פתח דבר


חגיגת הנישואין של לוקה ואוליביה


"אלחנדרו, אני זקוק לעזרתך."


לוקה קרן כמו גבר שזה עתה התחתן אף שלמעשה החתונה התקיימה חודשים לפני כן. זה היה מועד ב' כדי לחגוג את נישואיו המאושרים יחד עם כל מי שהוא פגש אי פעם – אם לשפוט לפי הקהל הגדול. בין אורחי החתונה הלבושים למשעי, אלחנדרו היה כמו נטע זר.


הוא לא היה לבוש באופן שונה – הוא לבש חליפת טוקסידו בדומה לרוב האורחים הגברים. לא, אלחנדרו בלט בגלל מי שהוא, אדם שהוציא את עצמו מעוני קיצוני בזכות חוכמתו בלבד, אדם שהיה ההגדרה למישהו שהגיע מהצד הלא נכון של הדרך ולא התבייש בכך. במקום להסתיר את המורשת שלו, הוא נשא אותה בגאון. עיוות עלה בשפתיו בכל פעם שעמד מול החברה הגבוהה של אירופה – בעלים של רכוש שעובר בירושה אינם יודעים עד כמה אכזריים יכולים להיות החיים. הם היו הניגוד שלו והוא התענג על העובדה הזו. עושרם וטובות ההנאה שלהם היו משהו שהוא חפץ בו ‒ על אחת כמה וכמה כי ידע שזה חלק גם מהמורשת שלו – מורשת-הורות – שלא רצתה בו מעולם, שלא הכירה בו מעולם.


"מדובר באחותה של אוליביה, סיינה."


אלחנדרו צמצם את עיניו בעלות הגוון הכחול כמו אוקיינוס הקרח הצפוני. הוא עקב אחר מבטו של חברו עד שהגיע אל אישה רחוקה שעמדה בצד לבדה, בנפרד מהמסיבה סביבם. היא הייתה שונה מאוד מאוליביה. בעוד כלתו של לוקה הייתה דקיקה מאוד ובעלת שיער בלונדיני בהיר, סיינה הייתה נמוכה, מעוגלת, בעלת גוון עור חיוור ושיער אדום כנחושת. מבטו של אלחנדרו נדד לאורך גופה בטרם הבין מה הוא עושה.


"מספיק עם זה," לוקה רטן. "לפני שאני אשנה את דעתי."


אלחנדרו הפנה את תשומת ליבו בחזרה אל חברו בחוסר רצון מפתיע. "מה אתה רוצה ממני?"


"אוליביה מעריצה את סיינה. היא מגוננת עליה מאוד."


אלחנדרו הרים גבה. "היא נראית ילדה גדולה שמסוגלת לטפל בעצמה."


"אולי."


"אתה לא נשמע משוכנע."


"אני משוכנע בכך שאני רוצה שהכלה שלי תיהנה בחתונתה השנייה יותר ממה שנהנתה בחתונתה הראשונה. היא אינה יכולה לעשות זאת כשהיא דואגת לסיינה."


אלחנדרו הביט באישה אדומת השיער שוב, ומשהו דומה לסקרנות עלה בחזהו. הוא לא הביט היטב לפני כן. הוא רק העביר עליה את עיניו. אבל כעת הוא בחן אותה. פנים לבנות בעלות עיניים כה ירוקות עד שהיו דומות לאבני ברקת מלוטשות. היא חייכה, אבל לוקה צדק – היה משהו מעורער בעיניה, עצבות ופגיעות. שני הרגשות הללו היו מוכרים היטב לאלחנדרו והוא זיהה אותם מיד.


שפתיו של אלחנדרו היו עגומות. "מה אני יכול לעשות לגבי זה?"


"אני שמח ששאלת. אני רוצה שתבדר אותה."


אלחנדרו פנה אל חברו. "אתה מתכוון ל...?"


"ממש לא." דחייה חזקה גרמה לעיניו של לוקה להצטמצם. "מי אתה חושב שאני? סרסור?" הוא הרים את ידו כשכף היד מופנית אל אלחנדרו. "למעשה אני אפילו אוסר עליך לגעת בה. היא אינה מתאימה להיות אחד מהסטוצים החד פעמיים שלך, אז שלא יהיו לך רעיונות. היא אינה הטיפוס שלך."


אלחנדרו ליטף את לסתו. "אתה אוסר עליי?" הוא מלמל בקול, מתאפק שלא להזכיר שפרי אסור מתוק הרבה יותר.


"כן. הדבר היחיד שאני מבקש הוא שתציל את סיינה מאימהּ האיומה."


חיוכו של אלחנדרו היה ציני. "ומה כל כך איום באימא שלה?" עיניו נחתו על האישה בצידה האחר של המסיבה, יפה עד מאוד, נראית צעירה הרבה יותר מגילה ומודעת היטב לעובדה זו.


"נדרש זמן רב מדי כדי להסביר את זה."


"ואתה משתוקק לחזור אל כלתך."


"רעייתי," לוקה אישר בחיוך קורן. "כן." הוא הביט בחברו הטוב ביותר, כאילו חושב על משהו רגיש, התכופף מעט לעברו ודיבר בשקט אף-על-פי שהם היו רחוקים למדי מהאורחים האחרים. "אנג'ליקה, אימא שלהן, גערה בסיינה כל היום. אוליביה בקושי הצליחה לא להתערב ואני מודאג מאוד מכך שאם יהיה מקרה נוסף, אשתי היפה והטובה תהפוך לדרקון ותנשוף אש על כולם."


"האם זה יהיה דבר רע?"


"למעשה זה יכול להיות דבר טוב מאוד: לא יזיק לאנג'ליקה אם מישהו יעמיד אותה במקום, אם אתה שואל אותי." הוא נאנח. "אבל אוליביה מתוקה מדי, והיא תשנא את עצמה כמעט מיד. ולכן אני מבקש שתחצוץ בין סיינה לבין אנג'ליקה כדי שאוליביה תוכל לשמור על קור רוח."


לא היה איש בעולם שהיה חשוב לאלחנדרו יותר מלוקה. לא היה איש שהוא היה יכול לסמוך עליו יותר ממנו. הרגשות הללו היו הדדיים. לוקה היה האדם היחיד שהבין כיצד נראו חייו של אלחנדרו לפני כן. הוא ידע על אימו של אלחנדרו, הוא ידע על אודות מקצועה, על חייה, על מותה, והוא ידע על חיי היומיום של חברו – מדוע אלחנדרו היה מומחה בקרבות רחוב. כי הוא היה חייב להפוך לאחד כזה כדי לשרוד. לא היה איש נוסף עלי אדמות שאלחנדרו אפשר לו לראות את החלקים הללו בו ולהבין אותם. גם לוקה חלק עם אלחנדרו דברים עמוקים בו. החברות ביניהם הייתה משהו שאלחנדרו לא יסכן לעולם.


"טוב," אלחנדרו הסכים, אם כי לא בלי ספקות. הוא אינו שמרטף.


"תודה לך." לוקה חייך בהקלה אל עבר חברו. "אני חושב שאני יודע לגלם את התפקיד הזה." אחרי ככלות הכול מדובר בערב אחד, באישה אחת בלבד. מה כבר יכול להשתבש?


1


"נראה שאת מעדיפה להיות בכל מקום אחר, רק לא פה."


סיינה עיוותה את פניה עוד בטרם הסתובבה אל הקול שדיבר. היא קיוותה להצליח יותר בהסתרת רגשותיה ומחשבותיה, קיוותה להצליח להיראות כמו שכולם רוצים שהיא תיראה.


ברור שהיא התכוונה להכחיש את הטענה בכל תוקף, אבל הרעיון לדבר נעלם ממוחה ברגע שעיניה ראו את בעל הקול. זה לא שהוא היה הגבר הנאה הראשון שהיא רואה בחייה, אלא שהמילה נאה אינה חזקה מספיק כדי לתאר אותו.


נאה היא מילה בטוחה ורגילה, מתונה ושגרתית. שמות התואר הללו אינם מתאימים לאיש שעמד לידה: שפתיים מוזרות שעוצבו בציניות ברורה, עיניים בגוון זהה לזה של השמים, כחול עמוק, עם כתמים כסופים ושחורים. היא בהתה בעיניו והרגישה שהיא נופלת אל תוך החלל. פניו היו סימטריות באופן מושלם, לסתו ריבועית כאילו עוצבה באבן, גבותיו עבות בגוון חום כהה, תואם לשערו הגלי מעט. הוא לבש חליפת טוקסידו אבל לא ממש – לפחות לא באופן הרגיל. החליפה הייתה אביזר בלבד, תחפושת, משהו שנלבש לחתונה – היא לא הסתירה את כוחו הגולמי, את הגבריות המתפרצת והממגנטת שלו.


"חתונות אינן המקום האהוב גם עליי," הוא העיר תוך עיוות פניו. עיניה המשיכו מטה מבלי שהיא תרצה בכך, עוקבות אחר היקף שפתיו, עד שהופיעו פרפרים בבטנה והיא נאלצה להסיט את מבטה מתוך חשש שהיא עלולה לעשות משהו משוגע לחלוטין ולנשק אותו.


נשימתה הייתה חמה, לכודה בתוך ריאותיה, ועיניה נצצו ככוכבים. היא חיפשה מחסה בקרב ההמון, סרקה את החדר, מחפשת משהו, כל דבר שיחזיר אותה למציאות. היא נתקלה במבט של אימה וראתה את אי שביעות הרצון על פניה היפות בעודה בוחנת את המראה של סיינה בפעם המאה בשעה האחרונה.


מן הפח אל הפחת...


"האם את מדברת אנגלית?" הוא ניסה שוב, וכעת למרות הגוש שנוצר בבטנה, סיינה הצליחה לחייך קלות לעברו מבלי לדעת כיצד החיוך שינה את פניה וגרם לעיניה לנצוץ ולגומות להופיע בשתי לחייה. למרות ניסיונות רבים במשך השנים היא לא הצליחה ללמוד להסתיר את אופייה החצוף והשובב, והוא פרץ ממנה כעת.


"כן, אני מדברת אנגלית," היא לא הוסיפה שהיא מדברת גם שפות אחדות נוספות – גם את המילים שהיא אמרה היה לה קשה לומר.


"אז את מנסה להיות דיפלומטית בקשר לחתונה?"


"אולי באופן כללי, אבל לא הפעם. אחותי היא הכלה." היא הצביעה לכיוונה של אוליביה אשר רקדה בזרועות בעלה באיטיות במרכז החדר. "אני שמחה מאוד בשבילה."


"אני רואה."


עיניה של סיינה התרחבו בפליאה, ואז היא צחקה ברכות שגרמה לאלחנדרו להזדקף. עיניו הצטמצמו בעודן סורקות את פניה ונודדות אל עבר המחשוף הקטן בשמלת השושבינה.


הסריקה שלו הייתה מהירה אבל אי אפשר היה לפספס אותה, וחום שהיא לא הרגישה מעולם התפשט בגופה של סיינה והיא נאלצה לבלוע את רוקה בניסיון לכבות אותו. אבל ההרגשה הייתה טובה כל כך! גם בזמן שהיא נאבקה לחזור לשליטה, היא רצתה לשמור על התחושה הזו, להתהדר בתגובה של גופה לגופו – זר מוחלט. ההרגשה הייתה שובבה ונחמדה כאחת.


"אתה תמיד כן כל כך?"


"כן."


אימה הייתה אומרת שזה לא מנומס לחטט, אבל סיינה הייתה ידועה באי ציות לעצות של אימה ומצאה את עצמה שואלת, "למה?"


"מה האפשרות השנייה? לשקר?"


"לא. התאמה מבחינה חברתית?"


"התאמה היא מושג שמייחסים לו חשיבות רבה מדי," הוא השיב תוך הרמת כתפיו הרחבות. היא התלבטה בין צחקוק לבין נהמה של משיכה. תודה לאל שגופה בחר באפשרות הראשונה.


"מהיכן אתה מכיר את הזוג המאושר?" היא שאלה, רמז של דאגה גרם לה לצמצם את עיניה כשהיא הביטה באוליביה ובלוקה פעם נוספת.


"לוקה הוא החבר הוותיק ביותר שלי."


"אז למה לא היית השושבין שלו?"


"מי מתנהג בישירות עכשיו?"


"זה סוד?"


"בכלל לא."


"אז?"


"גם אני לא אוהב חתונות. זה היה צבוע בעיניי לעמוד לצידו שם היום."


"אפילו במשך שלושים דקות?"


"אני לא מאמין בנישואין. אין לי כבוד למוסד הזה. זה לא הכרחי בעיניי. בכנות, אני הבחירה הגרועה ביותר לתפקיד השושבין. לכן סירבתי בנימוס."


"אבל הוא ביקש ממך בכל זאת?"


ראשו הכהה של האיש נטה קדימה. "וללא ציפייה אמיתית להצליח. לוקה יודע מה אני מרגיש לגבי דברים."


חום שטף את עורקיה. "איך אמרת שקוראים לך?"


"לא אמרתי."


היא הוציאה לשון. "אתה גם מרבה מאוד במילים."


חיוכו התפשט באיטיות ומראהו היה מענג. ניצוצות נדלקו בזרם הדם שלה. אוי לא. ככל הנראה זה לא היה דבר טוב.


"את שואלת איך קוראים לי, יפָה?"


"אני מניחה שכן," היא השיבה בערמומיות.


"אלחנדרו."


האופן שבו הוא ביטא את שמו גרם לצמרמורת לאורך עמוד השדרה שלה, כמו לצאת מבין הצללים אל השמש באחר צהריים של סתיו. היא נותרה במקומה כך שהשפעת המילה תפוג. האופן הגרוני שבו הוא הגה את ההברה האמצעית היה מעורר תשוקה שהיא לא הייתה מסוגלת להתעלם ממנה.


מעורר תשוקה?


ממתי?


מעוררי תשוקה לא ממש היו חיצים בצמרמורת שלה. זה לא שהיא הסתובבה ודיברה עם גברים נאים בכל ערב במהלך השבוע. היא גם לא הייתה מנוסה במה שתשומת ליבו של גבר יכולה לעולל לגופה. היה נדמה שהיא נדלקת בהדרגה, תא אחר תא, עד שלא הייתה מסוגלת לחשוב באופן הגיוני.


"ואת?"


היא מצמצה. "אני... למה אתה מתכוון?"


עכשיו הגיע תורו לצחוק, צליל קצר וצרוד שהטיל חורבן על השליטה הרעועה ממילא שלה ועל – כפי שהיא חששה – אחיזתה במציאות. מדוע גבר כזה בכלל ידבר איתה? וגם אם הוא כבר מדבר, אין סיכוי שהוא מרגיש את שטף המשיכה והתשוקה שמשתולל בתוכה.


"שמך," הוא שאל והושיט את ידו ללחיצה. "מהו?"


"אה. אני סיינה," היא מלמלה והסמיקה. היא שונאת את זה! כשאוליביה מסמיקה היא נראית יפה וקוקטית, כמו פיה שברירית שזקוקה להגנה. לעומת זאת, כאשר סיינה מסמיקה, עם שערה האדמוני ונמשיה, פניה נראות יותר כמו פלטה של גוונים אדומים אחרי אחר צהריים פורה במיוחד. כתמים ובלגן.


"סיינה." הוא חזר על שמה, באיטיות ובמבטא שלו – ספרדי? – אלף זיקוקין התפוצצו בבטנה. ידו התקרבה, וידה, שהיה לה רצון משלה, הושטה באיטיות ובסקרנות שמא הנגיעה הפשוטה של יד ביד מבשרת אסון בלתי נמנע כלשהו.


לו רק הייתה יודעת מה צופן לה העתיד.


"האם תרצי לרקוד?"


"לרקוד?" היא חזרה על דבריו, מביטה אל עבר רחבת הריקודים המאולתרת – מרפסת ברומא מקושטת שרשרות של נורות ומוקפת בעציצים מלאים בפרחי יסמין ליליים שהפיצו ניחוח גן עדן. תחושת כבדות שקעה בבטנה. כדי לרקוד צריך חן וקואורדינציה, שני דברים שסיינה הרגישה בדרך כלל שחסרים לה. אבל כדי לרקוד צריך גם להתקרב, לגעת. סיבה להעביר את ידה על פלג גופו העליון השרירי של האיש הזה, להרגיש...


אוי, לכל הרוחות. הוא לא מבקש ממך לקחת אותו למיטה.


ומה היא תגיד אם הוא יבקש? באופן הרסני, חום נוסף פרח בלחייה, אז היא עצמה את עיניה בחוזקה בתקווה למחוק אותו ואת העולם כולו.


"זה לא מדעי החלל," הוא אמר, מספיק קרוב כך שמילותיו נשפו באוזנה. "אני יכול להראות לך."


הוא יודע. הוא יודע שהיא חסרת ניסיון. הוא יודע שהיא מתרגשת. כן, ובכן, ודאי שהוא יודע! זה לא שאפשר בטעות לחשוב שהיא אשת חברה מתוחכמת, מסוג הנשים שאירועים כאלה הם עבורן מעשה שבשגרה.


פשוט תהיי את עצמך.


העצה שאוליביה נתנה לה לפני כן הדהדה בראשה, אבל במקום לנחם אותה, היא גרמה לסיינה לחייך. להיות היא עצמה זה ללבוש מכנסי ג'ינס וסוודר גדול כשהכלבלבה שלה, סטארבק, לצידה. היא פנתה אליו ואז הצטערה על כך כאשר היא הותקפה על ידי מראהו ההורס.


"אני לא ממש רוקדת," היא הסבירה, אבל למרות ההתנגדות פגשו עיניה את פניו וירדו מטה אל החזה שהיא כה השתוקקה להרגיש, להבין אם הוא באמת כה מוצק כמו שהיא מדמיינת.


"את לא אוהבת לרקוד?"


איך היא יכולה לדעת? פרט למסיבות אחדות בבית הספר, שבהן היא הייתה דבוקה לקיר כמו פסל יווני, או חילקה משקאות לאחרים מתוך תקווה שהם לא יבינו עד כמה היא לא מוצאת את מקומה, היא לא ידעה לומר.


"אני צריכה..." היא חיפשה תירוץ, סיבה לעזוב אותו, אף-על-פי שרגליה רצו להישאר נטועות היטב בדיוק במקום שבו היא עמדה. היא הרימה את ידה לכיוון חברתה הטובה גרטי בצידו האחר של המרחב. עיניה עקבו אחרי ידה, אז הדבר האחרון שהיא ציפתה לו היה שהוא ייגע בה.


לא רק ייגע בה, אלא ישלב את אצבעותיו באצבעותיה. בעיניה של סיינה מעשה כזה היה כה אינטימי עד שנשימתה נעצרה בגרונה תחת הכוכבים של העיר העתיקה. נראה שהכול בתוכה משתנה. היא הסתובבה אליו, שפתיה נפרדו ועיניה נפקחו לרווחה. פרץ של נועזות אחז בה, חוסר פחד שגרם לה לרצות לצלול אל תוך כל טירוף שיביא עימו האוויר המלוח של הערב הקיצי. הוא הביט בה דרך עיניים מצועפות, אינו מסוגל לראות. בניגוד לסיינה, הוא היה מומחה בהסתרה של מחשבותיו ורגשותיו.


תפסיקי להגזים.


"בואי תרקדי איתי, יפָה. שיר אחד."


אצבעותיו היו חמות וחזקות, ידו גדולה הרבה יותר מידה שלה. היא בהתה בחיבור, הדופק שלה כבד בגרונה, מודעת לכל רעד ולכל פעימה מהירה.


"טוב," היא השיבה כעבור עוד רגע. תהיי את עצמך. "אבל אל תאשים אותי כאשר יהיה צורך לרפא את הרגליים שלך כי דרכתי עליהן פעמים רבות כל כך."


חיוכו הבעיר את נשמתה. "עשינו עסק." ואז, כי ברור שהוא מומחה למהלכים מפתיעים, הוא הרים את ידה ונשק לה. כל תא ותא בגופה נצרב. איך היא יכולה להרגיש בעירה בזמן שצמרמורת עוקצנית עוברת לאורך גבה? סתירות הציפו אותה – היא לא רצתה לרקוד אף שזה היה בעיניה הדבר החשוב ביותר.


היא לא הגזימה. סיינה ת'ורנטון-רוז לא הייתה רקדנית מטבעה, ומסיבה כלשהי, שהוא לא הצליח להבין, היא סקרנה אותו. הוא חשב שהיא מסקרנת בדרכים שהוא היה מסוגל לנתח טוב יותר אילו גופה לא היה כה קרוב לגופו. כל תנועה קטנה של רגליה קירבה אליו את קימוריה החושניים, שדיה היו כה עגולים עד כי כפות ידיו השתוקקו להתרומם ולהרגיש אותם, להעריך את משקלם ואת מלאותם בעצמו, להתפעל מהם כשהם עירומים, לתפוס את הפטמות בפיו, ל...


היא אינה מתאימה להיות אחד מהסטוצים החד פעמיים שלך.


אלחנדרו חרק בשיניו, מכריח את עצמו להביט אל צידה האחר של רחבת הריקודים, אל המקום שבו רקדו אוליביה ולוקה. לוקה היה כרוך לחלוטין סביב כלתו; הוא לא הביט באלחנדרו וסיינה.


כי הוא סומך עליך.


המשך הפרק בספר המלא