למעלה משלושה עשורים מלווה אותנו קולה השירי של רחל חלפי - קול ייחודי, נוגע לפעמים בקולות אחרים, אך נותר תמיד בלתי דומה, ניפלה. אולי משום כך קול זה קונה לעצמו את הקשב שהוא ראויי לו בהדרגה. לאט, אבל בהתמדה, גוברת נוכחותו בחלל האקוסטי הדחוס של השירה הישראלית. ייחודה של המשוררת מסתמן בשתי מגמות המכוונות שירתה מראשיתה. האחת היא מגמת התנגדות לשירה של "אימפוזיציה", הכופה על המציאות החמקמקת קבעונות של "מצב", "דמות", "משמעות", "פשר" - כל אותו "כובד ישבן הרצון" הממשמע ומעיק על קליטתה של אמת של "מאסות מגששות", של "דגיגי רגע" חופזים - נעלמים. המשוררת "חושבת במהירות החושך", לומדת את טבע המציאות ה"מסוכסכת" מעצמה,מגופה. היא זיקית משנה צבעיה;שולט בה "עקרון אי הוודאות". אמנם החקירה השירית שלה אינה מנסה בדרך כלל להרחיק חדור אל תוך מחוזות הלא - מודע, או להעמיד את המבע לרשותו של ה"סתם" הליבידיאני. בכך נבדלת שירת רחל חלפי בבירור מזו של יונה וולך, אשר יש המשווים אותה אליה. תחת זאת, חוקרת רחל חלפי ללא לאות את המודע ה"זניח", את המוחש הזורם - חומק מן התודעה בגין הסלקציה התרבותית השיגרתית שזו מקבלת על עצמה. היא מחפשת את "החיים בשולי החיים", את "האויר הכבד המחלחל באויר הצלול". החקירה נעשית הן באמצעות בחינה עצמית מדוקדקת (אשר לשמה הופכת המשוררת את עצמה למיכל שקוף, לאקוואריון, לצנצנת לבן ריקה, למבחנה) והן ע"י השתתפות פעילה בתהליך הזרימתי עצמו ("לעוץ מציאות,ללוש חושך,לחוש עצם, לפסל מים"). המגמה האחרת מתחייבת מקודמתה, והיא מגמת הפניית העורף לכליה הסיגנוניים המסורתיים של השירה;אלה שחושלו על סדן האמונה השפה השירית, שיש בכוחה לעוט על המשמעות המתחמקת, לצוד אותה ולהגישה לקורא. רחל חלפי נתונה בעניין זה במלחצי הפרדוקס: מחד גיסא, היא "הודפת" את המילים, מזלזלת בשפה, שהיא רואה בה מכשיר מגושם מאוד או אפילו מזבח שקר, אשר רק מרוב בהלה מאי - היציבות של היש אנו נאחזים בקרנותיו, ולשווא. המילים הן לכל המוטב "רהיטים גדולים כבדים", המונחים באי תואם על גבי "ניצוצות זריזים של זרמי המוח". מאידך גיסא, אין בידה, כמו בידי כל משורר, אלא מילים וצירופיהן. מתוך הפרדוקס מפתחת המשוררת פואטיקה מיוחדת של בריחה מן האמירה השירית "הכבדה" מודגשת, עמוסת המשמעות, של סיכול האמירה הזאת והמרתה באמירה שירית "רופפת" במכוון, טנטאטיבית, בלתי מגומרת וחסרת ליטוש. רחל חלפי משתמשת בלשון השירית המטאפורית (בעיקר בסינסתזות, כגון: "לנרקיסים הצהובים יש ריח ארוך/סוחב עצמו בחלל כשובל של זיכרון לבן"), אבל היא גם חותרת תחתיה באמצעות לשון דיבור, בחזרות המדגישות דווקא את החלק הבלתי תבוניי והבלתי "מעניין" שבאמירה, בלשון ילדים (ראה השיר "צ'ילבה") ואפילו באיגיון (נונסנס); או שהיא פונה לעבר הלשון של המדעים המדוייקים, בייחוד זה של הפיסיקה, או ללשון הדיון המופשט היובשני.בששת קובצי שיריה עד כה, טוותה רחל חלפי מסכת שאינה דומה לשום דבר אחר בשירה הישראלית. מותר לקוות שהופעת שיריה המכונסים בקובץ חדש ומקיף, תגלה לקוראי שירה רבים משוררת אמיצה ועקיבה, היכולה להוליך אותם למקומות שבהם עדיין לא היו; ללמדם "להחזיק ברשת את המים".