פרולוג
קיליאן
גיל שמונה
שנאתי כשהיו לי לימודים בבוקר. אימא תמיד הכריחה אותי ללכת לישון מוקדם, אפילו שלא הייתי עייף בשמונה בערב. היא אמרה שאני חייב ללכת לישון כדי שאוכל להתרכז בכיתה, אבל לא משנה כמה שעות ישנתי, אף פעם לא הצלחתי להקשיב כמו כל שאר הילדים. המורה שלי התלוננה כי ביליתי יותר מדי זמן בקשקושים במחברת במקום בלימודים.
אימא הייתה מתוסכלת ממני.
אבא איבד את הסבלנות.
אבל לא הייתה לי שליטה על זה.
זכרתי כל מה שראיתי כמו תמונות בראש.
לפעמים ציירתי את קרטון החלב, זה שתמיד נח על המדף העליון במקרר. לידו היה בקבוק היין שאימא נהגה לבשל איתו ובקבוק שני ליטרים של סודה. ציירתי את התוויות בדיוק כמו שהן היו — לפעמים פונות הצידה, לפעמים כשרואים רק את הגב של הבקבוקים. לפעמים ישבתי מול מבחן ובמקום לכתוב את התשובה הייתי מצייר את העמוד בספר הלימוד שהתשובה הופיעה בו. הייתי מצייר את התמונה בפינה העליונה הימנית ומותח קווים מתחתיה, במקום שבו ידעתי שהתשובה נמצאת, אבל לא יכולתי לזכור את המילים.
יועצת בית הספר אמרה שיש לי זיכרון צילומי. יכולתי לראות הכול בבירור במחשבות, אבל במקום לראות את המידע, ראיתי רק תמונות.
הם ניסו כדורים.
טיפול פסיכולוגי.
שיעורי אומנות.
שום דבר לא עזר.
התרופות גרמו לי להרגיש מוזר. אימא אמרה להם שהתנהגתי כמו זומבי. נתנו לי כמה מרשמים שונים ושוב, כלום לא עזר. אחת התרופות רק הגבירה את המודעות שלי לסביבה, הוסיפה עוד תמונות למחשבות שלי שהייתי חייב להוציא בעזרת עיפרון ונייר. ביום שציירתי את קופסת התכשיטים של אימא שלי בדיוק כמו שהיא הייתה, עם כל טבעת, שרשרת ועגיל בדיוק במקום שבו הם היו, היא הפסיקה לתת לי את הכדורים.
ראיתי את קופסת התכשיטים שלה רק פעם אחת.
היא אמרה שזה לא מצליח.
עכשיו היא הכריחה אותי ללכת לישון מוקדם בתקווה שיותר שעות שינה יעזרו לי.
אבל אני רק שכבתי ער ובהיתי בתקרה. הקולות העמומים של הטלוויזיה זמזמו דרך הקיר. העמדתי פנים שאני יודע במה הם צופים ויצרתי לעצמי סרט שלם בראש. הערב, ההורים שלי היו שקטים, אז ידעתי שזה בטח סרט על אנשים רעים. סרטים כאלה אף פעם לא הפחידו אותי, אבל אימא ואבא בכל זאת לא הרשו לי לצפות בהם.
כשהשתרר שקט בבית, הסתובבתי אל השעון הדיגיטלי שנח על השידה ליד המיטה. על פי הספרות האדומות כבר היה קצת אחרי עשר. שכבתי שם במשך שעתיים בזמן שיכולתי לצייר. או לקרוא. או לראות טלוויזיה.
עצמתי עיניים ודמיינתי את קופסת קוביות הלגו בארון שלי. היא הייתה על המדף העליון, ממש ליד חבית ובה קוביות עץ. הבגדים שלי היו תלויים מתחת למדף, קודם בגדי בית ספר, מסודרים על פי צבעים, ואחריהם הבגדים החגיגיים שלבשתי לכנסייה. כל השאר היו מקופלים בקפידה בארונית המגירות שלי. חשבתי עליהן ודמיינתי כל מגירה, כל טי־שירט וכל זוג מכנסיים קצרים. העליתי במוחי תמונה של חולצת הרובוטריקים שלי — זאת עם כתם החרדל ליד הצווארון. אימא רצתה לזרוק אותה אבל לא הרשיתי לה. אהבתי את החולצה הזאת והכתם הזכיר לי את מסיבת יום ההולדת שהייתי בה ואת הנקניקייה שאכלתי כשישבתי ליד לילי.
לילי רוז — השם האמיתי שלה היה לילי אברנתי, אבל אני קראתי לה לילי רוז. כי היא הייתה יפהפייה ובפעם הראשונה שאי פעם ראיתי אותה היא ענדה עגילים אדומים בצורת פרחים. בכל פעם שקראתי לה בשם הזה היא הסמיקה ואני חייכתי.
שפתיי התעקלו בחיוך. בעיניים עצומות, כשכל הבית שקט, דמיינתי אותה בעיני רוחי. באותו רגע כיביתי את המוח שלי והרשיתי לעצמי להתמסר לחלומות בהקיץ על לילי. חלמתי שאני מגיע לבית הספר ביום למחרת ונותן לה פרח מהגינה של אימא שלי.
אבל בדיוק כשהגוף שלי נהיה כבד והמוח שלי הלך לאיבוד במחשבות על עצמי יושב ליד הילדה הכי יפה בכיתה וחולק איתה את הכריך שלי בהפסקת הצהריים, משהו הוציא אותי מהמצב הזה. העיניים שלי נפקחו בבת אחת והמצח שלי כאב מרוב לחץ כששכבתי בשקט וניסיתי להבין מה שמעתי. היה לי לחץ בחזה, כאילו מישהו יושב עליו, אבל הלב שלי המשיך להלום בחוזקה. הלחץ בין אוזניי התגבר עד שהוא פעם עם הלב שלי, מהר יותר ויותר, חזק יותר, כועס יותר.
ואז שמעתי את זה שוב.
חבטה, מעומעמת בגלל דלת החדר הסגורה.
חריקה מהמדרגות ולאחריה משהו שלי נשמע כמו אוויר שיוצא מתוך צמיג.
שכבתי בלי לזוז, מבוהל, כל גופי רועד.
זאת רק אימא יורדת למטבח.
אבל ידעתי שזה שקר. אימא אף פעם לא ירדה למטה אחרי שהלכה לישון. היא אף פעם לא יצאה מהחדר שלה אחרי כיבוי האורות. וברגע ששמעתי את דלת החדר שלהם נפתחת בחריקה איטית בהמשך המסדרון, הייתי בטוח שאלה לא ההורים שלי.
העפתי עוד מבט בשעון שלי.
אחת־עשרה עשרים ואחת.
שמעתי אותם סוגרים את הדלת לפני יותר משעה.
הם לא פתחו אותה מאז.
יש מישהו בבית שלי.
עצמתי עיניים חזק והרמתי את השמיכה מעל לראש. לא משנה על מה ניסיתי לחשוב, לא יכולתי להפסיק לדמיין מישהו פורץ לבית. האנשים הרעים מהסרט שחשבתי עליו מוקדם יותר חזרו, והם באו בשבילי.
צעקה עמומה גרמה לנשימה שלי לעצור בחזה.
קול של משהו כבד נוחת על הרצפה הבעיר לי את העור.
ואז שמעתי את השם שלי.
״קיליאן!״
זאת הייתה אימא שלי אבל היא לא נשמעה כמו עצמה. קולה היה חד אבל עמוק. לא עמוק כמו הקול הרועם של אבא, אבל היא נשמעה כאילו תיבת הקול שלה נבלעה לה בתוך הגרון. הכרתי את ההרגשה, כי זה מה שקרה לי בכל פעם שסיוט רע הבהיל אותי וצעקתי לעזרה.
העפתי מעליי את השמיכה וזינקתי מהמיטה. הרגליים שלי רעדו כמו עלים בסופה בזמן שהסתכלתי על הדלת הסגורה וחיכיתי לשמוע את שמי שוב. פחד הציף את העורקים שלי והצית לי את העור. הוא האיץ את הדופק שלי והשתיק את הצעקות שאיימו להתפרץ מפי.
כיווצתי את ידיי לאגרופים בצידי הגוף וניסיתי לשכנע את עצמי שהמצאתי את הכול. שהבית תמיד עושה רעשים בלילה. שלפעמים רעשים מבחוץ נשמעים כאילו הם מגיעים מבפנים. אבל לפני שהספקתי לקבל את התאוריה הזאת, התחלתי לדמיין משהו גרוע יותר.
שמעתי משהו כבד נופל על הרצפה והצליל המשיך להדהד לי בראש. חשבתי שיכול להיות שאבא שלי נפל מהמיטה. אולי היה לו התקף לב כמו לסבא או שהוא התגלגל והראש שלו נחבט בשולחן לידו והפינה פגעה באזור הרך בצד. ואימא שלי קראה לי כי הייתה צריכה את עזרתי.
רצתי אל הדלת ופתחתי אותה לרווחה, רץ אליהם בלי לחשוב פעמיים. אבא שלי נפצע והיה צריך אותי. אימא שלי הייתה מבוהלת והייתי צריך להיות הגבר שהיא תמיד אמרה שאני אגדל להיות. רצתי את המטרים הספורים אל קצה המסדרון החשוף ודחפתי את הדלת שלהם עד הסוף, לא עוצר עד שהייתי בתוך החדר.
בטון בלתי נראה הכביד על כפות הרגליים שלי ולא אפשר לי לברוח.
צמר כותנה דמיוני מילא לי את הגרון ולא אפשר לי לצרוח.
העיניים שלי הוחזקו פקוחות על ידי מקלות לא קיימים.
והמחזה שהיה מולי היה כל כך דמיוני עד שהיה בלתי נתפס.
מחזה שלא אשכח בחיים.
מחזה שירדוף אותי לנצח...
1
ריילי
זיעה נטפה במורד הלחי שלי ונאספה בצווארון החולצה. החום היה כמעט בלתי נסבל, אבל לא רציתי להיכנס. אימא שוב הייתה בנסיעת עסקים — הפעם לשבוע שלם — ואבא היה תקוע מול הטלוויזיה וצפה בעוד משחק פוטבול. שנאתי כשאימא לא הייתה בבית, כי אבא שלי לא ממש ידע איך להתמודד איתי. לא הייתה לו שום בעיה למצוא חיבור עם אח שלי, אבל איתי לא היה לו מושג מה לעשות. ככה שבימי ראשון נהגתי לקחת ספר ולשבת בחצר האחורית מתחת לעץ.
הרמתי את בקבוק המים שלי אל שפתיי כשמשהו תפס את תשומת ליבי, ליד הגדר הגבוהה שהפרידה את הבתים בשכונה מהאזור המיוער שמאחוריה. היא עברה לאורך החצר הצדדית ובודדה אותנו מהבית השכן. הצעירה שגרה שם אירחה אנשים לעיתים קרובות, עובדה שגרמה להורים שלי להרגיש לא בנוח. אבל עכשיו היה מישהו בחצר האחורית שלה, טיפס על הגדר.
לא... לא סתם מישהו.
ילד.
היה לו שיער חלק כמו מקלות בצבע חול שנדבק למרכז האוזניים שלו. אבל לא יכולתי לראות את פניו. הוא עמד בגבו אליי כשטיפס וקפץ אל האזור המיוער. הטי־שירט השחורה שלו נעלמה במהירות. רגע אחד הוא היה שם ורגע אחר כך הוא נעלם.
הסתכלתי על הגדר ותהיתי אם גם אני יכולה לטפס וללכת בעקבותיו. הכרתי את כל התושבים בשכונה אבל אותו אף פעם לא ראיתי. העפתי מבט מעבר לכתף וחיכיתי רגע, רק כדי לוודא שאבא שלי או אחי לא עמדו לצאת מהבית. כאשר לא ראיתי תזוזה כלשהי מעבר לזגוגית של דלת ההזזה, קפצתי על רגליי ורצתי מהר עד כמה שיכולתי. בלי לחשוב פעמיים, התחלתי לטפס על לוחות העץ הגבוהים.
כשהגעתי למעלה הצצתי לקרקע וגיליתי שמהצד השני הגדר הרבה יותר גבוהה. אף פעם לא הייתי בצד הזה של היער ולשנייה שקלתי לחזור לחצר שלנו. חשבתי על הספר שהשארתי מתחת לעץ ועל אבא שלי שהיה עלול לצאת לחפש אותי. אבל אז נזכרתי בילד — ורציתי נואשות לגלות מאיפה הוא הגיע.
הסקרנות השתלטה עליי.
העברתי רגל אחת לצד השני, זחלתי בקצב של צב והשתמשתי ברווחים שבין לוחות העץ כדי לרדת אל הקרקע. כשעמדתי שוב על הרגליים העברתי מבט על העצים בתקווה שאראה את הילד עם השיער הבלונדיני והחולצה השחורה.
אבל הוא נעלם.
צעדתי בזהירות על האדמה הרכה, עמוק יותר אל בין העצים, והייתי שקטה ככל האפשר. לא רציתי ללכת רחוק מדי כי פחדתי שלא אצליח לחזור. מהצד הזה, לא זיהיתי אף אחד מהבתים, אז דאגתי לא להתרחק יותר מדי מהחצר האחורית שלנו.
הרגשתי כאילו חלפה שעה עד שהחלטתי להרים ידיים, כשבמציאות כנראה לא עברו יותר מחמש דקות. חשבתי שעדיף לחכות שהוא יחזור. הסתובבתי, הייתי מוכנה לחזור הביתה, ואז ראיתי אותו.
בעצם... הוא ראה אותי.
הוא עמד במרחק של חמישה מטרים ממני והסתכל עליי. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היו העיניים שלו — ירוק־ים, הצבע האהוב עליי, שקישטתי את כל החדר שלי בו — שהיו נעוצות בי, שלכדו את המבט שלי בשבי. לא יכולתי להפסיק להסתכל לתוך מבטו העז, המודאג כמעט. הוא נראה כאילו נתפס עושה משהו שאסור לו לעשות — כאילו נתפס עובר על החוק אפילו.
העפתי מבט מעבר לכתף כדי לוודא שאין מאחוריי אף אחד. כשראיתי שאיש לא עקב אחרינו, שאף אחד לא בא לחפש אותי, הסתובבתי אליו שוב וגיליתי שהוא הפנה לי את הגב. הוא התיישב על האדמה הקשה כשגבו מורכן לפנים וכתפיו שמוטות. שערו הארוך נתלה מול פניו ושמתי לב שהשיער על העורף שלו, מתחת למסך הבלונדיני הבהיר, נגזז קרוב לקרקפת. ראיתי ילדים עם תספורת כזאת אבל הם היו גדולים יותר, קרובים יותר לגיל של אחי — שש־עשרה. הילד הזה לא נראה עד כדי כך גדול. אבל גם לא חשבתי שהוא בגילי.
כפות רגליי נשאו אותי אליו. הגוף שלו התקשה רגע לפני שהתיישבתי, אבל התעלמתי מזה. כופפתי את הברכיים והצמדתי אותן לחזה וכרכתי את זרועותיי מסביב לשוקיים בלי להוריד ממנו את המבט. אבל הוא לא הסתכל עליי. הוא ישב בשיכול רגליים, מרפקים על ברכיו, כתפיו מכווצות, ראשו מורכן והשיער שלו מכסה את פניו כאילו לא רצה שיפריעו לו. פנקס נח על הרגליים שלו, הוא החזיק עט בין האצבעות אבל לא כתב שום דבר. רק ישב שם בשקט והעמיד פנים שאני לא שם.
״קוראים לי ריילי אנדרסון. איך קוראים לך?״ שאלתי בקול רועד.
היד שלו זזה, ולפני שהבנתי מה הוא עושה הוא הרים את המחברת, אבל עדיין לא הסתכל עליי. על הדף הריק, בדיו שחורה ובכתב מרושל, הופיע השם קיליאן. בהתחלה ראיתי רק את צירוף האותיות ״קיל״, שמשמעו ״להרוג״, וכמעט הפסקתי לנשום. אבל אז קראתי את המילה בלב כמה פעמים והבנתי שזה השם שלו.
הוא ענה לי.
״קיליאן,״ אמרתי בקול, כמעט בלחש. השם השאיר בפי טעם של שפה זרה שאף פעם לא השתמשתי בה, אבל בכל זאת ביטאתי אותו בקלות. ״זה שם ממש מגניב. בן כמה אתה?״ הוא שוב קשקש משהו על הנייר, פניו עדיין מוסתרות מעיניי. כשהרים את המחברת ראיתי שהוא שוב ענה לי. ״אחת־עשרה? אתה גדול ממני רק בשנה.״ התרגשות התפשטה בחזה שלי מהמחשבה שיש באזור ילד שקרוב אליי בגיל. ״באיזו כיתה אתה?״
הפעם, הוא לא טרח לכתוב ובמקום זה רק משך בכתפיו השמוטות.
״אתה לא יודע? אתה הולך לבית ספר?״
מורה פרטי.
״אה. מגניב. הלוואי שהיה לי מורה פרטי. אני לא אוהבת ללכת לבית ספר.״ דממה השתררה בינינו וגרמה לי לשאול עוד שאלה. לא לקח לי הרבה זמן להבין שהוא לא היה דברן גדול, אבל לא הייתה לו בעיה לענות כששאלו אותו שאלות. ״אתה גר פה בסביבה?״
הוא התאבן כל כך עד שחשבתי שהפסיק לנשום. אבל אז הוא הסתכל מעבר לכתף, הרחק ממני, והצביע על העצים. בחנתי את הגדר וחשבתי על הכיוון שהגעתי ממנו. כשהבנתי שהוא הצביע על האזור שליד הבית שלי, ניחשתי שהוא התכוון לבית של השכנה, זאת שתמיד אירחה אנשים.
״בבית של מיס ניוברי?״
הוא הנהן והמשיך לנעוץ מבט במחברת שלו.
״אתה מבקר אותה?״
השיער שלו עף לצדדים כשהניד בראשו לשלילה.
״אתה גר איתה? היא קרובת משפחה?״ לא זכרתי שיש לה ילדים ואם היו לה, הם אף פעם לא באו לבקר ובטח שלא גרו איתה. ידעתי במאה אחוז שאף פעם לא ראיתי את קיליאן שם.
הוא הנהן אבל לא המשיך להסביר.
השתתקתי ותהיתי אם חציתי גבול כשעקבתי אחריו. הוא לא דיבר איתי ולא נראה כאילו הוא רוצה להסתכל עליי. אבל לא נעלבתי בקלות ולא פחדתי להכיר אנשים חדשים. לפעמים רכשתי ככה חברים. ובפעמים אחרות הם לא רצו כל קשר אליי והייתי עוברת הלאה למישהו אחר. לא הייתה לי כוונה להניח לקיליאן עד שהוא יגיד לי ללכת.
״אתה ביישן? או שאתה פשוט לא אוהב לדבר?״
לא יכול.
הסתכלתי על כתב היד המבולגן שלו, ראיתי כמה ארוך הקו שחוצה את האות ל. כשהוא משך את המחברת שלו בחזרה אל חיקו, הכישוף הוסר והחזיר אותי לתשובה שלו. ״אתה לא יכול לדבר? אתה יודע שפת סימנים?״
הסתכלתי על הנייר בתקווה שהוא יענה לי, אבל במקום לכתוב משהו הוא פנה להביט בי. הרמתי את המבט ועיניו שוב הפנטו אותי. הן האירו כמו זרקור, הירוק החיוור שלהן מעורבב במעט מאוד כחול. התחלתי לחייך כששמתי לב לזה, אבל ברגע שניסיתי לשנן את שאר תווי פניו כדי שאוכל לנצור אותם בזיכרוני, נשנקתי בתדהמה וכיסיתי את פי בקצות האצבעות.
הוא מייד סובב לי את הגב ושוב נסגר בפניי.
לכי מפה.
״סליחה. לא התכוונתי לעשות את זה. בבקשה, תסתכל עליי שוב.״
לא.
לא קמתי ללכת. במקום זה, הזזתי את התחת שלי על האדמה ורכנתי לעברו. פתחתי את פי כדי לדבר, אבל השתתקתי שנייה לפני שאמרתי משהו. היד שלו זזה במהירות, העט שלו חרט אותיות על הנייר בקצב מסחרר.
אני מפחיד אותך?
״לא,״ לחשתי, וזאת הייתה האמת לאמיתה. נכון, התגובה שלי הייתה מוגזמת, אבל הוא לא הפחיד אותי. ״הופתעתי. אני מצטערת. לא התכוונתי לעשות את זה.״
הוא הרים את פניו באיטיות והסתכל לי בעיניים. בחנתי את תווי פניו בזהירות, את אפו הישר והצר, את הנחיריים שלו שנראו רק כשהרחיב אותם בשאיפת אוויר. השפה העליונה שלו הייתה דקה עם קשת עמוקה באמצעה, השפה התחתונה הייתה מלאה יותר והבריקה, הוא כנראה ליקק אותה לפני שפנה אליי.
אף פעם לא ראיתי בן יפה כל כך.
הסיבה שנשנקתי קודם הייתה הצלקות על לחייו. הן נמשכו מזוויות הפה שלו לעבר הלסת, כחמישה סנטימטרים מכל צד, יוצרות אשליה של חיוך.
האצבעות שלי התרוממו, כמעט מעצמן, עד שהיד שלו נכרכה מסביב למפרק כף היד שלי והזיזה אותה. מבטו קפץ בין העיניים שלי וירד לשנייה אל הפה שלי לפני שהוא הסיט אותו. אבל הוא המשיך להחזיק במפרק כף ידי. הוא משך את היד שלי והחזיק אותה על רגליו, ממש מעל למחברת.
״בגלל זה אתה לא יכול לדבר?״ הקול שלי היה צרוד, כאילו איכשהו חטפתי הצטננות בעשר הדקות האחרונות. כשהנהן, עלה בי צורך לשאול עוד שאלה, לחקור אותו כדי לקבל עוד תשובה. ״מתי זה קרה?״
כשהייתי בן שמונה.
התקרבתי והתיישבתי לידו כדי שאוכל לראות את התשובה, שנכתבה ליד המקום שבו נחה היד שלי. כשזזתי, הגוף שלו התכווץ במתח, אבל לא הנחתי לזה לעצור אותי. ״מה קרה?״ זה לא נראה כמו תאונה, אבל לא יכולתי לתאר לעצמי מה היה יכול ליצור צלקות כאלה.
המשכתי להתרכז בעמוד הנייר, למרות שלא נראה כאילו הוא עומד לכתוב עוד משהו. ברגע שהרמתי את המבט והסתכלתי עליו שוב, הוא התחיל להזיז את העט. אבל לא כדי לכתוב במחברת. במקום זה, העור בגב כף ידי התחיל לעקצץ. כשהצצתי מעל לזרוע שלו כדי לבדוק מה קורה, ראיתי שהוא התחיל לצייר עליי משהו.
השענתי את הראש על הכתף שלו וצפיתי. הוא עצר לרגע, אבל כאשר שוב לא זזתי, הוא המשיך. קו אחרי קו, משיכה אחרי משיכה, הוא יצר פרח חי בדיו שחורה שהתחיל מהחיבור בין האגודל לאצבע.
כנראה השיחה שלנו הגיעה לסיומה.
