך קבע לידו, לריכוך העור, לא עזר. יתרה מזאת, היו לו במעברה מתחרים נוספים טובים ממנו, ובלית ברירה ניסה ככול שביכולתו למצוא מקור פרנסה אחר שיוכל לעסוק בו לאורך זמן.
בעבר הלא רחוק הסתובב בוואדי הקרוב למעברה עם שני אֶחיו הצעירים ממנו, שאול ורמי. שאול גבוה וחסון, בקיץ האחרון מלאו לו שבע עשרה, ורמי נמוך במקצת לגילו, אך מוצק בגופו. לפני כחצי שנה מלאו לו שלוש עשרה. שלושתם חיפשו יחד מציאות בתוך הררי האשפה, שהובאה מהישובים הסמוכים, והושלכה במקום. ההליכה בוואדי הייתה קשה, אבל היה שכר למאמציהם. בין ערימות האשפה נמצאו כלים ומצרכים שעשו בהם שימוש מיטבי במעברה. כל חיטוט באשפה טמן בחובו מציאוֹת שונות, ולא פעם הצליחו אף למכור פריטים מהן. אומנם הדרך לא הייתה קלה ובייחוד לא בעונת החורף, אבל המאמץ היה כדאי.
לפעמים כשעברו בדרכם ליד שדה חקלאי, היו תולשים קלח תירס ולוקחים לבתיהם לגוון בו את ארוחת הערב שלהם. כשהיו עוברים במקשות אבטיחים או מלונים, היו עוצרים ואוכלים מהם במקום.
בימי הקיץ אהבו ללכת לכינרת. זה היה מקום הבילוי היחיד שיכולים היו להגיע אליו בהליכה רגלית, מעבר למגרש המשחקים של המעברה. בדרך הלוך וגם חזור, היו 'יורדים' על איזו חלקת עגבניות. לא היה להם כסף לקנות אוכל והיו ימים ארוכים בהם נשארו רעבים. עם זאת, אף פעם לא ראו במעשיהם משהו לא חוקי.
לפני כחודש יצא נאג'י מן המעברה עם אביו ויחד הגיעו למזבלה הגדולה שבוואדי. שתי גדות הוואדי היו מכוסות בירוק ובפריחה מרהיבה. רקפות בצבצו בין הסלעים וכלניות קישטו את השדות בשלל צבעים. ככול שהתרחקו מן המעברה, כך הלכו ונגלו לעיניהם מרבדים של נרקיסים וריחות משכרים של צמחי הבר. למודי ניסיון הצטיידו בשק יוטה גדול שבו יוכלו לאסוף את ה'מציאות' מהמזבלה, ככול שיאפשר להם גורלם. אחד הלקחים מביקורים קודמים במזבלה, היה הזמן הארוך שנדרש מהם, הן כדי להגיע למקום והן כדי לחזור ממנו - ברגל. הרעב הציק להם ורגליהם עייפו מדשדוש בבוץ בעלייה הקשה מערוץ הוואדי. בפעם הקודמת הצטיידו בלחם שחור גדול, מאלה שנמכרו במעברה, ובקופסת סרדינים שאביו קנה ושמר במיוחד ליום הזה, כדי לשבור את רעבונם. הדלות לא אפשרה לו תחליף אחר. לא בקלות השיג אביו את קופסת הסרדינים.
היו אנשים מהמעברה שנסעו לטורעאן לקנות מצרכי מזון בסיסיים, כמו ביצים, שמן ואורז. נמאס להם מאבקת הביצים של המעברה. הסיכון במעשיהם היה גבוה. אם היו נתפסים, המשטרה הייתה מחרימה מהם את כל מה שקנו. ביקורת המשטרה ארבה להם בצומת גולני, וקשה היה לחמוק ממנה. לפעמים היו נהגי אוטובוס רשעים שהבחינו בעולים החדשים שנשאו את מצרכיהם, וכשנסעו חזרה לטבריה, לפני העצירה במעברה, נכנסו עם האוטובוס היישר לתחנת המשטרה והסגירו את העולים הנבוכים שנתפסו בקלקלתם. לא תמיד שיחק המזל לעולים. אבל דווקא לאבו־נאג'י (אבא של נאג'י), היה מזל. את קופסת הסרדינים קנה יחד עם קופסאות שימורים אחרות, כשהצטרף לקבוצה כזאת, ולמזלו איש מהקבוצה לא נבדק בביקורת. היו מבין העולים, אמיצים בעלי יוזמה, שאף הרחיקו לכת והגיעו בנסיעותיהם עד כפר כנא, כדי להשיג מוצרי מזון סבירים יותר, לגוון בהם את ארוחותיהם. הסחר עם הערבים הכפריים לא היה זר להם ואף פעם לא הרתיע אותם עוד מהימים בהם גרו במוסול. משטר הצנע ששלט במדינה הכביד מאוד על חייהם. המחסור במוצרי מזון בסיסיים, כמו אורז, רק הגביר את הרגשתם הרעה. תזונתם התבססה במידה רבה על האורז, ולכן כשנמצא התחליף בהתערבות בן גוריון, הוא נקרא בפי כול, 'אורז בן גוריון' והיה זה מוצר מבוסס חיטה של חברת 'אסם'.
כשנאג'י שאל סוחר ערבי מטורעאן מדוע אינו מגיע למעברה ומנסה למכור בה את מרכולתו, השיב הסוחר בתרעומת: "יא חביבי, וואללה הייתי בא, אבל זה ממנוּע (אסור) בגלל הממשל הצבאי."
אביו הכניס את גוש הלחם ואת קופסת הסרדינים בשק היוטה ויחדיו יצאו לדרך, בטוחים בעצמם שלפחות את בעיית האוכל פתרו.
הירידה מהמעברה אל הוואדי הייתה כרוכה בקשיים ולא פעם החליקו ונפלו, אבל עשו זאת בנחישות. אחרי הליכה רצופה שנמשכה כשעה, הגיעו לערוץ הוואדי. הערימות הראשונות של המזבלה נראו להם כה קרובות, מרחק של כמה עשרות מטרים מהם. הם פילסו את דרכם כשהם מאלתרים את השבילים הנוחים לרגליהם, שבילים שנוצרו מפסיעותיהם של העיזים ובעלי החיים האחרים שדרכו בהם לפניהם. משני צידי השבילים בלטו קיפודנים ירוקים וגדילנים סגולים שעברו אותם בגובהם. לאורך השבילים ובמורדות הוואדי פרחו החרציות וצבעו את השדה בצהוב עז. הקחוונים בצבעם הלבן, כמו הוסיפו תפאורה לדרכם. שניהם ידעו שתוך דקות אחדות ריחות הפריחה ייבלעו בתוך ריחות הזבל. ככול שהתקרבו למזבלה ריחות הפריחה הלכו ודעכו, ובמקומם עלתה הצחנה.
המזל לא האיר להם. כשפסעו על שביל עיזים צר, שהוביל למזבלה, עברו מתחת לעץ שיזף ענק ושם נתקלו בנחיל דבורים. נחיל הדבורים היה תלוי מתחת לאחד מענפי העץ ונראה כלא מאיים. אבל כהרף עין מצאו עצמם מוקפים בעשרות ובמאות של דבורים כשהם נלחמים בהן ונסים על נפשם. הדבורים דלקו בעקבותיהם ללא רחם. גם נאג'י וגם אביו ניסו להגן על פניהם בידיהם, אבל הדבורים זמזמו ועקצו בהם ללא רחמים. שניהם החלו לרוץ חזרה בשביל העיזים והדבורים מקיפות את ראשיהם במין ריקוד אימתני ומזמזם. נאג'י צעק מכאב ומפחד. אביו התעשת מהר וניסה להגן על בנו. בזריזות הפקיר את פניו שלו לדבורים, ונטל את שק היוטה שנשא עימו והחל לנפנף בו לכל עבר. כשחש בהקלה החל לנפנף בשק היוטה גם מעל בנו, כדי להרחיק ממנו את הדבורים. אחוז תזזית הִכה בשק לכל הכיוונים. כשעיניו עצומות למחצה, המשיך להכות ללא ליאות. כל הפעולה נמשכה דקות אחדות ותוך כדי מנוסתם חזרה לכיוון המעברה. רחמיו של האב נכמרו על בנו והוא המשיך להכות בשק היוטה על פלג גופו העליון של בנו ובייחוד על פניו.
"לא, אבא, לא," צעק נאג'י.
"זה כואב, תפסיק, זה כואב." אביו לא הפסיק. הוא אפילו לא הקשיב לבנו ותוך כדי שמיעת זמזום הדבורים שהחריש את אוזניו המשיך להכות בבנו בשק היוטה והרחיק מעליו את הדבורים.
מנופחים בפניהם מרוב עקיצות, חזרו שניהם למעברה מבלי שהביאו עימם דבר מאוצרות המזבלה. במשך כל הדרך חזרה, האב לא הוציא הגה מפיו ורק סבל את כאביו בשקט וכאב לו על בנו. אבל נאג'י, בנוסף לעקיצות שניפחו את פניו ואת צווארו ועורפו, גופו נמלא בחבטות קשות בגלל שק היוטה. אביו שכח שבתוך השק הייתה קופסת הסרדינים והיא פגעה בנאג'י ועשתה בו שמות, הרבה יותר גרוע מעקיצות הדבורים.
היום אין עליו עוד סימנים מהחבלות של קופסת הסרדינים וגם הנפיחויות שבפניו, בצווארו ובעורפו נעלמו. את הלקח הוא למד. לעולם לא ילך עוד למזבלה. אבל יותר מכול, זכר את טעמם היבש והדוחה של הסרדינים, כאשר ישב עם אביו בפתחו של הצריף ואכלו אותם ביחד, עם הלחם השחור. פניהם נפוחות ועיניהם בקושי נפקחות ואיש מהם לא הוציא הגה מפיו.
טיפות גשם כבדות דפקו על גגות הפח של הצריפים והרעישו כשהן משתלבות עם קולות הרעמים. נאג'י הסתובב לכיוון המעברה ובצעדים מהירים פסע אל בית הקפה של רחמים אלקָהְווצִ'י (בעל בית הקפה). עם קצת מזל יגיע לשם לפני שהגשם יתחזק. בבית הקפה ישתה כוס תה ואחר כך ימשיך למועדון, שם ישתתף בכנס של מפא"י. בפעם הקודמת לא התאפשר לו להגיע ומישהו משכניו העקראווים שאל מדוע.
בית הקפה של רחמים אלקהווצ'י שכן במעלה המעברה. היה זה צריף עץ גדול מוקף במרפסת רחבה, שבימים רגילים אפשר היה לרכז בו עשרות מתושבי המעברה. המפגשים בבית הקפה עם השבאב (הצעירים) משכו את נאג'י, והוא הקפיד על הופעה נאה בכל פעם שהגיע לשם. קומתו הגבוהה, קצת מעל מטר ושמונים, גופו האתלט ושיערו הסבוך, המסורק לאחור עם שביל בצד, הרשימו את הסובבים אותו. מסרק קטן היה בדרך קבע נעוץ בכיס חולצתו, ומדי פעם, אם צריך ואם לא צריך, היה שולף אותו מכיסו ומעביר אותו על שיערו. עיניו גדולות, שחורות ופיקחיות. עורו כבר קיבל צבע שחום מהשוטטות בקיץ בין הצריפים, או בין שתילי העצים בעבודות הייעור היזומות, בהן עסק תחת קרני השמש היוקדות ביער שוויץ.
לא פעם בשעות בין ערביים, כשישב בצריף בחוסר מעש לאחר שובו מן העבודה, בית הקפה של רחמים היה המפלט שלו. בית הקפה היה גם מפלט לצעירים ולמבוגרים אחרים במעברה. בשעות הערב המה המקום ממבקרים מבני כל העדות. נראה שתושבים רבים חיפשו בו פורקן לשעמומם. הצפיפות והמחנק בתוך הצריפים העיקו על הדיירים. היכן אפשר היה להסתתר מהחום של הקיץ הטברייני, או מהקור מקפיא העצמות של החורף, מחוץ לצריפים? רק בבית הקפה. אצל רחמים אלקהווצ'י בבית הקפה, הושמעו גם כל אותם השירים ששמע בילדותו במוסול ומאז שהגיע לארץ לא שמע בשום מקום אחר. לא היה לו או להוריו מכשיר רדיו בצריף. בבית הקפה פעל מכשיר רדיו על סוללות וקולותיהם של עבד אלווהאב ופריד אל אטרש בקעו ממנו כמעט ללא הפסקה. בין לבין נשמעו גם זמרות וזמרים אחרים מתחנות רדיו ששידרו בערבית. פיירוז, הזמרת הלבנונית, הייתה אהודה על כולם.
אבל לא רק בגלל המוזיקה אהב נאג'י להגיע לבית הקפה. בית הקפה של רחמים אלקהווצ'י היה המקום היחיד במעברה שבו אפשר היה להתעדכן במה שנעשה הן במעברה והן בארץ החדשה. רוב העדכונים נשמעו משיחות שהתנהלו בין המבקרים, ביניהם עולים ממוסול, מארביל ומעקרא. רחמים אלקהווצ'י היה איש מוסול, נכה בידו השמאלית. היו שמועות שאת הזיכיון להפעלת בית הקפה קיבל מהעירייה. אולי הייתה זו הדרך לפצותו על נכותו, בדרך אחרת לא יכול היה להביא פרנסה למשפחתו, לבטח לא בתנאי המעברה.
התה בבית הקפה נשפך כמים. איש מהמבקרים לא ויתר עליו. היה זה המשקה שלא שינה את טעמו מאז שעלו ממוסול, ובבית הקפה ידעו להגישו באותה המתכונת כפי שהיה נהוג במוסול. כוסות קטנות של זכוכית דקה, סוכר ודר'סיני (קינמון) או הֵל למי שביקש במיוחד.
נאג'י לא אהב את משחקי הדומינו ולא את משחקי השש־בש שנהגו לשחק בבית הקפה. גם את משחקי הקלפים לא אהב. בבית הקפה של רחמים לא נהגו להמר, או לשחק על כסף, משום שהכסף לא נמצא ברשותם. המפסיד במשחקים היה בדרך כלל משלם על השתייה. הוא סלד מההתכתשויות שמדי פעם פרצו בין היושבים בבית הקפה. היו אלה בעיקר התכתשויות שנבעו בגלל הרברבנות חסרת המעצורים של כמה מבין המבקרים, או כפי שקרה בזמן האחרון, בגלל נושאים פוליטיים הקשורים למפא"י ולמפלגות אחרות. לא מצא חן בעיניו היחס של כמה עולים מעקרא למפא"י. לא הבין מדוע תמיד דאגו להזכיר לו להשתתף בכנסים של המפלגה והרי הוא לא מכיר את מפא"י ומעולם לא הצביע בבחירות.
גם במוסול נהג לבקר בבית הקפה המקומי. הגיעו לשם תושבי השכונה שנשאו תפקידים שונים, וביניהם גם בעלי מלאכה למיניהם, סוחרים וסתם אנשים קשי יום, לכולם היה דבר משותף - המפגש בבית הקפה. אולם אז במוסול, בית הקפה היה כעין מוסד, בית ועד למפגשים חברתיים, מקום בו התנהלו ויכוחים ושיחות בענייני היום ובנושאים שעמדו ברומו של עולם. בין השיחות והוויכוחים התקיימו גם משחקים, כמו דומינו, קלפים, שש־בש, מחבוס ואחרים. גם שם, המשחקים היו לשם תחרות וספורט ללא הימורים. במרכזו של בית הקפה עמד הרדיו, ממש כמו בבית הקפה של רחמים.
כשעלה במדרגות העץ ועמד לפני הכניסה לאולם בית הקפה, הבחין בסאלם נָבְּעָה, שכנו ממחנה ד. המרפסת הרחבה שהקיפה את בית הקפה, הייתה ריקה היום משום שלא הייתה מקורה והקור שלט בה, אבל אולם בית הקפה היה מלא וסואן. סאלם, מגודל גוף ורחב כתפיים, ישב על כיסא קש, החזיק בידו כוס תה והיה שקוע במשחק שש־בש סוער נגד יריב לא מוכר, אולי אחד מבני העדה הארבילית. מדי פעם נשמעו קולות צחוק בין השחקנים ורעש הקוביות המושלכות על לוח השש־בש. היו שמועות מוכחות שסאלם לא אהב להפסיד במשחקיו, לכן לא הרבה ששו לשחק עימו.
הגשם בחוץ גבר. ברקים שהאירו את בית הקפה, הפסיקו לשניות אחדות את קולה של פיירוז שבקע מקוטע ממכשיר הרדיו. רחמים ניגש לעששיות הנפט שהיו תלויות על הקירות הפנימיים של בית הקפה והדליק אותן בזו אחר זו. בעוד דקות אחדות תשקע המעברה בחשכה.
נאג'י ראה את נאפע, גברתן צעיר ששיחק קודם בדומינו, פורס על השולחן שלט גדול ובו תמונה של בן גוריון. נראה שרצה לתלות את השלט בתוך בית הקפה וגרם לשערורייה קטנה מסביב לשולחנו. חבריו למשחק לא אהבו את מעשיו ומהר מאוד התלהט ויכוח בין המצדדים ובין המתנגדים.
נאג'י התיישב לצד שולחן בודד. הוציא את מסרקו וסירק קלות את שיער ראשו. מרחוק הבחין בידידו יחזקאל שנכנס לאולם, רטוב עד לשד עצמותיו. הוא הרים את ידו מעל לראשו וסימן לו להגיע אליו.
יחזקאל היה מבוגר ממנו בשלוש שנים. במוסול היה פעיל בתנועת המחתרת הציונית ושניים מאחיו הבוגרים נאסרו על ידי השלטונות, אבל הוא הצליח לחמוק. בתקופה האחרונה במוסול, לפני העלייה, כמעט ולא נפגשו, אבל את ילדותם בילו ביחד ולמדו באותו בית ספר יסודי שבעיר.
יחזקאל לבוש בחליפה אפורה ומיושנת, מכנסיו מקומטים ומעיל גדול ממידותיו, כיסה את פלג גופו העליון. כשראה את נאג'י צעד לעברו והוריד את כובע הברט השחור מעל ראשו.
יחזקאל היה מבין ראשי המשפחות הראשונים שנרשמו לעלייה ונסעו ברכבת ממוסול לבגדאד. משם הועלו על מטוסים והגיעו לישראל לאחר חניית ביניים בקפריסין.
נאג'י עלה לארץ עם משפחתו לפני כשנה והוא בגיל עשרים ואחת. אביו, אימו ואחיו הצעירים עלו כחודש לפניו. במהלך השנה הראשונה שלהם במעברה גם אשתו וגם אשת יחזקאל היו בהיריון. כחודש לאחר לידת בתו אַמַל, נולד הרצל, בנו השלישי של יחזקאל.
במוסול השתתף נאג'י בחתונת ידידו. הייתה קרבה משפחתית ביניהם. לשניהם דוד משותף. כל המוסלאווים בדרך זו או אחרת קשורים בקשרי משפחה, או נישואים. יחזקאל הגיע לארץ עם אשתו ושני ילדיו הקטנים.
בקהילת מוסול הקשרים בין בני הזוג התנהלו באופן ספונטני וללא שדכנים או מתווכים מקצועיים. כשבחור מצא בחורה שנשאה חן בעיניו, היה מספר לאימו, או לבת משפחה אחרת שלו, ומכאן הכול התנהל במסלול אחיד. במרבית המקרים נשלח קרוב משפחה מקרב משפחת החתן, לדבר עם הורי הכלה המיועדת. השליח היה מתהדר בלבושו והולך לבית הכלה. בבית הכלה, בין שיחה לשיחה ואחרי היכרות קצרה, נהגו לדבר על שבחו של הבחור ועל ייחוסו המשפחתי. בשיחות מאוחרות יותר כבר דיברו יותר לעניין, כמו על הנדוניה שתקבל הכלה ועל הנישואים הקרובים. רק כשהכול יהיה סגור וברור, אבי הכלה יאשר את הנישואים. כך בעזרת אביו ואימו של נאג'י מצא יחזקאל את אשתו.
נאג'י אהב להיפגש עם יחזקאל ולשוחח איתו על ענייני המעברה והדרכים לפרנסה. בימים יפים, לא פעם סיירו יחד במעברה ומחוצה לה.
כשהתיישב לידו בבית הקפה ולאחר שהזמין צ'אי לו ולידידו, הכניס את ידו לכיס מעילו ופשפש בו מעט. לאחר כמה ניסיונות כושלים, שלף ממנו קופסה קטנה, שטוחה ועגולה. נאג'י הצית לעצמו סיגריה וחייך למראה יחזקאל כשפתח את הקופסה שהכילה את הבָּרנוּטִי. אי אפשר היה לתפוס את יחזקאל ללא הברנוטי שלו. תמיד היה מצויד בקופסה גדושה בטבק הרחה ונהנה לכבד ממנה את חבריו. נאג'י העדיף את הסיגריות.
"השבוע ביקרתי בשיכון ג. בונים שיכונים על ההר. ראיתי את שלב א של הבתים הראשונים. אנחנו לא נישאר עוד הרבה זמן במעברה." בישר יחזקאל. נאג'י ידע שמצבו של ידידו קשה משלו. בצריף שלו הוא גר עם אשתו ועם שלושה ילדים קטנים, שהקטן שבהם, נולד לפני כחצי שנה בבית החולים הסקוטי שבעיר.
"באיזה שלב הבתים? איך מתקדמת הבנייה?" התעניין נאג'י.
"בשלב מתקדם, בונים ביחד הרבה בתים. עדיין לא יצקו את הגגות."
"מתי לדעתך יסיימו?
"וואללה, לא יודע, אבל זה בוודאי יהיה בקרוב מאוד."
נאג'י שאף 'שכטה' מהסיגריה ופלט באיטיות את העשן מפיו. בין השולחנות הצפופים עבר סאלם כשהוא פולט מילים לא ברורות בגנות יריבו לשש־בש. איש מבין המסובים לא הגיב. כולם הכירו את סאלם ולא מצאו לנכון להתעסק איתו, במיוחד לא לאחר שהפסיד במשחקיו. הפעם נראה שהוא שילם ליריבו בעד שתיית התה.
מרחוק נשמע ויכוח קולני בין רחמים לבין סמיר השיכור, שכנראה התעקש להיכנס לבית הקפה כדרכו, שיכור. סאלם סב על עקביו, ניגש לסמיר ומבלי לומר מילה, תפס אותו בכתפו וגרר אותו אל מחוץ לבית הקפה. איש מגודל וחזק היה סמיר, אך אף פעם לא העז לעמוד בפני סאלם. רחמים למד להעריך את סאלם, שהיה בעיניו עשוי ללא חת. במוסול סיפרו שלא פעם היה מתגרה בערבים ורב איתם. במרבית ההתקוטטויות ידו הייתה על העליונה. רוב השכנים הערבים פחדו ממנו וידעו זאת היטב גם בקהילה היהודית.
"אני בטוח שאת החורף הזה אנחנו נעבור במעברה ואולי עוד כמה חורפים נוספים אחריו. רק אלוהים יודע מתי נעזוב את המעברה," הוסיף יחזקאל והחזיר בזהירות את קופסת הברנוטי לכיסו.
"באספה במועדון יספרו לנו מה קורה."
"זאת תהיה עוד אספת בחירות, מלאה בהבטחות."
"אבל לפחות נדע מה קורה. ראש העיר בעצמו ישתתף," ניסה נאג'י לשכנע את חברו.
"הוא בוודאי יגיע עם חבריו העקראווים, אין לי כל כוונה להשתתף."
"חבל, אני מתכונן ללכת ולשמוע אותו. אספר לך אם יהיו בשורות מעניינות."
נאג'י הציץ החוצה מבעד לחלון, הגשם עדיין טפטף בזרזיף קל. הוא קם על רגליו ונפרד מידידו. כשפסע לעבר דלת היציאה הבחין שאנשים נוספים קמו והתרחקו משולחנותיהם, ביניהם זיהה את נאפע שאסף בידיו את השלטים שהביא עימו. כולם הולכים לאספה שבה משה וייס יופיע בכבודו ובעצמו, חשב נאג'י והחיש את צעדיו.
