זהו סיפור חייהם ומותם של הרבה אנשים, סיפור של שמחה ועצב, צחוק ובכי, סיפור על אלה שהיו ואינם עוד, ועל הגעגוע אליהם ולאותם הימים שמהם נותרו זיכרונות יקרים ואהובים.
עם המעבר לסיפור עצמו אני מבקשת לזכור שחייהם יקרים היו. אם תרצו, תכבדו אותם בהדלקת נר לזכרם, ובעיקר חשוב לי שתחגגו את חייהם כי עשירים היו בחוויות, בשמחות ובאהבות — תמיד באופטימיות, תמיד בתקווה. כפי שתמיד שמעתי מהם, “כשיש תקווה — יש חיים”. תמיד לברך על היש, לברך על הטוב שעתיד להגיע, בעיקר בזמנים קשים.
ועכשיו נצא למסע חייהם של אלה שבזכותם ובזכות הקרבתם הוקמה מדינתנו היקרה. אפשר לחשוב שמדינה זו קמה כעוף החול מהעפר או מהאפר שלהם עצמם, מסע חייהם של אלה שעיצבו אותי ואת מי שאני, מסע נעים וצבעוני כפי שתגלו, אף על פי ולמרות הכול.
הכול התחיל בבקשתה של בתי סמדר לכתוב על המשפחות שהיו ואינן ולהכיר את המורשת ואת ההיסטוריה של הסבים והדודים.
ואני שם תמיד עבור ילדיי, למלא כל בקשה שלהם (כמעט). בן דוד שאיתו יצרתי קשר סיפר לי ברצון על הדודים ובני הדודים מצד אבי, ואני העליתי את שסיפר על הכתב. תיבלתי בסיפורים ובזיכרונות מבית הוריי.
ויהי בוקר ויהי ערב, ונוצר הספר הזה.
המחברת, יפה מי־בר, מנהלת חשבונות בהכשרתה, למדה רייקי עד לרמת מסטר ושיטות ריפוי אלטרנטיביות שונות. במשך כחמש שנים השתתפה בכיתה ללימוד מודעות רוחנית וזכתה להצצה לעולמות אחרים ועלומים.
אבל יפה היא בעיקר אימא לארבעה ילדים אהובים. במשך חמישים וארבע שנים הייתה נשואה לבעלה היקר זאביק עד שהחליט לשנות מצב צבירה ממוצק לרוח.
זהו ספר הביכורים שלה.