פתח דבר
מתהליך גידול הילד לחוכמת הלב
את ספרי הראשון כתבתי בהיותי בת תשע. חלמתי אז להיות סופרת.
סבי, זיכרונו לברכה, עבד במערכת של עיתון יומי. בכל בוקר הוא היה נוסע מהקיבוץ המרוחק שגדלתי בו לתל אביב. כשחזר נהג להביא לי נרתיקי עור, מחברות ושלל אביזרי כתיבה. שלל זה היה מצרך נדיר בעידן ההוא. בעזרתו הייתי מכינה כריכות לספרים: כותבת את הכותרת, את ראשי הפרקים, את המבוא בכריכה הקדמית, את תקציר הספר בכריכה האחורית ועוברת לספר הבא. אז עוד לא ידעתי שזו תהיה שיטת הכתיבה שלי גם בהמשך הדרך — יצירת שבלונות לספרים שמחכים בסבלנות במגירה.
לספר קראתי ״תהליך גידול הילד״. ממרחק הזמן הייתי אומרת שמדובר בספר עיון. גיבורת הספר הייתה אימא טרייה, מלאת כוונות טובות אך חסרת כל ידע. ניסיונות הטיפול בתינוקת שלה היו מלאים בשיבושים ובטעויות. היא הניחה למשל את התינוקת לישון על מיטה מאבנים. התינוקת בכתה, והאם לא ידעה מה לעשות. אנשים טובים בסביבה הסבירו לה שתינוקות צריכים מיטה רכה. היא הכינה לה מיטה מרופדת והנה, התינוקת הצליחה לישון בה שנת ישרים. כך התפתח הספר, פרק אחר פרק, ועבר דרך תחנות טיפול שונות. בכולן טעתה האם בכל טעות אפשרית, התינוקת האומללה בכתה, ואילו הסביבה המיטיבה לימדה את האם איך מגדלים תינוקת. האם תיקנה, התינוקת נרגעה וחוזר חלילה.
כשסיימתי לכתוב את הספר, גאה ומרוצה, הראיתי אותו לאימי. אימי הייתה הקוראת הראשונה, ולא פעם גם היחידה, של הספרים שכתבתי. תגובתה הפתיעה אותי. בעודה משבחת אותי על כתיבתי, התמלאו עיניה בדמעות. שנים רבות עברו עד שהבנתי מה בדיוק הכאיב לאימי בסיפור שכתבתי, אך זכרתי היטב את ההפתעה שהרגשתי מתגובתה.
בספר הזה נהגתי באותה שיטה ישנה. קודם כול כתבתי את ראשי הפרקים, אחר כך סרטטתי את הכריכה הקדמית ואת גב הספר. אחרי כן כתבתי את תוכנית הספר ואת תקצירי הפרקים, ואלו היו פתוחים במחשב שלי יותר מעשור. עשור שבו ילדתי שלושה ילדים, סיימתי דוקטורט וטיפלתי בהורים רבים בקליניקה פרטית שפתחתי.
יום אחד, חשבתי, אתפנה לכתוב את הספר.
אך הכתיבה נדחתה מסיבות שונות. עומסי החיים, התחייבויות למחקר, חוסר ביטחון בכך שיש לי משהו מעניין להגיד, חשש מתגובה חברתית לא אוהדת ועוד סיבות שמשאירות ספרים רבים ״במגירה״ — כל אלה ״הקפיאו״ את תוכניתי. כשבערה בי הכתיבה, כתבתי פרקים יחידים, פרסמתי אותם כמאמרים, והם זכו לתגובה אוהדת. אולם תגובה אוהדת, משמחת ומרגיעה ככל שתהיה, לא הספיקה כדי לאזור את האומץ הדרוש לכתיבת ספר. רק כשנזכרתי בספר הראשון שכתבתי כילדה, על תהליך גידול הילד, ובתגובתה המכוננת של אימי, הבנתי. הבנתי שמגיל תשע ועד היום הספר הזה מחכה להיכתב, ושזה משהו שאני חייבת להשלים כדי לסגור את המעגל שהתחלתי — ויהיה אשר יהיה.
עם הזמן, כשהתיישבתי לכתוב, הבנתי את ״הטעות״ בספר המקורי. בספר המקורי חשבתי שמה שחסר להורים הוא ידע על התפתחות תינוקות ועל התנאים המתאימים לגידולם. חשבתי שאם רק יקבלו את המידע הנחוץ, כמו שמקובל להבטיח במדריכים לגידול ילדים, מלאכת גידול הילדים תהיה קלה יותר ומספקת יותר. דמעותיה של אימי, שאותן הבנתי רק עשרות שנים מאוחר יותר, הבהירו לי עוד דבר־מה. מה שחסר להורים, מלבד הידע ההתפתחותי, הוא ידע והבנה על חוויות ההורות שלהם — לא רק על מה שהילד צריך וחווה. כלומר הבנה של מה בעצם קורה להורה בזמן שהוא נהיה הורה ובזמן שיש לו תינוק שבוכה בלילות ולא מצליח לישון. זו הייתה החתיכה החסרה בספר המקורי. לא הייתה בו מחשבה על מה שמרגישה אם נזופה, מלאת כוונות טובות, שלא יודעת איך לגדל תינוקת ומשכיבה אותה על מיטה מאבנים. את החתיכה הזאת בדיוק אבקש להוסיף בספר שלפניכם.
הספר מתמקד בשנות ההורות הראשונות — שנים מורכבות, אשר לצד ההנאה וההתרגשות מהבאת ילד לעולם מלוּווֹת לא פעם במטען כבד של קושי, שחיקה ועייפות. מקצת הקשיים בלתי נמנעים, והם בבחינת המחיר שנלווה להקמת משפחה. אולם מקצתם נובעים מאי־הבנה, מתסכול ומטינה. אלו משתקפים בשאלות שכמעט כל הורה שואל את עצמו — ״למה זה מגיע לי?״ ״איפה טעיתי?״ ״למה הילד משגע אותי?״ וכדומה — שאלות שמתחדדות לנוכח האשליה שהורים אחרים משוחררים מהרגשות ומתהיות כאלה. בעיניי, שאלות הוריות נפוצות אלו מצביעות על אחד מהשניים: חוסר הבנה על אודות הסיבות העמוקות שבגינן הורות מאתגרת כל כך, וקריסת משמעות בשל עומס רב שנחווה כלא מתגמל. בספר אנסה להשיב על שתי האפשרויות, שכן הן שלובות זו בזו באופן בלתי ניתן להתרה. כלומר קריסת הרגשת המשמעות של ההורה על רקע עומס שוטף של משימות ומטלות טיפול פשוטות לכאורה נובעת מחוסר ההבנה או ההכרה בכך שהמטלות האלה אינן פשוטות כל כך; למעשה, יש להן משמעות חשובה עבור הדור הבא.
בתקופת ההיריון קל להרגיש את פלא הבריאה המתבטא ביצירת חיים חדשים. נדמה לי שגם הסביבה מתייחסת בעדינות רבה יותר לנשים בהיריון ומחזקת את המשמעות וההתרגשות בהליך יצירת החיים. בשלבי ההיריון הראשונים, כשעדיין לא רואים ולא מרגישים דבר, אימהות רבות מתמלאות בהרגשת משמעות באמצעות ההכרה במתרחש בתוכן בלי שאחרים ירגישו או יראו: השבוע מתפתחות עדשות העיניים, השבוע הלב מתחלק לארבעה חדרים וכדומה. כל שלב פנימי כזה מרגש וממלא במשמעות.
לעומת זאת, בשנים האינטנסיביות שלאחר הלידה העבודה ההורית, או משמעות התפקיד והתפקוד ההורי, ברורים עוד פחות משהיו בהיריון. כהורה בראשית דרכו היכולת לספר לעצמך סיפור מיטיב נשחקת. חסרה להורה הבנה של מה אתה עושה כהורה בזמן שאתה ״סתם״ הורה, וכיצד התפקוד האגבי והיום־יומי שלך כהורה תורם לאישיות המתפתחת. כלומר כיצד תסכולי ההנקה מלמדים את התינוק ויסות וסנכרון של גוף־נפש, או כיצד ארטיק שנופל לילד על הרצפה ואי אפשר להצילו מאפשר לילד לתרגל התמודדות עם מציאות לא רצויה (וגם להורה בעצם). כיצד המעברים מימי שגרה לסופי שבוע מבנים אצל הילד את תחושת הזמן, וכיצד בהשכבה לשנת לילה הילד מתעמת עם הקושי להיפרד ולהרגיש אדם נפרד. הבנות כאלה יכולות להפוך את מלאכת ההורות למעניינת יותר ולבעלת ערך ולחלץ אותה מהאפרוריות היום־יומית שהיא לכודה בה.
למעשה, לנוכח רגעים קשים תובנות כאלה יכולות לחלץ את ההורה מהרגשת השרירותיות ומחוסר המשמעות שיש בהתמודדות עם הקושי, שעל אף אי־הנעימות שבו הוא חלק מהדרך. כשם שבהיריון הגוף מפנה מקום לרחם ולעובר שגדל, כך גם בחוויית ההורות מקום שקודם לכן היה מושקע בעצמי הולך ומתפנה לטובת מושקעות בילד. בעוד התהליך הביולוגי של ההיריון, על אף הקסם שבו, ידוע ומוכר, התהליך הפסיכולוגי של התרחבות הנפש לטובת הורות מסקרן ומסתורי.
הורות כהתפתחות אישית
כיצד, בעצם, השינוי ההורי מתרחש? כלומר מהם המנגנונים שהופכים את אותה אישה צעירה, נניח, שעד לא מזמן הייתה מרוכזת בצרכים ובחוויות שלה לאימא שבשעת ארוחה משפחתית, למשל, קודם כול מארגנת צלחות ומאכילה את ילדיה, ורק לבסוף ניגשת לאכול בעצמה (בדרך כלל לאחר שהאוכל התקרר). האם זהו שינוי חברתי? הפנמה של ציפיות חיצוניות? או שיש מערכות פנימיות שמבשילות או משתנות כשאדם נהפך להורה? ואולי עלינו לחשוב אחרת: זו בעצם התבגרות טבעית ורגילה שמתרחשת עם הזמן והופכת אותנו לאגוצנטרים פחות, ולכן היא תתקיים גם אצל אנשים שאינם הורים בבגרותם?
בבית קפה שישבתי בו לכתוב לעיתים שמעתי פעם צחוק מתגלגל, והוא הסב את תשומת ליבי. הצחוק פרץ משולחן שישבו בו ארבע נשים, שתיים מבוגרות יותר, שהיו כבר אימהות, אחת צעירה על גבול נערה ועוד סטודנטית. הצעירה הגיעה עייפה. היא התלוננה לפני יושבות השולחן שכבר שלושה ימים היא צריכה לקום בשש וחצי בבוקר כדי להספיק להתארגן בזמן לעבודה. היא סיפרה שקשה לה מאוד כי היא מסיימת לעבוד מאוחר ובקושי נשאר לה זמן לעצמה. בין שש בערב לשש וחצי בבוקר, חישבה הסטודנטית.
האימהות בשולחן צחקו. "נכון", אמרו באמפתיה עטופה בלעג, ״שתים עשרה שעות ביממה רק לעצמך זה ממש כלום זמן״. הערה סרקסטית זו מבטאת את ההרגשה שאמנם יש לאנשים תחושת בטן שהורות היא שינוי גדול מאוד, אך הבנה אינטואיטיבית זו עדיין אינה מסבירה כיצד השינוי מתרחש, מתי הוא משתבש ומה המחירים הנפוצים שלו.
פסיכולוגים שואפים להבין את המציאות הפנימית ולהסביר כיצד היא מושפעת ותורמת למציאות החיצונית. בספרות הפסיכואנליטית, וכן במחקר ההתפתחותי, נעשתה העמקה רבה בתיאור התפתחות האישיות בילדות עד להתגבשותה כאישיות בוגרת. עם זאת, תשומת לב פחותה ניתנה לשאלות מה קורה להורה בזמן שהוא מגדל את ילדו ואם יש שינויים פסיכולוגיים ייחודיים שמאפיינים הורים, או שמא הורות היא כמו עוד התמודדות בחיים של אדם בוגר — ובמובן הזה היא אינה שונה מכל התמודדות אחרת עם עומס, תסכול או אתגר שהחיים הבוגרים מזמנים לנו.
לרוב, הספרות הפסיכואנליטית מתייחסת למעבר להורות באחת משלוש הדרכים: הראשונה מתייחסת להורה המופנם בתוך ההורה החדש, כלומר רואה בהורות החייאה מחודשת של יחסי האובייקט או של מערכות יחסים של האדם עם הוריו; השנייה רואה בהורות שלב התפתחותי שבו האנרגייה הנפשית מושקעת באחר, כגלגול או כייצוג של האני; השלישית מתייחסת להורות מתוך תאוריית ההתקשרות ומתארת את המנגנונים המובנים בתוך התנהגות ההתקשרות ואת מערכת הטיפול ההורי. לצד התייחסויות אלו אבקש להתייחס בספר גם למעבר להורות, בעיקר כיצירת מרחב.
משעות רבות של הקשבה להורים טריים הבנתי שלנושא המרחב חשיבות רבה. תלונות וקשיים של הורים צעירים נוגעים בדרך כלל לחוויה של עומס, הצפה והיעדר מרחב. מסקרן לחשוב כיצד נבנה המרחב ההורי ומהם הדברים שיכולים להרחיב או לצמצם אותו. התמקדתי בתקופת ההורות הראשונה, המוקדמת, מתוך הנחה שאמנם היכולת להיות הורה בלי להרגיש שההורות ״מוחקת״ אותך כאדם בפני עצמו, נבנית בהדרגה ולאורך השנים, אך בסיסה בחוויה הבראשיתית בצמד הורה־תינוק.
נוסף על כך המרחב הנפשי שנבנה בהורות אינו נבנה בחלל ריק, ובדרך כלל הוא מתפתח תוך כדי קונפליקטים: קונפליקט בין ישן לחדש, בין צורכי האני לצורכי התינוק ועוד. קונפליקטים אלו מביאים הורים לא פעם לקצוות חדשים של חוסר אונים ותסכול.
נעים מאוד: הקצה
המצוקה ההורית היא, לפחות לרגעים, מצוקה שונה ממה שדמיינו.
הרי אנחנו רואים הורים אחרים, צופים בסרטים, קוראים ספרים, יכולים לדמיין כמה קשה לא לישון או לאבד שליטה על סדר היום — אך איננו יכולים להרגיש את הסערות בבטן. לא את הטוב (״לא אמרו לי כמה זה כיף. איזה אושר זה, איזו חמימות מתפשטת לי בכל הגוף״) וגם לא את תהומות התסכול, הבדידות והעצבים (״אתמול פשוט קרסתי. התפרקתי. הרגשתי שאני לא יכולה להכיל יותר כלום. אף דרישה, אף בקשה. כלום. רק רציתי שיניחו לי״). בדומה ללידה, כשהכאב המפלח של הצירים מופיע הוא אינו דומה לשום כאב אחר. אבל בשונה מלידה או מאירוע יוצא דופן אחר, הורות היא תהליך מתמשך ועוצמתי אשר מביא אנשים, לא פעם, לקצה.
חוויות הקצה מפתיעות אימהות ואבות, אשר חוו את עצמם עד ההורות כבני אדם מאוזנים, יחסית לפחות. וזה כמובן כי הם אינם זוכרים את עצמם כילדים. כלומר הם זוכרים את עצמם כילדים, בדרך כלל רק מגיל בית הספר, אך בזיכרונם הם בדרך כלל ״טובים״ הרבה יותר והגיוניים משהיו בשעת אמת כפעוטות וכתינוקות. כשהם נהיים הורים ומתמודדים עם הקשיים שאליהם ציפו ואפילו חיכו, הם מרגישים אחרת משדמיינו. שכן כשאתה מבוגר שמהגר לפתע לעולמו הרגשי של ילד, אתה פוגש שוב את קצוות הרגש שהשארת מאחור כשהתבגרת.
בספרות התפתחותית על הורות נהוג להדגיש את התלות הקיומית של הילד בהורה. אכן הילד תלוי בהורה תלות מוחלטת, והרבה ממאבקי השליטה ובדיקת הגבולות, שעליהם ארחיב בספר, קשורים לתלות בסיסית זו. נוסף על כך התינוק והפעוט חסרים את מנגנוני הוויסות המאפשרים לאדם הבוגר להתמודד עם המציאות בלי להגיע לקצה. כלומר, ילדים מתקשים להחזיק בלב את העובדה שמחר יום חדש, שתהיינה עוד הזדמנויות, שלא תמיד ירגישו ככה. אולם אין לשכוח כי גם ההורה תלוי בילד. בשיתוף הפעולה שלו, בכך שהוא יאכל את האוכל שהוא מכין עבורו, הגשמי והרגשי גם יחד, ובכך יחזיר לו השתקפות של הורה טוב. כשהילד לא משתף פעולה עם הצורך ההורי, אזי פוגש המבוגר את חוויות התסכול והזעם שהם תוצר טבעי של רמה גבוהה של תלות באחר ורמת שליטה נמוכה בו.
זאת ועוד, לעיתים ההרגשה שילדים של אחרים נוחים יותר היא למעשה נכונה. תינוקות וילדים שונים אלה מאלה, אחדים קל יותר לגדל, ואחרים קל פחות. עם זאת, למיטב הבנתי, הורות היא תמיד מעשה לא נוח. הורות דורשת מאדם לפנות מקום יקר בליבו לאדם אחר בעקביות ולאורך זמן גם אם הדבר שוחק. היא עשויה להיות בעלת ערך ומרגשת, מספקת ומעניינת, היא יכולה להרחיב את ליבנו ולהעשיר את נקודת מבטנו על החיים, אך לא — היא אינה נוחה.
אפקט התקרה של הסבל
בספרות המחקר, כאשר מדד מסוים אינו רגיש דיו כדי להבחין בין דקויות, או כשהנמדד נוטה להגיע מהר מדי לקצה בלי לעצור בתחנות בדרך, נהוג לדון ב״אפקט תקרה״ או ב״אפקט רצפה״. זו מגבלה מתודולוגית המפריעה לחוקר למצוא הבדלים, גם כשהם קיימים, בשל קשיים בתהליך המדידה.
בהתאמה, אפשר להשאיל מושג מחקרי זה למצוקה ההורית. בדרך כלל ברמה השכלתנית ברור לנו שיש אנשים שבעיותיהם קשות יותר וכי בסך הכול אנחנו אוהבים את הילדים שלנו. אולם כשהתסכול עולה על גדותיו, בימים ובלילות שהם בלתי אפשריים, אנחנו מגיעים לא פעם לקצה. כשאנחנו מגיעים לאותו קצה של סבל (המקביל ל״אפקט תקרה״ במחקר) איננו מצליחים להבחין בין קשיים חמורים לקשיים חמורים פחות. לא, הכול נראה בלתי נסבל. אנחנו על הקצה! כמו שסיפרה לי פעם מטופלת:
בשבת בצהריים, אחרי שהתמודדנו עם סדרת התפרצויות זעם של בת השלוש, בן השנה בדיוק נרדם. בת השלוש ביקשה שנצא החוצה לקנות לה משהו. כשלא הסכמנו, פרצה בהתקף זעם נוסף. בן השנה התעורר בבכי, ואני הרגשתי איך בבת אחת הכול קורס. כבר ראיתי את ה"ארץ המובטחת", ממש הרגשתי את המנוחה שתתפשט בבית בזכות שעה אחת של רגיעה, ולו רק שעה, ופתאום הכול התהפך בחזרה. באותו רגע הרגשתי כל כך מסכנה. הכי מסכנה בעולם. הרגשתי שלא יכולה להיות אומללה יותר ממני. בראש ידעתי שעוד שעה דברים יסתדרו, שיש אנשים שמתמודדים עם צרות גדולות יותר משנת צהריים שהשתבשה, אבל בפנים הרגשתי שאין ולא יכול להיות סבל גדול יותר ממה שחשתי באותם רגעים. הגעתי לשיא הסבל, לקצה.
ומה עושים כשמגיעים לקצה? לכל אדם שיטות משלו להתמודדות כשנפשו מגיעה לנקודת רתיחה. רבים יוצאים להפוגה, להפסקה, מתרחקים מעט. כשההפסקה אינה עוזרת, צצות לרוב מחשבות על פרישה, על רצון להתפטר, ובמקרים חמורים — אפילו מחשבות אובדניות שיחלצו אותנו מקושי שאי אפשר לשאת. במעבר להורות התמודדות כזאת לנוכח הרגשות קצה איננה ישימה. לא במציאות ובדרך כלל אף לא בפנטזיה. אי אפשר להיכנס מתחת לשמיכה לכמה ימים ולבכות. אי אפשר להרים ידיים ולהתייאש. אי אפשר לחשוב בלב שלא נורא, שעוד מעט זה נגמר. אי אפשר לספור את השעות עד סוף השבוע, אי אפשר לחפש מישהו שיחליף אותך. מכיוון שהשיטות הישנות להרגיע את הנפש נהפכות פעמים רבות ללא רלוונטיות עבור ההורים — צריך לפתח אפשרויות אחרות מול קצוות רגשיים. אפשרויות אלה אינן נולדות מתוך רצון. הן נולדות מתוך צורך. מתוך היעדר אלטרנטיבה. אך מרגע שנוצרו הן מחזקות את האישיות ופותחות מרחבים חדשים של התמודדות וכוח.
מה, בעצם, ההורים צריכים?
בדרך כלל הורים מבקשים, ואף מקבלים, עצות רבות כיצד להיחלץ מהקצה, אך לא פעם אין זה מה שהם צריכים כלל. הם זקוקים למשמעות, להבנה מה קורה בקצה — מדוע הם הגיעו אליו וכיצד דווקא הרגשת הקצה היא, בדרך כלל, סימן שהכול תקין. שכן הקונפליקט הוא המנוע לפתיחת מרחבים חדשים, ולאו דווקא דבר־מה הדורש טיפול.
כדי להבין תהליכים שמתרחשים בין הורה לילד, ובתוך נפשו של ההורה, אשתמש בתאוריות פסיכואנליטיות מוכרות. הפסיכואנליזה, בהכללה, לא הרבתה לכתוב על הורים או לתאר חוויות הורות. אולם השימוש באנלוגיית הורה־ילד כדי להיטיב ולהבין תהליכים שמתרחשים בין מטפל למטופל שכיח מאוד בספרות הפסיכואנליטית. הבנת עולמו הרגשי של הילד, על רצונותיו וצרכיו, וכן מערכות היחסים עם הוריו, שנחווית מחדש במסגרת הקשר הטיפולי, סייעה למטפלים להבין מצבי תקיעות וקשיים בחיי המטופל ולסייע להם באמצעות הקשר הטיפולי.
אני מבקשת ללכת בכיוון ההופכי ולברר כיצד אפשר להשתמש בידע הפסיכואנליטי על אודות יחסי מטפל־מטופל כדי לסייע להורים: כך למשל איעזר במטפורת "השד הטוב והשד הרע" של מלאני קליין1 כדי להבין קשיי הנקה וחוויות האכלה של אימהות; אשתמש במושג "המרחב המעברי" של דונלד ויניקוט2 כדי להבין קשיים בהיווצרות מרחב נפשי עם המעבר לאימהות; תאוריית ההתקשרות ומושג "העצמי הכוזב" יסייעו לנו בהתלבטויות על אודות מסגרת חינוכית ראשונה; חקר השינה ופירוש החלום של זיגמונד פרויד3 ישפכו אור על המשאלה ההורית לישון כל הלילה; עקרון העונג ועקרון המציאות יסייעו להבין שחיקה הורית; מושגי הרגרסיה והשבר הבסיסי יסייעו להבין קשיים ילדיים והוריים בקבלת המציאות כפי שהיא, וכן את גילויי התקווה והרודנות המופיעים מתוך ניסיון לשנות אותה; כמו כן אתייחס לתפקיד המתפעל והמתאהב שמקבל עליו ההורה בדרמה האדיפלית ואתבונן ברגעים החשוכים שבהם נתקלים בקושי מהותי, ולא רק התפתחותי, אצל הילד.
לצד שימוש בתאוריות פסיכואנליטיות אשתמש באופן דומה בתאוריה ובמחקר התפתחותי. אתאר צמתים ראשיים והתלבטויות עיקריות בחיי ההורים, כמו למשל כניסה למסגרת חינוכית, קשיי הנקה, שינה, ויסות ומזג, ואנסה להבינם אחרת בעזרת הידע המחקרי והתאורטי שאסקור. כלומר אשתדל להשתמש בגוף הידע העשיר על התפתחות הילד, שמובא בספרות הפסיכואנליטית בדרך כלל כדי לסייע למטפלים, ואיעזר בו כדי לסייע דווקא להורים. אני משתמשת בידע הפסיכואנליטי והמחקרי גם כדי להעמיק את הבנת המתרחש בתוך היחסים בין ההורה לילד וגם כדי לסייע להורה להבין את מה שעובר עליו מבפנים.
ועוד מילה להורים שהם מטפלים או מטופלים בעצמם
בניית משפחה היא דבר מרגש מאוד. יש כוח כמעט ממכר באפשרות ליצור בני אדם שיהיו השותפים הכי קרובים בקבוצה שלך, שיעברו איתך את מסע החיים באופן האינטימי ביותר שאפשר. נוסף על כך יש משהו מרגש גם בראיית ההשתקפות והבבואה של עצמנו במישהו אחר. כל המתעניינים בטיפול פסיכולוגי, מטפלים ומטופלים גם יחד, יכולים למצוא בהורות עניין מיוחד. זוהי הזדמנות לראות ולחוות בזמן אמת כיצד נוצרת אישיות וכיצד מתפתח ילד. מכיוון שהספרות הפסיכואנליטית ביססה תאוריות רבות על התפתחות ילדית שגרתית — האפשרות לצפות בשלבי ההתפתחות של הילד ולבחון אותם, וכן את האינטראקצייה הורה־ילד, מעירה לחיים תאוריות ותיקות. ״כל חופשת לידה שקולה לבית ספר לפסיכותרפיה״, אמרתי פעם למטופלת שלי שהיא מטפלת בעצמה.
עם זאת, הורים שהם מטפלים בעצמם חווים לעיתים קרובות עוד קושי בהורות בשל אכזבתם מיכולתם לממש את יכולתם הטיפולית, שאותה למדו ועליה התגאו, עם הילדים שלהם. עם הילדים שלהם הם מרגישים שהם עושים את כל הטעויות האפשרויות. הם אינם מצליחים להכיל, לאסוף, לתווך ולשחק באופן שהעמדה המקצועית ממליצה עליו, והדבר מוביל לשבר בהרגשת הביטחון שביכולתם להיות אנשי טיפול טובים. במילים אחרות, הם מרגישים ״סנדלרים יחפים״. עם זאת, אני חושבת ששבר זה יכול להיות מצע מצוין להעמקה נוספת בתאוריה ובטכניקה, וכן בסיס לאמפתיה עמוקה להורים ולילדים שאותם יפגשו בעבודתם המקצועית. ההמשגה שאני מציעה, הרואה בהורות תהליך חציבת מרחב נפשי, שמתפתח מתוך קונפליקט בין צורכי ההורה לצורכי הילד, מסבירה מדוע לכל ההורים, גם לכאלה שמיומנים בטיפול, דרוש זמן כדי להתפתח, ומדוע התפתחות המרחב ההורי מלווה, כדרכן של התפתחויות אחרות, ב״כאבי גדילה״.
זאת ועוד, המרחב ההורי המתפתח שנדון בו עשוי להיות שימושי למטפלים גם כמשאב טיפולי בפני עצמו. יש דמיון לא מבוטל בין קשיים שהורים חווים בחייהם האישיים ובין קשיים שהם חווים בקליניקה. הורים שמתקשים להכביד על הילד או לתסכל אותו כשצריך יהיו, סביר להניח, גם המטפלים שמתקשים לשים גבולות למטופל ולסיים פגישות בזמן. מטפלים שמרגישים אשמה על הנפרדות שלהם, כלומר על היותם אדם נפרד עם צרכים ומאוויים אישיים אשר עלולים להתנגש עם התפקיד הטיפולי, יהיו הורים שיתקשו להשאיר את הילד לבד בגן. מטפלים שנוטים ליצור קשר בגובה העיניים ומתקשים להיות דמות ״סמכותית״, יהיו גם הורים שיתקשו לראות את חשיבות יחסי הכוח שיש בתפקיד ההורי ויחפשו קשר שוויוני יותר עם ילדיהם. ההקבלות מן הסתם אינן מוחלטות, ויש הבדלים רבים בין להיות הורה ובין להיות מטפל, אך לדעתי מטפלים שהם גם הורים יוכלו להפיק הרבה תועלת כאנשי מקצוע מהתנסויות היום־יום שלהם בבית, הן ברמה התאורטית והן בהתפתחותם האישית.
שכבת הבנה כשכבת הגנה
המטרה שלי בכתיבת הספר היא להשתמש בתאוריה ובידע שלי כפסיכולוגית כדי לתרגם להורים את החוויה שלהם, להעניק לה משמעות, הקשר ולעיתים נחמה. לעיתים ״תרגום״ זה יתבטא בעצות מעשיות, אך לרוב עיקרו של הספר הוא בהענקת ״שכבת הבנה״ שתעטוף את הקושי ההורי ובכך תקל עליו.
מדוע הבנה עוזרת לקושי? בדרך כלל כשאנחנו מבינים דבר־מה, נוכחותו מפריעה לנו פחות. לדוגמה, כולנו מכירים את התופעה שבה אנחנו שומעים רעש מוזר בבית והוא מפריע לנו. בדרך כלל ננסה להבין מה אנחנו שומעים ואם הרעש תקין (נניח רעש מבנייה סמוכה, טפטוף מניקוז של דירה למעלה וכדומה), עצם הבנת מקור הרעש תסייע לכך שנשמע אותו פחות. בהתאמה, הבנת הרגשות שלנו או ההתנהגויות והרגשות של הילד וחיבורם לשלבי התפתחות וכאבי גדילה טבעיים תאפשר לנו להכיל את הקשיים ההוריים ולשמור על ויסות לנוכח הפרעות שונות. במילים אחרות, ההבנה עצמה אינה פותרת את הקושי (למשל בדוגמה לעיל, הבנה מניין מגיע הרעש אינה הופכת אותו לחלש יותר), אך היא בוודאי משפרת את יכולתנו להכיל אותו ואף למצוא בו, כן בקושי, עניין. לכן אני מתייחסת לשכבת ההבנה כשכבת הגנה, שכן היא בעצם שמיכת המגן היעילה ביותר מפני שחיקה ותסכול הוריים. שכבת ההבנה מזכירה להורים שבזמן שיומם מלא בפרטים קטנים, בקשיי שגרה, בתמרונים לוגיסטיים, במחלות ילדות ובניסיון להשלים שעות שינה, הם למעשה מגדלים ילד, וזה דבר רב־ערך ומעניין מאוד.
