רפ"ק שאול אפרתי הביט בדריכות במסך המכ"ם. הפס הבהיר שסימן את גזרת הסריקה חלף קצובות בתנועה מעגלית על פני הצג הירקרק. קו החוף נראה בבירור, מספר כתמים מטושטשים ציינו את מיקום כלי השייט בים. "היכן אמרת, נמצאת הספינה?" שאל בקול צרוד.
החייל הצביע על נקודה בהירה בפינת המסך במרחק קצר מהחוף, "הנה, זאת ה"אירית" שאתה מחפש".
קצין המשטרה שאף בעצבנות מהסיגריה שאחז בידו ואימץ את מבטו. "אתה בטוח?" שאל בחשש, "נראה כאילו שהיא בכלל לא זזה...".
"זה לא מטוס" הצטחק החייל, "בסך הכל יאכטה, ייקח לה לפחות עוד שעה להגיע למרינה בתל־אביב...".
רפ"ק אפרתי לא ענה ורק הנהן בראשו. הוא בחן את הכתם הזעיר וניסה להעריך את מיקומו. ליד קו החוף הופיעו על המסך שמות הערים אשדוד, ראשון, בת־ים... הספינה הייתה עדיין מצפון להרצליה.
לפני יומיים הגיעה הידיעה על משלוח גדול של הירואין שעמד לצאת בדרך הים מטורקיה לישראל. מידע כזה הנוגע להברחת סמים היה מגיע למפלג הסמים כמעט מידי יום. המקורות לא מסרו בדרך כלל פרטים מלאים. ברוב הפעמים כשלו קציני המדור בנסותם להיכנס למוחם של העבריינים ולנחש מידע חיוני חסר כגון מיקום מדויק של ההברחה ועיתויה. חלק מהידיעות אף התברר בדיעבד כהתראות שווא.
הפעם הרגיש אפרתי שמזלו עומד לשחק לו. קובי דוידוביץ', הבעלים של היאכטה "אירית", היה דמות מוכרת בהרצליה. בן למשפחת סוחרי נדל"ן עתירת נכסים, שמו היה קשור בכל האירועים הנוצצים ותמונותיו כיכבו במדורי הרכילות. הוא היה רווק מבוקש ותמיד נראה בחברתן של נערות יפיפיות. מסיבות הסילווסטר רבות המשתתפים אותן נהג לקיים מידי שנה בווילה המפוארת שלו זכו אף הן לכיסוי נרחב בעיתונות המקומית. קובי למד משפטים באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב, אך בשובו לארץ לא טרח כלל להתמחות ולקבל תעודת עורך דין. עבודה משרדית לא התאימה לו. הוא העדיף לחלק את זמנו בין מועדון הספורט הימי, מגרשי הטניס ומועדוני הלילה של תל־אביב. לא היה לו עבר פלילי, למעט הרשעה יחידה על שימוש בסמים.
אפרתי החל להתעניין בקובי דוידוביץ' לאחר שבלשי המדור שהיו במעקב הקבוע אחר סמי לפרדון, מנהיגה הידוע לשמצה של כנופיית בת־ים, הניחו יום אחד על שולחנו תמונות בהן צולמו סמי ושני אחיו, חיימו ואלי, משתעשעים בחברת צעירות חשופות חזה, על סיפונה של ה"אירית".
הכתם הזעיר במכ"ם המשיך להתקדם באיטיות. אפרתי מעך את בדל הסיגריה במאפרה ושלף את ה'ניצן' מחגורו. "גולן, זה שאול, איפה אתה?"
"אני במרינה בתל־אביב" נשמע המענה בקול חרישי, "מחכים לציפור שלנו שתחזור לקן...".
"שים לב" הנמיך אפרתי את קולו, "זה ייקח עוד זמן, היזהר שלא יבחינו בך".
"הפעם אני שם על חיימו, הבן־זונה, את האזיקים" הרהר בליבו והצית סיגריה חדשה.
חיימו היה ה"בוס" של עסקי הסמים של משפחת לפרדון. בחמש השנים האחרונות היה רפ"ק שאול אפרתי ממונה על תיק החקירות שלו במחלקה לפשיעה חמורה. למרות כל מאמציו, לא הצליח לקשור בינו לבין תפיסות הסמים שביצע המדור.
חיימו, פושע פיקח וממולח, נשמר היטב מכל קשר ישיר לפעולות ההברחה וההפצה. התשלום לספקי הסמים נעשה באמצעות חברות קש בחו"ל. הספקים דאגו להבריח את הסמים לארץ בדרכים שונות. לרוב היו אנשיו של חיימו מקבלים את המשלוח בארץ בנקודה שסוכמה מראש. המבריחים עצמם לא ידעו מי הזמין את הסחורה. בשתי הפעמים היחידות בהן נתפסו 'חיילים' של חיימו עם סם בכליהם, הם מילאו פיהם מים ולא שיתפו פעולה עם החוקרים. אף אחד לא העז להסתכן בתגובתו הקשה...
מפעם לפעם הצליחה המשטרה לעלות על נתיבי הברחה ולעצור את המעורבים, אך תוך זמן קצר היו הפושעים מוצאים דרכים חלופיות והסם היקר המשיך לעשות את דרכו ללא הפרעה אל הסוכנים והמפיצים. חיימו לפרדון היה ידוע כאחד מגדולי סוחרי הסמים במרחב תל אביב. המשטרה עקבה אחריו תקופה ארוכה. רפ"ק אפרתי ניסה בכל דרך אפשרית לחשוף את רשת ההפצה שלו — אך ללא הצלחה.
מספר פעמים יזם ביקורי פתע במשרדיו של חיימו בקומה השנייה של מועדון הלילה "אסטה־לה־ויסטה". הבלשים סרקו את המקום ביסודיות, בלי להשאיר פינה שלא נבדקה, אך מעולם לא הצליחו למצוא אפילו בדל מידע מפליל.
נראה היה כאילו חיימו קיבל מידע מוקדם על כל חיפוש שעמד להתבצע.
מרוב תסכול היה אפרתי ממתין לפעמים בלילות במכוניתו בקרבת המועדון בתקווה שאולי תפרוץ קטטה או מהומה שתיתן לו עילה להיכנס במפתיע... אך לשווא.
תיקי, אשתו שנאה את היעדרויותיו הרבות מהבית. לא פעם כשחזר עייף בשעה מאוחרת, הייתה מקבלת פניו בזעם "איפה היית? יש לך בית, אישה, ילדים.. עוד פעם החיימו הזה... הוא כבר יותר חשוב לך מאיתנו".
שוב נזכר באירוע הקשה של דהן. ידיעה הגיעה למדור ממקור מהימן בחו"ל. בלדר שעבד בשירותו של חיימו, עמד להגיע בטיסה מאמסטרדם עם משלוח גדול של סמים. הבלדר, שמעון דהן, בחור יפה תואר עבד כדוגמן בחברת האופנה "ליז קלייבורן". בשל עבודתו נסע תכופות לחו"ל.
צוות בלשים מוסווה התמקם מבעוד מועד בשדה התעופה והמתין לו. הוא נעצר ונכבל מיד לאחר שסיים להוריד את חפציו מהמסוע. בחיפוש שנעשה בכליו, נמצאו שני קילוגרם של קוקאין מזוקק ארוז בשקיות שהוסתרו היטב בתוך חליפת סקי.
"זה לא שלי" טען העבריין אל מול פניו מבלי למצמץ, "מישהו הכניס לי את זה לתיק".
אפרתי בחן את החליפה, הצווארון היה מוכתם, ניכר היה שהשתמשו בה. חיוך של שביעות רצון עלה על פניו. "מה אתה אומר?" שאל בתמימות מעושה, "החליפה לא שלך...".
הוא גחן לעברו, מביט מקרוב מאוד בעיניו, "תשמע, חמוד שלי, נוכיח בקלות שלבשת את הבגד. אכלת אותה בגדול! על כמות כזו של חומר תקבל לפחות שמונה שנים בפנים".
עיניו של דהן החזירו לו מבט אטום. הוא נראה אדיש, כאילו העניין אינו נוגע לו.
אפרתי הזדקף. "חבל..." הפטיר בשקט, "אתה בחור יפה, החברה ברמלה כבר יטחנו אותך".
פניו של דהן נותרו ללא הבעה.
אחר כך ריכך מעט את טון דיבורו, "תראה שמעון" הניח ידו על זרועו של העציר, "אולי אני יכול לעזור לך. אתה מבין.. אנחנו לא מחפשים אותך, אני רוצה את חיימו. אם תעזור לנו, אנחנו נדאג לך".
דהן נעץ בו חיוך עקום ופלט בשקט, "לך תזדיין".
אפרתי הידק את אחיזתו "כדאי שתחשוב עוד פעם..".
"יא חתיכת אפס" התכעס דהן, "תוריד את היד המסריחה שלך ממני". הוא אסף רוק מלוא פיו וירק על היד שהחזיקה בזרועו.
הכעס הציף את אפרתי בבת אחת. לרגע איבד את שליטתו העצמית ולפני שהספיק להתעשת, חבט אגרופו במלוא עוצמת זעמו בפניו של דהן. סילון דם כהה פרץ מאפו, הכתים את חולצתו והחל לטפטף על הרצפה. מול עיניהם של הנוסעים הנדהמים נאלץ אפרתי לפנותו כשהוא מדמם קשות וכבול לידו באזיקים, מותיר אחריו על ריצפת האולם שובל ארוך של טיפות דם... בחדר המיון קבעו הרופאים כי אפו של דהן נשבר.
למראה פניו החבולות, סירב השופט התורן בכל תוקף לבקשת המשטרה לעוצרו עד תום ההליכים.
במשפט שנערך כעבור שנה, הופיע דהן מלווה ביובל רפופורט, עורך הדין הפלילי הנודע. רפופורט טען כי המשטרה השתמשה נגד לקוחו באלימות רבה בניסיון לסחוט ממנו הודאה וכתוצאה מהנזק שנגרם לפניו, איבד את יכולתו לעבוד כדוגמן ופרנסתו נפגעה... בגזר הדין הוטל על דהן עונש של שנת מאסר אחת בלבד.
נגד אפרתי נפתחה חקירה במח"ש. מפקדיו בימ"ר התערבו לטובתו והצליחו להשתיק את הפרשה, אך קידומו לדרגת סגן־ניצב, שכבר אושר בכל הדרגים, עוכב מאז ועד היום.
הפעם חש שמזלו עומד להשתנות. "קובי דווידוביץ' אינו דהן" אמר לעצמו, "המליין המפונק הזה לא יחזיק מעמד אפילו לילה אחד בחדר המעצר. אם רק יצליחו הבלשים לשים ידם על המשלוח, הוא כבר יזמר...".
זמן רב עקב בחשאי אחר תנועות היאכטה "אירית". כל אימת שיצאה מהארץ, קיבל מיד ממשטרת הגבולות פרטים לגבי יעד ההפלגה. כך גם נודע לו על ההפלגה האחרונה לטורקיה.
כשהגיע המידע על המשלוח הצפוי, חש התרגשות. "זהו זה" חיכך כפותיו בסיפוק, "חיימו עשה סוף סוף את השגיאה שחיכיתי לה".
הכעס על ניצב־משנה חגי מולכו המשיך לבעבע בתוכו. לאחר הפצרות רבות, ניאות להקצות למבצע רק שתי ניידות מוסוות.
בקושי הסכים לתאם עם הצבא את כניסתו לתחנת המכ"ם של חיל הים. חגי לא אישר לו לפנות ליחידת השיטור הימי כדי לקבל לסיוע סירת משטרה.
"שמע אפרתי" אמר לו בטון מתנשא, "אי אפשר להעמיד את כל משטרת ישראל על הרגליים בכל פעם שיש לך רעיון חדש כיצד ללכוד את חיימו לפרדון...".
