“אני אוהבת סיפורי עם ואגדות. אפשר אפילו להגיד שאני מכורה להם. יש לי בבית אוסף די גדול של חוברות עם סיפורים מסוג זה. גם מספר ספרים, אבל החוברות הן ה'דבר הטוב'. ולכן כשראיתי בשבוע הספר (בתל אביב) את הספר הזה, כשעל עמוד הכריכה שלו רשום: "קריאה במסורות קדומות בארכיון הסיפור העממי..." התלהבתי וקניתי אותו. רק חבל שכגודל הצפייה כך גם גודל האכזבה.
זה מתחיל בפרט שולי לכאורה - מילים לועזיות. הסופרת, פרופסור דינה שטיין, משתמשת בהרבה מאוד מילים לועזיות להסבר של כמעט כל דבר. זה מרגיש כאילו היא רוצה להוכיח שהספר הזה הוא אקדמי, וככל שהמילה הלועזית יותר מסובכת ככה הספר יעלה את רמתו. זה לא. זה עושה את ההיפך. זה ממאיס את הקריאה. קודם כל כי כמעט לכל המילים הלועזיות יש תחליף בעברית, וספר על אגדות עבריות ראוי שיהיה כתוב עם יותר מילים עבריות, ושנית אם הספר מיועד לכלל הציבור מן הראוי להקל עליו את הקריאה ולא לשלוח אותו למילון כל חצי דקה.
אחר כך יש גם את תוכן הספר: חיכיתי לסיפורים והסברים, ואלה אכן קיימים, רק חבל שהסופרת סובבת סחור - סחור סביב כל סיפור, עם הסברים שחוזרים על עצמם ולא נגמרים. הסברים שכוללים יותר מדי היסטוריה, כדי להוכיח שלכל סיפור יש רקע היסטורי, וגם אם זה נכון (לא בכל מקרה זה תאם את דעתי) בספר כזה הייתי מצפה למצוא יותר השוואות של סיפורי עם שונים מאותו אזור, ופחות היסטוריה, אותה אפשר ללמוד בקלות מספרי היסטוריה.
לסיכום: רוצים סיפורי עם - תקראו עליהם בספרים המתאימים. רוצים היסטוריה, גם כאן לא חסרים ספרים.
אני רק מקווה שמי שיגיע לארכיון הסיפור העממי בישראל - ימצא בו הרבה יותר סיפורים ופחות קשקשת יומרנית.”