פרולוג


באותו לילה בחדרו עמד כריס מול החלון, צופה בטיפות הגשם נוקשות בעוז על הזכוכית. בחוץ השתוללה סערה גועשת, הענפים נחבטו זה בזה, החלשים שבהם נשברו והסתחררו עם הרוח, עלים התפזרו באוויר עם טיפות הגשם.


כריס צפה בגזעים התמירים. דבר לא ישבור גזע רחב וחסון בעל שורשים מרשימים כאלה.


כריס ידע את אביו. הוא היה מוציא לפועל. הוא היה אדם כזה, שלא סבל זלזול בכבודו אפילו אם רק ברמיזה וטיפל בעבריינים ללא דיחוי.


כריס זקר סנטרו בעיקשות והביט בסערה בזעף.


הוא לא יישבר.


לא חשוב מה יעמוד מולו הפעם וכמה יכאב. הוא לא ייכנע.


לפתע דפיקות קטעו את מחשבותיו, בפתח הדלת עמד סקרב, אחד המשרתים.


“אדוני!” הוא התנשף, נראה מודאג. טיפות של מים נקוו מבגדיו על רצפת העץ.


“מה קרה?” שאל כריס בתימהון.


“ביוטי...” מלמל המשרת והרכין את ראשו.


מתח אחז בשרירי כתפיו וליבו התכווץ. “מה איתה?” לחש כריס.


“אנחנו חושבים שזה יקרה הלילה,” הסביר המשרת.


“אבל למה אתה נשמע ככה? משהו לא בסדר עם ביוטי?” הוא שאל בחשש.


סקרב נד בראשו. “לא אדוני, ביוטי בסדר, זה פשוט לא מזג אוויר אידיאלי להמלטה–“


כריס הביט בפניו הסמוקים של המשרת ואיבד את סבלנותו “טוב,” אמר וקטע את דבריו. “בוא נלך. אני רוצה להיות שם כשזה יקרה.”


בהגיעם לאורווה, עששיות האירו בפנים, צמחי מרפא ותיק תמציות היה מונח פתוח על הקש לא רחוק מהסוסה השוכבת.


שני משרתים עמדו בסמוך אליה, ונראו מתוחים, העלם הצטרף אליהם.


“מתי ההמלטה צפויה להתחיל?” שאל אותם וליטף את צווארה.


מודי ריפד את האזור בחציר. “היא בשלב הצירים, מנסיוני זה יקרה ממש בקרוב.”


כריס הסתכל על הסוסה שלו והניח יד על כרסה הענקית. “את חזקה, אני מאמין בך.”


כל כך מרוכז בנעשה איתה נדהם כריס כאשר ידיו החזקות של משרתו התהדקו על זרועותיו.


“בוא הביתה כריס, הגברת אמרה ש-”


אך זה התנער מאחיזתו. “עזוב אותי!” הוא צעק. “תגיד לאמא שלי שאני אמרתי שאני לא זז מכאן!”


המשרת גלגל עיניים. “תפסיק להתעקש, העגלונים יודעים את העבודה שלהם, בוא–“


“אני לא עוזב את ביוטי!” צעק כריס.


המשרת רצה להגיד משהו אבל אז הסוסה צנפה בקול, ונאבקה בכדי להתרומם.


“למה קשרתם אותה? תשחררו אותה,” ציווה ובאצבעות קפואות הצטרף להתיר את החבלים סביב רגליה.


“רצינו שהיא תנוח כריס, אם לא היינו קושרים אותה לא היתה שוכבת,” הסביר סקרב.


כשהתרוממה על רגליה, היא נראתה מיוסרת. אז משהו הבקיע עצמו מתוכה, כריס כיסה את פיו בידו בתדהמה כששק רירי נפלט ממנה וצנח אל החציר.


על הקש היה מוטל יצור קטן, מכוסה בקרום. כריס התכופף לבחון את התופעה.


“אמרתי לך לחזור לאחוזה, נכון?” התרגז המשרת כשראה את פניו החיוורות.


“מה יש לו?” שאל כריס בחשש בזמן שהיצור חילץ את עצמו מתוך הקרום הרטוב שעטף אותו.


“ככה נראה סייח שרק נולד,” אישר המשרת את הניחוש המהוסס של כריס.


לבסוף הצליח הסייח וקם על רגליו לראשונה. הוא היה שחור כלילה ולו כתם לבן אחד ויחיד על מצחו. רגליו עוד התקפלו מדי פעם, והוא נראה שדוף, אבל כריס חשב שהוא מושלם. הסייח של ביוטי.


אז שמע כריס צעדים שהגיעו מבחוץ. ברקים מבזיקים קידמו את פניו, רעם חד קרע את הרקיעים כאשר אל האורווה הגיע האדון.


מבטיהם ננעלו זה בזה.


“נולד לביוטי סייח!” התלהב כריס. “תראה,” הצביע בידו.


“כך נאמר לי,” אמר האדון, קולו קר.


כריס הביט באביו, המגבעת שהחזיק בידו נטפה מים, וטיפות הגשם נראו היטב על בד מעילו השחור.


העלם זהוב התלתלים הסתכל על האדון בתימהון כאשר הבין כי הוא מסמן בידיו לנוכחים לעזוב את האורווה.


“אבל אבא... צריך לטפל בסוסה ובסייח... לחמם את האורווה...” הוא מלמל, וצפה בחוסר אמון כשהמשרתים עזבו את המקום.


האדון שתק.


כריס התבונן בו בתדהמה. קולו חרק בחרדה כשגילה את האקדח מאחורי גלימתו.


“היום לתת את הדין הגיע,” הוא אמר לו. קר, מחושב.


האדון הסתכל על הסוסה כאילו היתה עוד ערימת חציר.


“מה אתה עושה?!” זעק הנער. “היא בסך הכל עייפה מההמלטה! לא! לא! לא!” המשיך כריס לצרוח.


האדון כיוון את אקדחו על הסוסה, היא שכבה על החציר, ומתחה את צווארה לראות את הסייח שלה כאשר היריות חוררו את בשרה וראשה נשמט אל החציר.


הרעמים ברקיע הרעידו את ליבו, הברקים סחררו את דעתו כשרכן אל הסוסה ראשו נע לצדדים בחוסר אמון. אבל אז, נחרד לראות את אביו נעמד מעל לסייח, חוטם הנעל שלו הזיזה את גופו הרזה כשכיוון עליו את האקדח.


“לא!” צעק כריס ונזרק על החציר היכן ששכב הסייח.


הוא הגן על הסייח בגופו ולא העז לסור ממנו.


באותו הלילה כריס בכה עם השמיים. הוא חיבק אליו את הסייח המסכן והשעין את עצמו על בטנה של הסוסה. מוחו סירב להאמין וליבו מאן להתנחם.


פרק 1


רוקר ישב בראש שולחן ארוך ורחב, וסקר את כריס.


“מה לקח לך כל כך הרבה זמן?”


“היו לי דברים לעשות,” הוא אמר והתיישב במקומו.


“כשאני קורא לך, אתה בא.”


כריס שלח לעברו מבט וגלגל עיניים.


רוקר נהם. “אש זה מסוכן, כריסטופר, אל תתעסק איתי.”


כריס הרים עיניו, “על מה רצית לדבר איתי?”


האדון בחן את אצבעותיו, “האמת שרציתי לשתף אותך במסקנה מעניינת.”


בדרמטיות השעין רוקר את גופו הכבד על משענת הכיסא שחרקה תחת העומס, ידיו חבקו את גב צווארו, “גידלתי אותך, כאן באחוזה, לפי החוקים, והשתדלתי להצמיח ממך בחור הראוי לשמו,” הוא אמר והעביר את ידו בשיערו. “אבל לצערי,” המשיך אביו בטון מעט אחר. “עד עכשיו לא מצאתי בך מה שצריך כדי להביא כבוד וגאווה לשם שלי, גם רוברט לא נראה שבע רצון ממך, וזאת בעיה גדולה כפי שאתה יודע." הוא הרכין מבטו אל אצבעותיו שחזרו להשתלב זו בזו על גבי השולחן.


כריס שתק.


“אתה לא רוצה ללמוד שום דבר, מסרב להצטרף אליי למסעות עסקים כדי לראות איך עושים את הקסם, שלא לדבר שבמשך שנתיים שלמות אתה לא מופיע באולם ההרצאות ומאז שקיבלת מאבי המנוח את הטבעת המשפחתית מעולם לא ענדת אותה! כמה שנים חלפו מאז? שש? שבע? כל מה שאתה עושה זה לרבוץ כמו חיית פרא באורווה או להתרועע עם בנות אצולה רדודות שככל הנראה מנהלות בית בושת מתחת לאף של אביהן.”


רוקר שלח מבט חד בבנו והמשיך, “המסקנה שלי.” זקף סנטרו. “היא להפקיד אותך על העבודה במשק. בקטיף, ברפת, בערוגות. עבודה כזאת אולי תעזור לך להבין שלהיות יורש לחקיקה זה לא משחק, כריסטופר,” אמר לו האדון. “אולי אם נרד לשם – “ סימן בידו אל החלון שמאחוריו, “תבין ביעילות ובזריזות רבה יותר מי אתה ולאיזה עתיד יועדת.”


כריס התאמץ לשמור על איפוק, אבל כששמע את דבריו האחרונים התמלא חמה. “ומה אם אני לא רוצה לעשות את זה? כבר אמרתי לכם שאני לא רוצה להתחתן איתה.”


אביו פרץ בצחוק אכזרי.


“לא רוצה... הוא לא רוצה!” המשיך לצחוק ברשעות. “לכל דבר בחיים יש מחיר, אני חושב שאתה כבר יודע את זה,” זקר גבותיו לעומתו. “אני בכלל לא רוצה לשלוח אותך לעשות עבודות בזויות כאלה, זה כלל לא מקדם את המשא ומתן שלי עם רוברט היקר,” הוא אמר ונשען בחזרה על כיסאו. “אבל אתה לא משאיר לי ברירה.”


כריס רק הביט בו שנאה יוקדת בערה בליבו.


“תגיד לי,” פנה אליו רוקר. “זה נראה לך ראוי לבנו של המחוקק לנגן כל היום? לצייר ציורים? לכתוב סיפורי אגדות מטופשים? אלו תפקידים של נשים! של מעמד הביניים!” נחירי אפו רטטו. “גבירים אמיתיים צריכים לעשות כסף מעסקים. לנהל בתי חרושת, לייצר, להשפיע, לשלוט! לא להיות יפים, עדינים וטיפשים כמו נקבות. עוד תגיד לי שאתה רוצה למכור פרחים ברחובות!”


זה היה נכון. כריס באמת אהב את כל הדברים האלה. את המרחבים, את הסוסים. את אומנות הציור וכתיבת מוזיקה, הוא אהב את הפסנתר וחלם להופיע מול קהל כנגן סולו. וכתיבה בכלל היתה עולם בפני עצמו, אבל יותר מכל אהב את הסוסים, אליהם היה לו לב רחב וסבלני.


בנוסף לכל אלה התאפיין כריס באישיות אמפתית יוצאת דופן והיה רגיש לכל דבר ועניין. דבר שמאז ומתמיד רק סיבך אותו בצרות, היות ובעולם שאליו נולד, רגישות נחשבה לחולשה ובושה שצריך להסתיר.


המילה האחרונה שהגה אביו עדיין הדהדה בראשו, קולו המזלזל והמוכר כל כך שאב ולקח את כריס אל זיכרון צורב שלא מש מליבו על אף השנים שחלפו מאז אירע.


הוא היה תלמיד, בכיתה החמישית.


הבנים ישבו באגף הימני, ובאגף השמאלי ישבו הבנות.


כריס אמנם מעולם לא אהב לעשות מה שאומרים לו, אך הפעם התרכז בכל זאת במטלה לה נדרש כששמע מהאגף השני של הכיתה בנות מתלחששות על משהו.


הוא הרים את ראשו לרגע והציץ לעברן, עיניו נפערו ופיו כמעט זעק בתדהמה.


טרה, הילדה הגאוותנית והאכזרית בכיתה, אחזה בידה מספריים גדולים וחדים ובתנועה מהירה אחת גזרה את צמתה הארוכה של גרייס שישבה לפניה.


צעקות נשמעו מאגף הבנות. הבנים המבולבלים בהו בהן באלם.


כשהמורה קראה את כולן לסדר, כריס ראה את פניה של גרייס, התדהמה והצער שהוא חש הכאיבו לו, בשונה משאר הבנים סביבו, שגאו בצחוק והצביעו עליה כטיפשים.


הוא נזכר היכן נמצא ובלע רוק. ריח המשרד של אביו והאווירה הצורמת חזרו אל תודעתו אך הזיכרון משך אותו עמוק אל העבר.


כולם צחקו והבנות צעקו ברחבי הכיתה, המורה אף היא יצאה מכליה. אך הוא מצא את האומץ והלך אל גרייס. אפילו שזה לא היה נהוג. הוא חווה אותה שבורה ורצוצה על אף שלא הראתה זאת והתאמצה להיראות רצינית ומאופקת. גרייס היתה הילדה המפונקת והחכמה של הכיתה, וזו אולי אחת מאלף הסיבות שהבנות שנאו אותה.


הוא ידע מה היא מרגישה וקם ממקומו, התכופף בין השולחנות והרים את הצמה שהיתה זרוקה מתחת לכיסא שלה.


אגף הבנות השתתק, הבנים גאו בצחוק רועם, גרייס הסתכלה לתוך עיניו והוא בחן את שלה. אך לפתע, במצמוץ אחד, מבטה התקשח. היא ניתקה קשר עין עימו וחטפה ממנו את צמתה.


לאחר מכן ציפתה לו הפתעה כואבת מאין כמוה ודווקא מהקרובים לו, אלה שחשב לחברים.


בין השיעורים, ניתנה להם הפסקה כבת רבע שעה להתאוורר. כריס ישב עם עצמו כשהחבורה המוכרת הגיעה ובראשה קריק הגדול.


“לא ידענו שאתה אוסף צמות של בנות,” הצביע לעברו בלעג. שאר החברים פרצו בצחוק רועם.


כריס נזכר איך ליבו הלם במרץ. “אני רק החזרתי...”


האצילים היו מפונקים, חצופים ואכזריים.


הוא למד את זה על בשרו. הם הרביצו לו בלי רחמים.


בגלל שהראה אמפתיה.


אביו צחק עליו כששמע את ההסבר לפניו החבולות ולידו השבורה. “בני אצולה הם לא נקבות,” היה המשפט ששמע כריס במשך שנים מאז אותו מקרה.


ואפילו שאימו בכתה איתו, ניחמה וניסתה לפרש אחרת את המשפט הזה, כל ניסיונותיה היו לשווא.


בנוסף למכות שספג מבני כיתתו נאלץ לסבול גם מאביו. את ההצלפות האלה הוא לא ישכח לעולם. אפילו שזאת לא היתה הפעם הראשונה שאביו העניש אותו ככה. “בן אצולה הוא לא נקבה,” דקלם אחריו עשרות פעמים עד תום.


כך למד כריס לאטום את רגשותיו, לשחק קר ומחושב.


כשליבו פרפר בזעקה מרה, שבוי בכלא של בדידות בעולם מלא אנשים.


*


“כריסטופר, תתרכז!” קולו של אביו נשמע ברקע, העיר אותו מהרהוריו.


“מה?”


“כבר דיברתי עם פְטורניק.”


“מה?” לחוץ קם כריס ממושבו, רגלי כיסאו חרקו. “אתה באמת חושב שאני אחלוב פרות?” כעס בער בחזהו.


רוקר ניקה את גרונו בחשיבות, נשען על מרפקיו, אצבעותיו שלובות זו בזו. “אתה יודע, כל דבר דורש למידה... אם אתה מעדיף ללמוד ברפת מאשר בבית הספר למנהל עסקים...” הרים גבותיו לעברו.


כריס ידע שזאת מילתו האחרונה, פנה אל הדלת, אך נעצר למשמע קולו, “דרשתי מרייבר לקבל דיווח על ההתקדמות שלך בקטיף.”


מה?! למה דווקא רייבר?! מוחו קדח.


וכך, מהורהר וקודר, עזב כריס את החדר.