לא פחות מאומנות המלחמה,חיונית אומנות מניעת המלחמה;ועל כן,אסור שייזנח חקר שורשי המלחמה וסיבותיה
מדוע גם העולם המודרני, שכבר ראה הכול ולמד הכול, ממשיך להידרדר למלחמות הרסניות שאיש כמעט אינו רוצה בהן? האם ישנם כשלים קלאסיים בשיקול הדעת של מנהיגים, שדינם לערער מצבי שלום ואיזונים בין-מעצמתיים בעבר ובהווה? ההיסטוריון דונלד קגן ניתח לפרטי פרטים את האנטומיה של ההידרדרות למלחמות גדולות לאורך ההיסטוריה, וחזר עם חומר למחשבה.
'שורשי המלחמה והדרכים לשמור על השלום' איננו מחקר של היסטוריה צבאית. הוא מחקר על דינמיקות בינלאומיות של ימי שלום וימי מתיחות. כשהמלחמה במלוא עצימותה מתחילה, העיון של קגן נגמר. אך התגלגלותה של מלחמה היא לפעמים עניין של עשרות שנים. קגן עוקב אחר ההתנהלות הבין-לאומית שהוליכה למלחמה הפלופונזית בין אתונה לספרטה, למלחמה השנייה בין רומא לקרתגו, לשתי מלחמות העולם במאה העשרים ולמשבר הטילים שבו כמעט הפכה המלחמה הקרה למלחמה גרעינית. השגיאות המרות ששגו הקדמונים, הוא מגלה, חזרו אצל המנהיגים המודרניים.
מה גורם יותר להתלקחות מלחמות: אינטרסים חומריים או ענייני כבוד וערכים?
האם ההיסטוריה מגבה את הכלל "הרוצה בשלום ייכון למלחמה"?
האם די בעוצמה צבאית עדיפה כדי להרתיע תוקפן, או שנדרשת גם נכונות להפעילה?
איזה כשל משותף לרומא ערב המלחמה עם חניבעל ולבריטניה בשנות השלושים?
ההיסטוריון היהודי-אמריקני דונלד קגן נולד בליטא ב-1932 והיגר עם אימו לארצות הברית כשהיה בן שנתיים. הוא התמחה בלימודים קלאסיים, ונודע במיוחד בזכות יצירתו בת ארבעת הכרכים על המלחמות הפלופונסיות. במשך כ-45 שנה לימד באוניברסיטת ייל, ואף כיהן כרקטור האוניברסיטה. כאות הערכה למפעלו בחקר ההיסטוריה קיבל ב-2002 את המדליה הלאומית למדעי הרוח. בספטמבר 2000 פרסם עם בנו פרדריק את הספר 'בזמן שאמריקה ישנה', שבו קרא לארה"ב לחזור להבטיח את שלום העולם באמצעות התעצמותה הצבאית. שנה לאחר מכן, מתקפת 11 בספטמבר 2001 שיוותה לספרו מעמד נבואי.