“מגפה פורצת בעולם, ירושלים נסגרת ומרים מוצאת את עצמה ללא בן זוג וללא עבודה. היא מחפשת עבודת לילה ומוצאת את עצמה ב"מעלה ישועתי" או בקצור ב"ישועה" בית חליפי, מעון טיפולי או בית גידולי אלטרנטיבי לנשים מתמודדות נפש. בבית עשר נשים במצבים שונים של טראומה, שיגעון וטירוף ומספר מלוות, בתוך המיקרוקוסמוס הסגור הן מתנהלות, חיות, מבשלות, מדברות, מנסות לחיות, מנסות לשרוד. המלוות, מספר נשים וגבר אחד, חסרות הכשרה, משתכרות שכר מינימום ועושות כמיטב יכולתן לא לעבור לצד השני, לא תמיד בהצלחה.

העולם הזה שבראה עדיני, ברומן הראשון שלה, מרתק, מכשף ונשי מאוד. מרים מכנה את המטופלות והמלוות האחרות בכינויים שהם בעיקר תיאוריים שיוצרים ממספר מילים שם שהוא גם צליל וגם הוויה, כגון: "אביגיל-פנים-ורודות", "עמנואל-קירחת" או "אהובה-בטן-גדולה". בטקסט יש לא מעט חידושים לשוניים כאלו כי המציאות של מרים והנשים בבית היא יוצאת דופן, מוזרה, לעיתים הזויה, לעיתים מכושפת ודורשת יצירתיות בכתיבה ובשפה. עדיני מבינה וממחישה שבכדי לבנות עולם סיפורי יוצא דופן יש צורך להשתמש גם בשפה ובמבנה יוצאי דופן.

עולמן של המאושפזות הוא לרוב אינו מילולי אלא גופני ומוחשי ולכן גם הרומן מאוד חושני וחושי, הוא מדבר באינספור הדרכים בהן, אפשר לחוש, לגעת, לחוות וגם לסבול. אהבתי מאוד שיש בו סיפור קוהרנטי, אך גם פירוק, פירור וזרם תודעה, כפי שקורה במקום, בעולמה של מרים ובירושלים בעידן של מגפה. זהו אחד הספרים הנשיים והחושניים ביותר שקראתי לאחרונה, או בכלל, וזהו גם אחד הספרים האמיצים ביותר שמעז להתייצב בכנות ובגובה העיניים מול טראומה וסבל אנושי ונשי בעיקר על כיעורו כמו גם על יופיו. חשבתי ששם אחר שיכול להתאים לספר הוא "בגוף אני מבינה" כי זוהי יצירה שמבינים אותה בגוף ובאיברים הפנימיים, לא פחות מאשר בראש. גם ציור העטיפה היפהפה של יעל חובב הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור, והוא תיאור של סצנת מפתח שהייתה או לא הייתה בספר.
אני מצפה לקרוא עוד יצירות מערערות ומטלטלות כאלו פרי עטה של ג'ודי עדיני.”

“את ג'ודי עדיני אני מכירה בנסיבות אחרות, ומאוד שמחה שהכרתי אותה כך. הכרתי אותה בתוכנית ליהדות של חילונים ודתיים מדרשת עין פרת זה נקרא אז כיום זה נקרא ''מבוע''
לפני לימודים אקדמאיים, הייתי בת 22 והייתי מאוד ילדה, למרות שהייתי בת 22 הרגשתי 18,ומשום מה לי ולג'ודי יצא לדבר על דימוי גוף שלילי , ועל נפש זה ממש העסיק אותי בזמנו, אני חושבת שגם בזמנו זה העסיק אותה. ונודע לי לאחרונה שהיא הוציאה ספר.
הסיפור מגולל את סיפורה של מרים שעובדת בבית מכסה לנשים שהוקם כתחלופה לאשפוז פסיכאטרי קונבציונאלי ללא ניסיון טיפול קודם. היא נקשרת לבנות, נהפכת לבת בית, היא נקשרת לאחת הדמויות בשם אביגיל שעברה כביכול אונס, היא נקשרת ויחד עם הסיפורים של הנשים, היא טווה את הסיפור שלה, את הסיפור הנפשי שלה בצורה מאוד מרגשת. התחברתי מאוד לעולם הדימויים של עדיני, הספר יושב עליה בול, כאילו היא כתבה את עצמה מאוד התרגשתי, סיימתי בנשימה אחת. הוא גם כתוב ברמה גבוהה מאוד, כתיבה אותנטית, ויזואלית, הייתי אומרת שאני מצליחה להיכנס לנפש הדמויות בצורה אותנטית. הספר בעיני חזק מאוד, כשאני לא אתפלא אם הוא אי פעם אולי יזכה בפרס, לא משוחדת, אבל אהבתי מאוד את הספר, והוא ראוי באמת לשבח.”