פרק 1


קולבי


לכל אחד יש דבר אחד אמיתי שחשוב לו בחיים. חבר ילדות. אהובה מהתיכון. מבוגר שהוא בוטח בו. שלי, לעומת זאת, זה פוטבול. המתח במשחק והצורך הבוער לנצח — הם הכול בשבילי. הזיכרונות הכי טובים שלי, הרגעים היקרים ביותר, נקודת המפנה בחיי, כולם קשורים לכדור האובלי.


הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל ארבע. רצתי במורד השדה עם כדור בידי. נכון, רצתי בכיוון ההפוך והטאצ'דאון1 שהבקעתי היה לטובת הקבוצה היריבה, אבל זה היה הכיף הכי גדול שחוויתי מעולם. כשפיתחתי חוש כיוון ולמדתי את החוקים, הוריי נאלצו להכריח אותי להיכנס הביתה לארוחות.


אני משעין את כל כובד משקלי על עקביי, קופץ הכי גבוה שאני יכול כדי לתפוס את הכדור שממריא באוויר. עוצמת הזריקה גורמת לחיוך רחב להתפשט על פניי, בידיעה שהאדם שזרק אותה — החבר הכי טוב שלי והשחקן המועדף עליי — חזר סוף־סוף, אחרי פציעה בת שנתיים.


אשר הות'ורן מגחך כשאני חוצה בריצה את המגרש לקראתו. זו בטח הרגשה טובה לחזור אל הדבר שהוא אוהב אחרי כל כך הרבה זמן. עברו שנתיים מאז ששני שחקנים מניאקים מקבוצה אחרת התנגשו בו מכיוונים מנוגדים, ודפקו לו את הכתף. אחרי ניתוח ניסיוני ומסירוּת רבה יותר מכפי שראיתי אי פעם, הוא קיבל אישור לחזור לשחק. המשחק הראשון שלו יהיה ביום שני הקרוב, ואני כבר לא יכול לחכות.


"אלוהים, התגעגעתי לזריקות שלך," אני אומר לו. "אתה ללא ספק מוכן לסוף השבוע הזה."


הוא מהנהן באיטיות ומותח את כתפו. "אני עדיין רוצה להמשיך להתאמן."


"אש, התאמנו כל יום החודש. אני אומר לך, אתה מוכן."


נראה שדבריי לא משפרים במיוחד את תחושת הביטחון שלו, כי הוא נאנח. "נתאמן רק עוד שעה?"


"בסדר, אין בעיה," אני נכנע. "אבל מחר אנחנו לוקחים יום חופש."


הוא מחייך וזז לאחור, מתכונן לזרוק את הכדור. אני נאנח ומתחיל לרוץ.


אחד הדברים הכי טובים כשיש לך כסף הוא המותרות. לדוגמה, כשאחת החברות הכי טובות שלך לומדת במדינה אחרת, אתה יכול לעשות דברים כמו לשכור מטוס פרטי כדי להביא אותה הביתה למשחק הראשון של אשר ביום שני, אחרי שנעדר מהמשחק שנתיים. היא כנראה תהרוג אותי בגלל זה, כמו שרצתה לעשות כששילמתי את דמי הלימוד שלה בקולג' ואת שכר הדירה בניו יורק, אבל ככה זה כשאת החברה מספר אחת שלי.


אני מנתק את השיחה עם חברת התעופה, אחרי שהבטחתי שהמטוס ימתין לה בשדה התעופה JFK בבוקר יום שני, ועובר לאפליקציית ההודעות שלי.


קולבי: היי, לן. המטוס שכור ליום שני בשמונה בבוקר. JFK. תהיי שם.


אחרי שאני לוחץ 'שלח', אני מכניס את הטלפון לכיס והולך אל המקרר, מוציא לי בירה. אני מבין שאשר זקוק לאימונים כי הוא רוצה להיות בטוח שיגיע למשחק בכושר הכי טוב שאפשר, אבל אני נשבע שעבדתי לאחרונה פי עשרה יותר קשה מהרגיל. עכשיו הוא בכושר טוב יותר מכפי שהיה לפני הפציעה. וכך גם אני.


הרטט בכיסי היה צפוי, ואני צוחק כשאני מקרב את הטלפון לאוזן, בלי לטרוח אפילו לראות מי המתקשר.


"לנון, אם את מתכוונת להתלונן על המטוס הפרטי, תחסכי ממני. כבר שילמתי עבורו."


במקום הבחורה החביבה עליי, נשמע קול צפוי פחות.


"לנון? מי זאת? יש בחורה בחייך שלא סיפרת לי עליה?"


אני מתכווץ למשמע החקירה המיידית. "לא, אימא. היא רק ידידה."


ההתרגשות בקולה דועכת. "אה. חבל."


אימא שלי נהדרת, אבל האובססיה שלה לחיי האהבה שלי קצת מוגזמת. היא לא מצליחה להבין שאני יכול להיות מאושר לגמרי בלי אישה קבועה בחיי. אם לדבר בכנות, מערכות יחסים מפחידות אותי יותר מאשר המחשבה לאבד את הקריירה. משהו שקשור למחויבות ולאחריות פשוט גורם לי לרצות לברוח על נפשי. חוץ מזה, זה לא יהיה מנומס לתת את כולי לבחורה אחת בלבד.


"הכול בסדר, אימא?"


"כן," היא עונה בעוקצנות. "למה משהו צריך להיות לא בסדר כדי שאתקשר לבן שלי?"


אני מגחך. "בסדר, רק שאלתי."


אנחנו משוחחים קצת על נושאי הבריאות של אבי שמדאיגים אותי מאוד, על ההיתקלויות וההסתבכויות של אחי הקטן עם המשטרה. אני שונא שהיא נמצאת תחת לחץ כזה, אבל על אף שניסיתי לעזור, אני לא יכול לעשות הרבה. אני כבר מכסה את כל ההוצאות הרפואיות שלהם, ונראה שלאחי יש צורך בלתי מוגבל בכספי ערבות. הדבר הנוסף שעוד יכולתי לעשות היה לנסוע הביתה ולעזור להם פיזית, אבל לוח הזמנים שלי פשוט לא מאפשר זאת.


"אה, כמעט שכחתי לספר לך," היא מתנשפת. "סייג' עומדת להופיע ב'צ'אטים עם צ'סטיטי' הערב!"


אזכור שמה של האקסית שלי מבלבל אותי. "תוכנית האירוח? בשביל מה?"


"מתברר שהיא יוצאת עם איזה שחקן מפורסם. כריסטופר משהו."


סייג' אמברוז, החברה היחידה שהייתה לי בעשור האחרון והנערה היחידה שנראה שאימי לא מסוגלת לשכוח. נכון, יצאתי עם הרבה בנות בזמן התיכון, אבל הן מעולם לא היו רציניות. רובן כעסו בגלל לוחות הזמנים של האימונים, או מסירוביי לוותר על אימון. אבל לא סייג'. היא עמדה ביציע בכל אימון ועודדה אותי.


אני מדחיק את הזיכרון ממוחי. "זה נהדר, אימא. אני שמח שהיא מאושרת."


היא מהמהמת. "אני עדיין לא מבינה למה נפרדתם. היא כזאת ילדה מתוקה."


אני מגלגל את עיניי בהגזמה ומצטער שהיא לא יכולה לראות את זה. "זה היה לפני שש שנים. את חייבת לשחרר."


"טוב, אולי אם היית מספר לי אז הייתי משחררת."


בכנות, אני לא יכול. לא מפני שאני לא רוצה, אלא כי היא הייתה טסה לקליפורניה רק כדי להכניס לי מכות. אבא שלי חזר שוב ושוב על המשפט שאסור לי לתת למישהו למנוע ממני להגשים את חלומי. אימי, לעומתו, תמיד התעקשה שלא אמקם את הפוטבול לפני כל דבר בחיי, וזה בדיוק מה שעשיתי עם סייג'.


"פשוט ידענו שבגלל המרחק זה לא יעבוד."


אוקיי, זה לא בדיוק שקר, אבל זו גם לא האמת. בכל מקרה, היא פחות או יותר קונה את זה.


"אבל היה יכול להיות נחמד אם הייתם מנסים," היא לוחצת, טון הדיבור שלה יותר עגום מאשר עצבני. "בשלב הזה אני תוהה אם אזכה אי פעם שיהיו לי נכדים."


הו, אלוהים אדירים. "וואו, אימא. תראי מה השעה. אני חייב לזוז."


"למה? יש לך דייט?"


לא, אבל זה לא רעיון רע. אני בטוח שיש מישהי בטלפון שלי שאוכל לשכנע לבוא לכאן הלילה.


"אם אגיד כן, תשחררי אותי מהטלפון?"


היא מגחכת. "תמיד היית שקרן גרוע."


"איי!" אני מתנשף בעלבון.


"אני אתקשר אליך מחר אחרי התור של אבא שלך."


אני מהנהן, למרות שהיא לא רואה אותי. "טוב. תודה. תמסרי לו דרישת שלום, ותגידי למאדן להפסיק להסתבך בכל כך הרבה צרות."


נשיפה ארוכה נפלטת מפיה. "מותר לנו לחלום, לא?"


אנחנו מנתקים, ואני לוקח נשימה עמוקה. אני באמת צריך למצוא זמן לנסוע הביתה לראות את אבא שלי, לפני שיהיה מאוחר מדי.


אני שוכב על הספה ומעביר ערוצים. למרות ששקלתי לזיין מישהי אקראית הלילה, אשר קרע לי את התחת היום. במקום זה, החלטתי לנוח בבית, אבל לא ציפיתי שיהיה לי כל כך משעמם.


תוכנית האירוח שאימא שלי הזכירה קודם מציצה אליי מתוך המדריך. אני יודע שאני צריך להמשיך הלאה. החיים של סייג' הם לא ענייני — לא אחרי מה שעשיתי לה — אבל אני סקרן מדי.


אני לוחץ על הכפתור ופניה של האקסית שלי ממלאות את המסך. היא נראית טוב, אבל ממש לא כפי שזכרתי. משהו בה נראה שונה, למרות שיכול להיות שזה בגלל החלאה שעל ידה.


טופר ג'יימס הוא אחד השחקנים הפופולריים ביותר בהוליווד, ומניאק סוג א'. היה לי העונג לפגוש בו כמה פעמים, ובכל פעם התחשק לי להכניס לו אגרוף בפרצוף. לסייג' מגיע מישהו נחמד. מישהו מתוק. מישהו כמו שאני הייתי לפני שדפקתי הכול.


לפני שש שנים וחצי


אומרים שהתקופה שאתה מבלה באוניברסיטה אמורה להיות התקופה הכי טובה בחיים שלך. אתה זוכה בחירויות חדשות שלא היו לך בבית. חברים חדשים. מסיבות בלי סוף. זה המצב האידיאלי... להפוך לאלכוהוליסט או להעלות במשקל עשרה קילוגרמים. אבל כשהמטרה היחידה שלך היא להשתמש בקבוצת הפוטבול של הקולג' כדי להגיע ל־NFL2, אז בילויים פחות מתאימים. ביליתי כבר שנתיים במקום הזה, והדבר היחידי שמצא חן בעיניי היה הפוטבול, אני מניח שזה כלל לא מפתיע.


אני נכנס לשיעור הבוקר שלי בימי רביעי, תוהה למה נרשמתי למשהו בשעה מוקדמת כל כך כשאני יודע שיש לי אימון ביום שלישי בערב, ואז אני רואה אותה. שיער ערמוני ארוך אסוף בפקעת מרושלת, עיניים חומות תמימות, וספל קפה עצום שניצב בפינת השולחן שלה ואומר לי שהיא ללא ספק לא טיפוס של בוקר.


אני חוצה את החדר ומתיישב בכיסא לידה. היא מרימה את המבט שלה רק לשנייה, אבל אני מנחש לפי מספר העטים שמונחים על שולחנה שהיא תלמידת השנה הראשונה. יש בה משהו שאני לא מצליח לשים עליו את האצבע, אבל אני פשוט רוצה לזכות בתשומת ליבה.


"אני חושב שאין לך מספיק."


היא פונה אליי בהבעה מבולבלת. "סליחה?"


אני מהנהן לכיוון שבעת העטים שלה. "את חייבת לפחות עשרה לקורס הזה, אחרת אין טעם שתהיי פה."


בהתחלה היא נראית פגועה, אבל כשחיוך עולה על פניי, היא מגלגלת את עיניה. "לא ידעתי שחכמולוגים מתעוררים לפני הצהריים."


אני מושך בכתפיי בחיוך. "מה אני יכול להגיד? אני יחיד ומיוחד."


"אני בטוחה."


אני מושיט את ידי ושולח אליה את החיוך הכי טוב שלי. "קולבי הנדריקס."


למרבה המזל, היא מחליקה את ידה לתוך שלי. "סייג' אמברוז."


אני עדיין זוכר כמה רך היה מגע עורה בעורי, אבל זה כבר לא ענייני. עכשיו היא שלו, למרות מה שאני חושב על זה.


השניים נראים כמו זוג מאוהב טיפוסי, כשהיא מציגה את טבעת האירוסין הראוותנית שלה. אם המטרה הייתה לשבור את הלבבות של כל המעריצות הסתומות שלו, אני בטוח שהם הצליחו. כשהוא לוחץ את שפתיו אל שפתיה, אני לוחץ אוטומטית על השלט.


"אני חייב להעיף את החרא הזה מהטלוויזיה שלי," אני רוטן.


אני אוחז בו בידי ועומד להחליף ערוץ, כשמשהו שצ'סטיטי אומרת עוצר בעדי.


"טוב, אני יודעת שזה נושא פרטי מאוד, אבל אני לא יכולה שלא לשאול." היא משתהה כדי להגביר את המתח, ותמונה של ילדה קטנה ממלאת את המסך ברקע. "יש לך בת, נכון?" סייג' מכופפת את אגודלה וכורכת את אצבעותיה סביבו, הרגל שתמיד היה לה כשהרגישה לחוצה. "כן."


"ספרי לנו קצת עליה. היא מקסימה."


היא מחייכת בחוסר נוחות. "היא בת חמש, והילדה הכי חכמה שפגשתי מימיי."


צ'סטיטי צוחקת. "אני בטוחה שהיא צריכה להודות לך על כך." היא שולחת מבט אל טופר. "ומה איתך? אתם מסתדרים?"


הוא מחייך אל סייג'. "אני לא יודע, בייב. אנחנו מסתדרים?"


סייג' מגלגלת את עיניה וחובטת קלות בזרועו. "הבת שלי אוהבת אותו, למרות שהייתה פעם שהיא פגשה את הארי סטיילס על הסט, ואני נשבעת שהיא כמעט התעלפה."


הקהל פורץ בצחוק.


"הו, היא נשמעת כל כך חמודה."


"נכון." סייג' מחייכת בגאווה.


צ'סטיטי מניחה את ידיה בחיקה. "מה לגבי אביה? איך הוא מרגיש עם כך שאימה של בתו מאורסת לאחד מאהובי הוליווד?"


היא מרימה את מבטה אל טופר שלוחץ על ברכה בעידוד. "בעצם, אנחנו רק שתינו. אבא שלה לא מעורב, אבל היא מעולם לא סבלה בגלל זה. תמיד היה לה כל מה שהיא צריכה."


צ'סטיטי מחייכת. "טוב, אני לרגע לא מטילה בכך ספק. מזל שיש לה אותך."


אחרי כמה משפטים נוספים, הריאיון מסתיים, הקרדיטים מתחילים לעלות ואז הפרסומות, אבל אני קופא במקומי. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא ילדה קטנה עם שיער חום ועיניים ירוקות.


היא בת חמש. אבא שלה לא מעורב.


אני עורך את החישובים במוחי שוב ושוב, מעביר את אצבעותיי בשערי.


זה לא יכול להיות.


היא לא.


היא לא הייתה.


נכון?