סדק בצלע
במרכז הדשא, מתחת לעץ התות, אמא ברווזה, אבא ברווז ושלושה ברווזונים בשורה. אישה שולפת טלפון מכיס הג'ינס המיוזע והדבוק מדי. הכיס נושם לרווחה והאישה מפעילה את המצלמה. איזה ברווזים מתוקים! היא מגעגעת. על ספסל, אחרת, עוד אי אפשר ממש לקרוא לה זקנה, ממלמלת, הם לא ברווזים ולא מתוקים, אלה יאוריות, זה מין פולש והם גומרים על השדות. אז מה, מגעגעת המצלמת, הם מקסימים ותראי איזה אפרוחים. ההיא, שעוד אי אפשר לקרוא לה זקנה, מאדימה. סביר להניח שהיו יותר וחלקם מתו, את יודעת.
קולות האפרוחים והנשים מעוררים בי בחילה. הבטן עולה ויורדת בתיאום מושלם עם קצב ההליכה הברווזי משפחתי שלהם. הכאב בבטן התחתונה היום חזק, אפילו במונחים של הבטן שלי, אבל אסור להאט. יד ימין אוחזת את המותן, תופסת כמו צבת את העור עד שכמעט נפרד. עוד תשעה בתים אני בבית. בית תכלת, בית עם טרמפולינה, בית שמרחיבים, בית עם בית על העץ, ובית של אלה שכל הזמן צועקים ממנו, "בואו הביתה." בסוף הבית שלנו, חצר, עץ תות, דלת עם שלט, "כאן גרים בכיף", ואיור של שתי יונים מתנשקות בצבעי פסטל. פותחת את הדלת. היא נטרקת מעצמה. משאירה בחוץ את געגועי האפרוחים שהם לא באמת ברווזים אלא יאוריות, ולא באמת מתוקים אלא מין פולש שמתרבה ומשתלט על הארץ. זורקת את המפתחות על השולחן הנפתח. עגול. ללא פינות חדות. קנינו אותו אחרי החתונה. מעולם לא פתחנו אותו. יום אחד ננסה לפתוח ונגלה שהקליפסים תקועים או שהפינים לא בסדר. השנים יעברו ויהיה מאוחר מדי להתחרט או להחזיר. נשכבת על הספה, רגליים על השולחן הסגור.
חמישה לחמש. אם לא יתקשרו בחמש הדקות הקרובות, יתקשרו רק מחר. הבטן מתכווצת ומתפתלת כמו סמרטוט רצפה שכל ייעודו להסחט ולהתקמט, לשטוף מתוכו את כל מה שנספג בו, להבטיח שאף טיפה לא תישאר. השעון מראה חמש. אפילו לאחות נמאס, החליטה לדחות את ההודעה למחר. אני הולכת לישון. רשרוש המפתח של דן מחוץ לדלת. אני לא קמה.
כשרק עברנו לגור יחד, הייתי משחקת בו. מחבואים או תופסת. מפתיעה, יוצאת מוקדם מהמשרד, מסתתרת מאחורי אחד הווילונות, קופצת עליו קפיצת חמור, מנשקת את אוזן ימין ונשבעת שהוא לא מכיר אותי, שאני לא שבירה, עד שהיה נכנע ומפיל אותי בעדינות גלותית על הספה. דווקא ביום ההולדת שלו נפלתי על השולחן וסדקתי צלע. דן נבהל, אבל אחר כך לא יכולנו להפסיק לצחוק מול הרופא. אני קודם, דן אחריי. הצחוק הכאיב בצלע, ולא יכולנו להפסיק, וכאב לי עוד יותר, עד שלמדתי להחניק את הצחוק.
המפתח של דן מסובב את המנעול, הנעליים השחורות נשארות מחוץ לדלת, בארונית. קטנה וכחולה, אבל יכולה להכיל עד עשרה זוגות נעליים. דן שוטף ידיים, שואל אם אני עייפה. אני לא עונה.עייפות יכולה להיות סימן טוב, הוא משׂחק את המִשחק. אני לא עונה. עייפתי מלשחק. דן מתיישב לצדי. אלפית תנועת זרועו השמאלית כנגד האוויר נשמעת אצלי בבירור, חוככת בדעתה אם להתרומם לחיבוק עוטף כתף. התנועה מחליטה להשאיר את היד במקום. אולי תורידי את הרגליים מהשולחן? אני לא עונה. לפעמים אפילו דן מתעייף.
שתיים לפנות בוקר. לא ציחצחתי שיניים לפני שנרדמנו. עכשיו בנוסף לבטן כואב גם הצוואר. מדליקה אור בשירותים. התחתונים עדיין נקיים. נודדת למיטה. משאירה את דן לישון לבד על הספה. מרחוק אפשר לשמוע געגועי אפרוחים. ככה זה, אי אפשר לישון כשיש אותם ואי אפשר לישון כשאין, הומור יכול לעזור, אבל הוא אוזל. בורח ממני טיפין־טיפין, כל חודש קצת, אדום ומסריח.
תות
בבוקר האחות מתקשרת. בשורות טובות, יש בטא.
תודה. גלי הקול שהמיתרים שלי מפיקים מישוריים, אדישים, כמו בחודש שלפניו, כמו בחודש שלפניו.
מה תודה? תשמחי. שמעת מה אמרתי? נקלט. יש בטא, בטא גבוה, את בהיריון.
המילים שלה חוצות את הקו, אבל לא את עור התוף העבה שגידלתי. או־קיי. אני אדפיס מהאפליקציה לתיק.
אבל המילים שלה דוקרות שוב את האוזן, מטיחות עצמן אל עור התוף, מתעלות על הדקירות הבלתי פוסקות בתחתית הבטן. ליאת, עזבי את האפליקציה. תקשיבי לי. אני אומרת לך יש בטא, גבוה, את בהיריון. לכי תחגגי אבל לא יותר מדי, הרבה מים, לקחת את הכול ברגוע ובאופטימיות, נחזור על הבדיקה ביום חמישי, נקווה שיהיה בסדר.
בסדר. יוצא ממני קול. השרירים המכווצים והמקוצרים שבין הצוואר התפוס לבטן לא מאפשרים למילים שלה לחדור. את יכולה לחזור, בעצם? לחיצה על כפתור ההקלטה בטלפון.
יש בטא, את בהיריון. קצת חגיגות, הרבה מים, מנוחה, נחזיק אצבעות, בדיקת דם נוספת בחמישי.
בסדר. מנתקת. מעבירה את ההקלטה לדן. הוא כבר יבין מה עושים.
שליחה.
דן פורץ את הדלת עם הנעליים והלכלוך מהרחוב, הוא רימון שהשתחררה ממנו הנצרה, שבי! החומה נפרצה, הנסיך נישק את לכלוכית והיא עכשיו נסיכת דיסני, מחייכת חיוך לבן. לבן מדי. כזה שמכאיב בעיניים, נמתח מאוזן אחת לשנייה עד כדי ספק. דן משקה אותי, בקבוק רודף בקבוק של מי נענע ללא ריסוס. הוא חותך ירקות אורגניים, חביתה מביצי חופש וטחינה עם הרבה לימון ושום, מתפיח את הכריות, מוריד שני סרטים, נוסע לעבודה, חוזר שוב בצהריים. לא נוגע בי. מעמיד סיר קציצות ברוטב עגבניות טריות והרבה בצל, זה מלא ברזל, חסות בצד, טחינה בצד השני, מעט לימון, בלי מלח. נוחי! אחר הצהריים מתפיח שוב את הכריות שנמעכו תחתיי, מציב קנקן תה ירוק, שתי עוגיות גרנולה שביקש מאמא שלי להכין עם סוכר חום, דובדבנים, שטופים היטב, מקלחת פושרת.
דן עומד בפתח חדר האמבטיה ברגליים משוכלות, מגן על היציאה. אני סוגרת את הברז. הוא מחזיק מגבת, על הרצפה שתי מגבות ותחינה, נגבי טוב רגליים, שלא תחליקי לי עכשיו. מנגבת. פורשת בהונות, משפשפת את הבד הסופג, ימין ושוב שמאל ושוב שמאל ושוב ימין, דן מרים את המבט מהרצפה, מאשר להתקדם.
על המיטה דן מניח שמלה שקנינו בירח הדבש בתאילנד, נטולת שרוולים וגומי, שלא יהיה לךְ לוחץ. מלביש אותי בעדינות, שלא יישברו ידי ורגלי החרסינה שלי. במגבת נקייה הוא מייבש את שערי, שערה אחר שערה, חושש מתנועה פתאומית או מרוח שתחדור את החלון המשקיף על עץ התות. דן מייצב אותי בחזרה על הספה, מרים את רגליי הדקות על השולחן, מכניס דג לתנור וקוטף עלי רוזמרין מעציץ שהעמיד על אדן החלון מיד עם קבלת הבשורה המוקלטת.
לסלון חודרות לחישות של דן, הוא מתקשר למיטל. מסביר שאני צריכה לנוח, מבקש בלי טלפונים ובלי מיילים. השיחה נמשכת שנייה או שתיים פחות מהשיחה ביניהם אתמול. זרם המים בכיור, שפשוף הסקוטש מגרד את התבנית, לחיצות כפתורים של מכונת הכביסה. הבית השקט שלנו משתתק. יש שקט אחד כשאין מי שירעיש ויש שקט אחר של הפוגה. אני ישנה על הגב.
בבוקר דן כבר במשרד. מחר יום חמישי, צריך להספיק לעבוד כמה שיותר לפני, ואולי השעות שנותרו עד מחר והקירות הכבדים מריח הנענע והשום שלחו אותו רחוק מהבית שלנו. על השולחן המים המינרליים, הסלט, השמן זית־לימון בלי מלח, הטחינה עם הרבה שום וביצת העין המבושלת היטב. אוכלת ומשאירה את הכלים המלוכלכים כפי שהם. בחלון, עץ התות הגדול. בתחילת השבוע, כשצעדו הברווזים על הדשא שמתחתיו, היו התותים עוד מעט חיוורים. בינתיים התמלאו עסיס ובוֹרְדוֹ. פותחת את זגוגית החלון, מרשה לריח התותים למלא את הבית ולאוויר החם לחדור, להתחרות במסנן של המזגן.
לפני החתונה נכנסנו עם המתווכת לבית הזה, היא לא היתה אופטימית, ידעה שיידרש כאן שיפוץ ושהמחיר גבוה ממה שתיכננו להוציא, אבל לא ידעה איך בכל קיץ הייתי מטפסת על סולם גַּנָּבוֹת שהיו בנות הדודות שלי. הן תמיד שלבים בסולם, אני תמיד המטפסת, ראשונה בצמרת עץ התות של סבתא אסתר שתמיד הריחה ממי ורדים. מאחורי הבית הישן ברחוב הרב קוק הייתי מתיישבת על הענף הכי גבוה ויחד היינו זוללות. סבתא אסתר היתה צועקת עליי שנרד, שבגלל "מעשי השטות" שלי לכולן תכאב הבטן, שזה עושה כתמים, אבל אנחנו המשכנו והמשכנו, עד שהבטן שלי היתה מלאה מתיקות.
דן ואני צעדנו אחרי המתווכת, עיניי חולפות על פני הקירות והמטבח, רעבות, דבוקות לחלון ולעץ השופע אדום. בדמיוני חלמתי את עצמי מטגנת שניצלים, בחלון, ילדתי, בריסים מוארכים וקווצות שיער חלקות ממשי, דומים בדיוק לאלה של דן, מטפסת על הענף הראשון, מבקשת שיעלה אותה גם לענף השני, חולצתה נצבעת עסיס שָׁנִי, דן מרים אותה מעלה בתנועה גמלונית, מדגדג, תעשי שלום לאמא, אני אוחזת במזלג ובנייר הסופג, הופכת שניצל ומנופפת חזרה. אני מרשה לה להכתים את החולצה.
המשכנו לטייל בין החדרים, דן שאל על המזגנים, ואם יש תלת־פאזי. המתווכת עצרה. תסתכל על האישה שלך, תלת־פאזי־שמאט־פאזי, לא תקנה לה את הבית שהיא רוצה? לא עזרו לדן כל החישובים והטבלאות וההבטחות שיהיו לנו עשרה ילדים ושנשתול עשרה עצי תות פי אלף יותר יפים סביב כל בית אחר שאבחר בתקציב שלנו. המשא ומתן היה קצר. אבל עד שהחוזה נחתם, הפירות נרקבו ונפלו והעץ הפך חום. עד שעברנו, דן הרגיל אותי לשתות נס בלי סוכר במקום שחור מומתק, שלא יתלכלך הכיור החדש בגרגרים. בקיץ ההוא הפסקתי לקחת גלולות, בקיץ שאחריו מילאתי את הבטן תותים והתגלגלנו מצחוק כשאמרתי לדן שכשתהיה לנו בת — נקרא לה תות, ואם בן? שאל. צחקתי, תסמוך עליי, שלוש בנות יהיו לנו ולגדולה נקרא תות. דן נישק אותי במצח. לא יודע אם נקרא לה תות אבל אולי ריבה. בקיץ שאחריו ישבנו על ספות בחדרי המתנה מכוסים תמונות של הריוניות מחייכות. בקיץ הבא שטפנו בדמעות את הספה, דן ליטף לי את השיער והקריא כתבות על זוגות שלסיפור שלהם יש סוף טוב. בקיץ האחרון דן ישב לבד במשרד שלו בעזריאלי עד מאוחר. אבל בקיץ הזה יש לי בדיקה חיובית ויש לי בטא.
ריח הפירות ממלא את הנשימה והפה מתמלא רוק געגועים לתותים, כאלה שעושים כאב נעים בבטן, כאב של מלאות. סבתא אסתר אומרת שאישה שלא אוכלת מה שהיא רוצה בהיריון, יצא לה ילד עם סימן לידה בצורת המאכל שלא קיבלה. חייבים להקשיב למה שהגוף מבקש, ובכלל, עצם קיומו של החשק הוא סימן טוב. נועלת נעליים בזהירות, מכופפת רגל, לאט, שורכת שרוכים, מכופפת רגל שנייה, זווית קהה, פן תחוש הרוח בתנועה. מרחוק הברווזים אבל חוץ מהם, אף אחד לא מסתכל. צעד שמור אחרי צעד זעיר. העץ אדום ושופע מתוק, יד מורמת, לא מגיעה אפילו לפרי התלוי בענף התחתון מכולם. עוד מתיחה של הזרוע, הכתף ובית השחי מתארכים, אבל העץ גבה מאז הקיצים שחלפו, אולי אני התכווצתי. נמתחת עוד, יד נמשכת מעלה, יד שנייה מקיפה את הבטן, הפרי גבוה, מתגרה ומקניט, כולן מצליחות להגיע, רק את פַסְפוּסָה. נזהרת, משעינה רגל על פנייה קטנה בגזע, אחריה רגל דקה נוספת, מושיטה יד ימין, יד שמאל עוזבת את הבטן ונתלית. בקלילות, קלה מדי, אני על הענף. יושבת יציבה ובטוחה בצמרת. תות אחרי תות, עסיס בורדו, טיפות כמעט שחורות מטפטפות, צובעות את כריות אצבעותיי, דיו על טביעת אצבע של חשוד. השפתיים מאדימות, תותים נושרים ומלכלכים את השמלה הנוחה בלי הגומי מתאילנד, גם הרגליים מתלכלכות בנוזל, מלאות, הבטן נפוחה, הלחיים בְּרִיאוּת, כמו שסבתא אסתר היתה אומרת. עגולה ושבעה על הענף, פשוטת איברים עוצמת ופוקחת עיניים, להביט בעץ הנדיב. קצת יותר קרובה לשמים, מודה אני.
לרגע נדמה לי שיש שם עוד תות, גוש אדום־שחור נפוח נוזל בין רגליי המפושקות, תלויות על הענף, אבל זה לא האדום הזה. הגוש רירי. מועכת וממוללת אותו בין אצבעותיי, מריחה את ריח הנְבִילָה שנודף ממנו. אני מטיחה אותו על האדמה, בין תותים פגומים שנפלו. מזיזה את השמלה, התחתונים הלבנים שדן העז לבחור עבורי, מלוכלכים ואדומים, לחים ועצובים מכובד המשקל. בחילה. מגובה הענף התחתון אני מקיאה את כל התותים, מתרוקנת מכל נכסיי, עד שלא נשאר בי כלום. התותים המעוכלים למחצה מוטחים בקרקע, משפריצים רסיסי פרי כאשר הם פוגעים באדמה, האדום השָׁנִי מטונף בירוק מלפפון, צהוב של ביצת חופש ובז' של טחינה עם הרבה שום. ההתרוקנות מנערת, שיווי המשקל מעורער. נפילה. כמו אבן שוקעת באגם נוֹזְלֵי מעיים, תותים רקובים, ודם.
זו שעוד אי אפשר ממש לקרוא לה זקנה, מציצה מעבר לספסל. היא ראתה הכול. הפרצוף שלה מתעוות, האף מתכווץ ונחמץ עוד יותר משהוא חמוץ באופן קבוע. לקרוא למישהו? אין למי. אני מרימה את עצמי.
***
דן חוזר, עמוס בשקיות מרשרשות יוגורטים, טחינה וירקות, הוא מוצא אותי שוטפת כלים מול החלון. למה את עומדת?! השקיות נשמטות לו מהידיים על המפתן, הדלת נותרת פתוחה, והוא עובר את המרחק שבין הדלת לכיור בצעד אחד גדול. לַבָּה מכסה את רצפת הבית שלנו. מה קרה? למה את לא שוכבת?! אני שותקת. לא מספרת שקמתי מן הספה, ולא על כתם בצורת תות שעלול היה להיווצר על הילדה שלא תיוולד ולא שברחתי את פתח הבית ולא שטיפסתי, ומתחתי איברים ואימצתי והארכתי שרירים מעלה, לענפים, מחוץ לחומות שצייר סביבי, ולא שמילאתי את הבטן עד שלא נותר בה מקום לאף אחד אחר. דן, גזע ארוך לבד מול סופה, מתבקע לשניים. איך?! למה? ובפעם הראשונה מאז שנפגשנו, ובפעם הראשונה מאז שביקרנו לפני ארבעה קיצים אצל ד"ר ישועה, אני עוטפת אותו בזרועותיי הדקות שהתחזקו מן הטיפוס, ולא נותנת לו להתפורר לשבבים. דקות קצרות או ארוכות אני אוספת אותו, השעון על הקיר שמול פינת האוכל נעצר לפני סבבים רבים ולא סיפרתי דבר.
פתאום דן נתלש מבין זרועותיי ומזדקף. שום דבר לא סגור. נתקשר אליהם עכשיו, זה לא אבוד. ובצעד גדול אחד קופץ מעל הרצפה הבוערת שלנו חזרה אל מפתן הדלת, טורק אותה בחוזקה, השלט "כאן גרים בכיף" רועד. דן מרים את השקיות עמוסות היוגורטים שאולי כבר הספיקו להחמיץ ולהתקלקל, דוחף אותם אל מגירת דברי החלב בלי להוציא מן השקית וניגש לטלפון. דן יורה את מספר תעודת הזהות שלי, מסביר, מנמק ומפרט כמה יקר וכמה דחוף, מאיץ בקול המצפצף מעבר לקו. בואי, תעודת הזהות שלך בקלסר?
אני לא באה. ובקול שהיה לי פעם אומרת, אין, זה גמור. בוא נשב, רק אנחנו שנינו.
לא נאכל היום ארוחת ערב, לא סלט, לא שום, לא שולחן, לא ספה. בתהלוכה עצובה, קצרה, אנחנו צועדים, אני בראש, דן משתרך אחריי. אני מפשיטה ומניחה אותו על המיטה. את הבגדים שלו זרקתי במסדרון, פונים אל חדר הכביסה, מחליפה בשירותים ונשכבת לידו בגופייה ובטייץ עם גומי לוחץ. נחלי האכזב שמקורם בעיניים של דן מתמלאים מי שיטפון. אני מנשקת את לחייו. הוא מחזיר נשיקות, אבהיות כמעט, מתארכות ומתרטבות, ונוספות להן לשון וחניכיים ויד שמלטפת את רעמת השיער. במורד המצח נעצרת, נחה לרגע בשֶׁקַע שבין המצח למַעֲלֵה האף, כמו באחד הלילות הראשונים, הראשוניים, שהיו לנו בתואר השני. בלילה ההוא ליטף לי את שקע האף ואמר בלי מבטא, רק עם רֵי"ש לא מכאן, אני מאוהב בשקעים שלך, וצחקתי, מה זה להיות מאוהב בשקעים שלי? זה לרצות להגיד שאני מאוהב בך אבל בלי האומץ, לחש. והסמקתי, ולא אמרתי כלום בחזרה, והיינו ורודים ודן היה מובך, והצחוק שלנו גדל. ועוד יותר אני אוהב את השקע הזה, והניח את ראשו בשקע שבין שדיי הקטנים ושיפשף ימין ושמאל ימין ושמאל ימין ושמאל, כאילו זו המנורה של הג'יני. כן, אחלה שקע, צחק, ודילג בקפיצת שפתיים עד לשקע הפופיק, ונישק אותו נשיקה דוקרת, נשיקה של דודה לא מרוצה בקבלת פנים של חתונה, והפטיר, יוצא ידי חובה, גם את השקע הזה, ודילג הלאה, לשקע שבין הרגליים, והלשון שלו שקעה, חמה ולחה, מתעגלת, רוקדת, עד שלא יכולתי יותר, ניסיתי לזוז, להרים את פניו לפניי, להצמיד איברים למקומם הטבעי, חזה מול חזה, בטן מול בטן, איבר במקומו הנכון בתוך איבר שנגדו, אבל דן לא הסכים לעלות, ורק לרגע קצר החזיר את הלשון החרוצה למקומה בתוך הפה, תגמרי ככה, ומיד שלח אותה מריירת חזרה מן הפה שלו לשקע שלי. אם רק היה אפשר לחזור לרגע ההוא, לפני שהכול קרה, לאהוב את השקעים, להצהרות הריקות מתוכן שעור התוף הצעיר סופג כמו היה צמר גפן מתוק.
גם זיכרון דוקר. בעיקר בבטן. כמו קוץ. כדי להפסיק את הכאב צריך להוסיף ולהידקר גם ממחט, לחטט ולהגדיל את החור, עד שניתן יהיה לשלוף אותו בשלמותו. אני תופסת בכוח באצבע של דן שמלטפת את שקע האף שלי, הופכת אותו על גבו, מחניקה אותו בין זוג שדיים, כמו אז, מטלטלת אותם ימין ושמאל מעל פניו, זוכר שאהבת את השקע שביניהם? היית משפשף עד שתצא משאלה, והקולות שלו נחנקים בין ימין לשמאל. אין בי מקום להברות שלו ולרֵי"ש הזו שלו, שלא מכאן. אני מטפסת עוד, טבורי על פיו, גם את השקע הזה חיבבת יחסית, לא? אני מדלגת, מחופשת לקלילה, מזנקת כל־כולי, שתי רגליי מפושקות מעל הבל פיו, דן מושך את הטייץ, התחתונים, והתחבושת המודבקת אליו מטה, הגומי לוחץ עכשיו על השוקיים החיצוניות, אבל אני לא זזה. דן פותח פה, מוציא לשון, מצייר מעגלים־מעגלים סביב סביב, שיער קוצני ושפתיים חיצוניות, ושפתיים פנימיות, ושקע פעור, פצוע, פתוח, עוד ועוד אדום נוזל על פניו, והוא ממשיך. נרעדת, מהר מאי־פעם, נופלת לעבר הקיר ששימש לי משענת. מרימה רגל דקה מעליו ונשכבת לצדו. אצבעותיי בין אצבעותיו. כמו שהיינו לפני שהוכנסו בינינו ביציות וציפיות וזרעים ומבטים. הטייץ והתחתונים עוד מופשלים, לוחצים ונמתחים על השוק בקו הגומי, כועסים שנדחקו ממקומם הטבעי. אני אוהב את השקעים שלך. הוא מדקלם כמו סדרה טובה שחוזרת לעונת איחוד מיותרת. דן מרים את אצבעותינו המשולבות, כאילו ייצרו יחד שלם שאין בו חסר, מנשק, אגודל אצבע אמה קמיצה וזרת. מה זה, דן שואל בחוסר עניין, ממה האצבעות שלך שחורות?
האצבעות המושחרות שלי ניתקות מהאצבעות הלבנות של דן ומתחפרות מתחת לשמיכה. סתם, קטפתי כמה תותים מהעץ.
קיווית שזה יעלה לך את המצב רוח אחרי שהדימום התחיל?
אני מעלה את התחתונים חזרה מן השוקיים אל מקומם בקו המותן הדק וניגשת להתקלח.
דן לא נרדם. פנקי אותי גם, הוא מתחנן בלחישה, אם כבר החלטנו לשכוח את הצרות... אני מחליקה במורד גופו, בפה פעור, התנועות ידועות מראש, שתי אצבעות אל פטמה, יד ימין מכדררת, הפה עולה יורד, הלשון מסתלסלת, הקצב מוכר, גם משך הזמן, וברגע הקבוע, רעידה, הטעם החמוץ בחלל הפה, גם אני רועדת, בחילה, ריצה, תותים, נוזל זרע ופיסות מלפפון ניתזים על האסלה הלבנה. לא נשאר בי דבר. בחוץ גיעגעו הברווזים. הם יאוריות. סוגרת את החלון.
