פרק ראשון


אורות צבעוניים האירו את הפארק בפאתי אשקלון, שבו נערכה תצפית כוכבים לילית לזכרו של האסטרונאוט אילן רמון ז"ל. דגלים וכרזות התנפנפו ברוח ומוזיקה נשמעה ממערכת ההגברה. עשרות ילדים והורים עברו בין הדוכנים, הביתנים ועמדות התצפית שבהן ניצבו טלסקופים.


ירדנו מהאוטובוס של דורה בחבורה גדולה של קוסמים ובני אדם. היות שהקוסמים וילדיהם לבשו בגדים רגילים, קיוויתי שאיש לא יחשוד שהם מעולמות אחרים. ראשונים ירדו אדוֹנימוּס ובתו אֵלית, אחריהם יַהַב־עוֹז ובנותיו אופיר ורוני, שָני־פָּז ובתה שליו, אבי־כֶּתם וכִתמָה וילדיהם יעל, מעיין ויניר. אחריהם ירד השכן שלנו שמואל סלומון עם ניר ויעלי ואחריהם גדי בעלי עם ילדינו נטע־לי, רון וגילי. אחריהם ירדה אחותי סמדר ואחריה אלון ויהונתן, חבריו של רון.


כמעט אחרונה ירדתי אני, בדמותה של "רותי", ילדה בת עוד־מעט־שלוש־עשרה, שבכלל אמורה להיות כרגע עם הוריה במשלחת רופאים בדרום אמריקה, אבל הגיעה, כביכול, בפעם השישית "לבקר" בהפתעה ובלי הודעה מוקדמת את דודתה דורה סלומון.


אחרונים ירדו מהאוטובוס שִׁיָה ולוּ־אַן, שני הקוסמים שהסכימו לוותר על הגלימות האפורות שלהם וללבוש בגדי בני אדם. למרות זאת, הם נראו חריגים. שִׁיָה, עם עיניה האפורות ויופייה המיוחד, נראתה על־אנושית, ולוּ־אַן, עם שערותיו הארוכות והפרועות ורגליו היחפות, נראה יצור משונה.


"או, תראו," הצביע לוּ־אַן על טלסקופ ולחש באוזני, "הצינורות האלה דומים לזה שקנית פעם לגדי. תרצי שגם עכשיו אעשה קסם שיגרום לאנשים לראות את עצמם רוקדים על כוכב?" הוא פרץ בצחוק.


"שלא תעז!" לחשתי. "לא באנו לעשות מהומות, אלא למצוא קוסם מעולם מִכְסף־לב שעובד בסוכנות החלל הישראלית ואולי נמצא פה הערב."


נטע־לי, שבינתיים התקדמה עם כולם, חזרה לאחור וקראה אלַי: "רותי, בואי, למה את מתעכבת? יש פה דוכן של קליעה למטרה למערכת השמש!"


"ניר ואני הולכים לראות את מעבורת החלל שם," אמר רון והצביע על מקום שבו הוצב טיל גדול. אליו היו מחוברים מטוס קטן, שראשו כלפי מעלה, ושני טילים קטנים. "נראה לי שהם הביאו לפה מעבורת חלל אמיתית."


"אתה מה־זה חי בסרט," ענתה לו נטע־לי, "נראה לך שהם היו מביאים לפה מעבורת חלל אמיתית? זה בטח דגם שעשוי מקרטון. בואי, רותי, אני רוצה להעלות סרטון על הקליעה למטרה."


"זה כל מה שמעניין אותך?" המשיך רון, "להעלות עוד סרטון שלך לרשתות החברתיות? איך לך חיים?"


"טוב, ילדים, מספיק," קראתי ושכחתי שאני כעת לא בדמותה של אמם, אלא בדמות האחיינית של השכנה שלהם, שהיא ילדה בגילם. שניהם הביטו בי בגבות מורמות. "כלומר... אני מבינה שיש לכם מריבה בחודש האחרון, אבל אולי לא תסחבו אותה לכאן הערב?"


רון משך בכתפיו והתרחק עם ניר לעבר מעבורת החלל, שאכן נראתה אמיתית, אבל אולי נטע־לי צודקת והיא דגם בלבד. נטע־לי משכה אותי לכיוון עמדת הקליעה למטרה והמשיכה להתלונן על רון, שמקנא בה על כך שיש לה הרבה עוקבים בוְולוֹג שלה ביוּטיוּב.


שמעתי מאחורינו כחכוח, הסתובבתי וראיתי את אדוֹנימוּס ואת בתו אלית. הוא סימן לי בידו להביט סביב, ואני הבנתי שהוא מזכיר לי את מטרת בואנו לכאן. הינהנתי לעברו והבטתי לכל עבר. מובן שנטע־לי לא ידעה שבאנו לחפש קוסמים כסופים והיא המשיכה להתלונן על רון ולצלם סרטון של עצמה בסמארטפון בכל דוכן ופינה.


בזמן שעברנו בין הדוכנים ועצרנו להביט בכוכבים דרך אחד הטלסקופים, בחנתי כל אדם שנראה לי חשוד: מישהו שהביט לכל הצדדים יותר מדי (האם גם הוא מחפש קוסמים ממִכְסף־לב?); מישהי שישבה על ספסל וקראה ספר (אם את מתעניינת בספר, אז למה באת לתצפית כוכבים?); או מישהו שעמד במקום זמן רב ולא זז (שמא להזעיק לו עזרה?).


"טוב, נשברתי," הכריזה נטע־לי. "אני חייבת לראות מה הם עושים במעבורת החלל הזאת, הם נמצאים שם כבר יותר מרבע שעה!"


התעטפנו שתינו בסווטשרטים, כי אף שהיינו בתחילת הקיץ, זו היתה שעת ערב מאוחרת והורגשה צינה קלה. התקדמנו לעבר הטיל שאליו מחוברים המטוס ושני הטילים הקטנים.


בכניסה עמד אדם שפניו רציניות ועצר אותנו. "אי־אפשר להיכנס."


"למה?" שאלה נטע־לי. "אחי וחבר שלו נמצאים שם כבר המון זמן."


האיש הסביר שרק מספר מוגבל של אנשים יכול להיכנס פנימה, כי החלל בפנים קטן; כאשר יֵצאו אנשים נוכל להיכנס. נטע־לי השמיעה "אוףףף,״ אבל רצתה שנישאר שם ונחכה עד שנוכל להיכנס.


"מה רואים בפנים?" שאלתי אותו, כי סימנתי לעצמי גם אותו כחשוד.


הוא בחן אותי וצימצם את עיניו. "אם תיכנסי פנימה תוכלי לענות לעצמך על השאלה," הוא אמר והסב את ראשו ממני.


כעבור חמש דקות יצאו משם אבא ושלושה ילדים, והאיש סימן לנו בידו להיכנס. "אסור לאכול או לשתות בפנים," דיקלם בפָנים אטומות, "אסור להשליך אשפה, אסור לדבר בטלפונים ניידים ואסור לגעת בכלום. תיהנו."


"אני מקווה שמותר לנשום..." אמרה נטע־לי לאיש.


"מצחיק מאוד," הוא אמר ולא צחק כלל.


עלינו במדרגות למעבורת ונטע־לי לחשה באוזני, "קשוח."


החלל בפנים היה קטן מאוד, ובעצם, עמדנו על חלקו התחתון של המטוס וראינו מעלינו את הכיסאות שלו שפנו כלפי מעלה. בפנים עמדו רון וניר, שבחנו בעיניהם כל כפתור וכל מנורה, כאילו הם לא נמצאים שם כבר עשרים דקות. שניהם היו מרותקים, והם שוחחו ביניהם עם ניצוץ בעיניים. מלבדם היה שם איש נוסף, שדמה מאוד לאיש שעמד בחוץ. הוא שילב את ידיו וסקר אותנו ונראָה שהוא שומר שלא נפר את ההוראות שקיבלנו.


"חבל"ז קצוות פה," אמרה נטע־לי ולחשה לי, "אני חייבת להעלות פה סרטון."


"אבל אמרו לא להדליק פה את הסמארטפון," אמר רון.


"לא אמרו לא לצלם..." ענתה נטע־לי, שלפה את הסמארטפון, הסתובבה ונעמדה בזווית שממנה חשבה שהאיש ששומר עלינו לא יראה שהיא מחזיקה מולה את המכשיר. היא דיברה כאילו היא פונה אלַי, ובעצם צילמה את עצמה.


"לא, את לא יכולה לעשות את זה," אמר רון והושיט את ידו לעבר המכשיר של נטע־לי. "ותפסיקי להעלות כל נשימה שלך ליוּטיוּב! זה מגוחך! אני לא רוצה שיצחקו עלייך מאחורי הגב."


"אתה אפילו לא נותן לי הזדמנות לראות אם אני טובה בזה או לא," קראה נטע־לי. "אתה פוסל אותי מראש. איך אני אדע אם אני יכולה להיות יוּטיוּברית מצליחה אם לא אנסה?"


האם אחד מהם צודק יותר? האם אני צריכה להיות לטובת אחד מהם? מה שברור הוא שלא יכולתי לראות אותם רבים. אבל איך אני יכולה לפייס ביניהם כדי שאחוות האחים שלהם תחזור להיות כמו פעם?


היא דחפה את ידו, הוא דחף את ידה, ואני עמדתי שם וקראתי: "די, תפסיקו!"


נטע־לי איבדה את שיווי המשקל, מעדה לכיוון הכפתורים שהתבקשנו לא לגעת בהם ונפלה עליהם. אזעקה צורמת נשמעה, והאיש ששמר עלינו צעק: "מה עשיתם?! גרמתם למעבורת לפעול ועכשיו היא תמריא לחלל!"


האיש שעמד בחוץ נכנס במהירות פנימה וצעק גם הוא: "איך זה קרה?"


מיד אחרי שהוא נכנס, הדלת שמאחוריו ננעלה. האזעקה המשיכה לזעוק בקול חזק, ושני האנשים הלמו על הדלת וניסו לפתוח אותה, אך לשווא.


"למה נגעתם בכפתורים למרות ההוראות?" צעקו עלינו שני האנשים. "הדלת ננעלה ותכף תתחיל הספירה לאחור ונמריא לחלל בלי חליפות אסטרונאוטים, בלי הכנה ובלי כלום..."


איך הגעתי למצב הזה?


ההרפתקה החדשה שלי החלה כשבועיים קודם לכן, כשעוד הייתי אמא רגילה, או שלפחות כך חשבתי. התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת לקול רעש חזק שנשמע כאילו מישהו מכה בגונג בתוך האוזן שלי. בהתחלה חשבתי ששמעתי את הרעש מתוך חלום, כי הבית היה שקט ולא נראה שמישהו מלבדי ומלבד אַסקי, כלב ההאסְקי הסיבּירי שאימצנו לפני כשנה, התעורר. קמתי ובדקתי שהכול בסדר ברחבי הבית ואַסקי הלך אחרַי לכל מקום וריחרח את האוויר.


"גם אתה שמעת את הרעש המוזר?" שאלתי אותו, והוא כישכש בזנבו בתשובה.


לפני שחזרתי לישון פתחתי את שלבי התריס במרפסת והצצתי לעבר הגינה הגדולה שמתחת לביתנו. בגינה לא ראיתי משהו יוצא דופן, אבל מהמרפסת הסמוכה שמעתי את שכנתנו דורה סלומון אומרת לבעלה שמואל: "אבל אני בטוחה ששמעתי רעש מוזר."


שמואל ענה לה, "דורה'לה, זה בטח היה בום על־קולי של מטוס."


"הרעש בא מכיוון הגינה!" היא התעקשה.


השמש החלה לזרוח מקצה השמים. זה היה חודש סיוון, החודש האחרון ללימודים, שבו הילדים כבר מריחים את החופש הגדול ובקושי מצליחים לגרד את עצמם מהמיטות, והאמת היא שגם ההורים, לכן חזרתי גם אני לישון עוד קצת.


מאוחר יותר קמנו כולנו והתארגנו וגילינו שאין חשמל, אין טלפון ואין אינטרנט.


"אני אומרת לכם, זה בגלל הרעש המוזר," אמרה לנו דורה, שנכנסה עם שמואל כדי לברר אם התקלות קיימות גם אצלנו.


"אני לא שמעתי שום רעש," אמר גדי ומזג קפה לשמואל, הדוד שלו.


גם התאומים שלנו, נטע־לי ורון בני השלוש־עשרה, וגילי בת השש וחצי, לא שמעו רעש חריג. גם ניר בן השלוש־עשרה וחצי ויעלי בת העשר, שחיו אצל דורה ושמואל כילדי אומנה, לא שמעו את הרעש. לכולנו היה משונה להיות מנותקים מחשמל ומאמצעי התקשורת, ובאופן טבעי התכנסנו במטבח שלנו לפני היציאה ללימודים ולעבודה. חמשת הילדים מזגו לעצמם חלב ושפכו לתוכו קורנפלקס וניסו לברר על איזה רעש מדובר ואיך הוא נשמע.


"לי זה נשמע כמו גונג," אמרתי.


"ולי זה נשמע כאילו שלושה אינדיאנים מכים לי בתופים אינדיאניים בתוך האוזן," אמרה דורה.


השיחה חזרה וגלשה כל הזמן לניתוק הפתאומי שלנו מהעולם.


"הזוי להיות בלי אינטרנט," אמרה נטע־לי ונופפה בסמארטפון הדומם שבידה. "איך אני אדע כמה עשו לי סָאבּ מאז אתמול?"


"למה נראה לך שמישהו יעשה לך סאב?" שאל רון והמשיך לאכול. "אני אומר לך כל הזמן שאת עושה מעצמך צחוק. את וְלוֹגֵרִית?! אם כבר, כל הכַּפָּרָאִיוֹת שלך אִנְפְרֶנְדוּ אותך מרוב בושה."


"אתה חי בסֶם," ענתה לו נטע־לי.


פניה של דורה החווירו, והיא שמטה את הכפית שבה בחשה את הקפה. "סַם?!"


נטע־לי ציחקקה. "חי בסֶם זה ראשי תיבות של 'חי בסרט מצויר'. כלומר, חש את עצמו, כלומר... את מבינה, נכון?"


דורה עדיין נראתה חיוורת. "אני מרגישה שהסינים שהכו בגונג באוזן של נעמה יצאו החוצה והתחילו לדבר סינית. לא הבנתי כלום ממה שאמרתם בדקה האחרונה."


כולם צחקו ורון הסביר, "נטע־לי פתחה ביוּטיוּב בלוג מצולם, שנקרא 'וְלוֹג'. מי שרוצה לקבל התראה בכל פעם שהיא מפרסמת סרטון חדש בוולוג שלה לוחץ על 'הרשמה כמנוי'. באנגלית קוראים לזה 'סַאבְּסְקְרַייבּ' ובקיצור 'סאב'. אבל אני חושב שהוולוג הזה ילדותי ולא לעניין ויעשה לה בושות. לכן אני אומר לה להוריד אותו, כי אפילו החברות שלה, שהיא קוראת להן 'כפרה' או 'כַּפָּראיות' או 'הבֶּסטיז', יבטלו מעקב או חברוּת איתה בכל אמצעי תקשורת שיש."


"אין, אתה קנאי ברמות־על. אתה פשוט מקנא בוולוג שלי, כי אתה לא מסוגל לפתוח ולוג משלך," אמרה נטע־לי, קמה מהשולחן והלכה לחדרה.


"רון ונטע־לי, אתם אחים, ואחים צריכים להסתדר!" קרא גדי. "תראו איך אחי דני ואני מסתדרים!"


דורה ציחקקה. כולם הביטו בה, כי הצחוק לא היה במקום. היא משכה בכתפיה. "נזכרתי בבדיחה."


"ספרי, שקצת נצחק בבוקר המוזר הזה," אמרתי לה.


"טוב," חייכה דורה, "אז הבדיחה הולכת כך: ילד אחד אומר לחבר שלו: 'אתה לא תאמין, בשנה שעברה הלכתי למגדת עתידות, וכל מה שהיא אמרה התגשם!' 'באמת?!' אומר החבר, 'מה היא אמרה?' 'היא אמרה שאני אהיה רב גדול עם שמונה ילדים.' 'איך זה התגשם?' שואל החבר, 'הרי אתה לא רב ואין לך בכלל ילדים!' 'בטח שהתגשם,' עונה הילד. 'אני רב כל יום עם האחים שלי ועם החברים שלי. רב לפחות עם שמונה ילדים ביום...'"


כולנו צחקנו. גדי הציץ בשעון היד שלו והכריז: "עוד חמש דקות ההסעה של אבא גדי יוצאת לדרך, כי עם הפסקת חשמל או בלי הפסקת חשמל, בית הספר ממשיך להתקיים."


גדי יצא מהמטבח ראשון. רון וגילי הלכו לחדריהם כדי להתארגן, ויעלי וניר חזרו עם דורה לביתם. רק שמואל ואני נותרנו לשבת ליד השולחן.


שמואל הניד בראשו. "את לא שואלת למה ניר בבית ולא בפנימייה?" הוא שאל והמשיך, "קשה לו. הוא מתגעגע הביתה, אלינו, אבל בכל פעם כשהוא חוזר, הוא ויעלי רבים כאילו פרצה מלחמת העולם השלישית ואז הוא חוזר לפנימייה. ואז הוא שוב מתגעגע הביתה ושוב הם רבים. אנחנו צריכים לקבל החלטה איפה הוא ילמד בשנה הבאה, אבל עם כל המריבות ביניהם אי־אפשר להחליט כלום. יש לך שיטה לפייס בין אחים?"


הבעתי הזדהות עם הבעיה והוספתי בקול נמוך, "גם רון ונטע־לי רבים בזמן האחרון. לא יודעת למה. אולי זה חלק מההתבגרות? זה מדאיג אותי, כי אחותי סמדר ואני רבות עד היום. אם היתה לי שיטה הייתי כותבת עליה ספר..."


שמואל צחק. "אני הייתי קונה ספר כזה... אגב, מה שלום סמדר? מזמן לא ראיתי אותה."


נאנחתי. "היא לא באה לפה הרבה, כי בכל פעם אנחנו מתחילות לריב על שטויות. דווקא עם האחות הקטנה שלנו דגנית אני מסתדרת. גם סמדר מסתדרת איתה, אבל סמדר ואני לא מסתדרות. זה משהו כרוני. ועכשיו יש את הסיפור של עיתון הילדים. זוכר את עיתון הילדים שהקמתי אחרי חנוכה, 'עולם קסום'? העורכת שעבדה איתי עומדת לעזוב ואני מחפשת מישהי שתחליף אותה. ברגע שסמדר שמעה שאני מחפשת עורכת... איך אומרים הילדים? הלך עלַי. היא רוצה לערוך איתי. אבל מה היא מבינה בעיתונאות? היא מורה לדרמה. עכשיו, כשאני רואה את נטע־לי ורון רבים, נצבט לי הלב, וכשגדי מספר כמה הוא ואחיו דני חברים טובים, יש לי בכלל ייסורי מצפון, כי אני האחות הגדולה..."


שמואל חייך ורכן קדימה. "בתור ילדים גדי ודני רבו בלי הפסקה..."


"כן, אבל היום הם מסתדרים מעולה," אמרתי, "כמו סיר ומכסה, כמו בקבוק ופקק. הם מטיילים יחד ועושים סקי יחד וצופים בטלסקופים יחד. אז איך הם למדו להסתדר?"


אחרי שהילדים יצאו עם גדי נותרתי לבד בבית עם הכלב אַסקי. החשמל, הטלפון והאינטרנט עדיין לא חזרו, לכן לא יכולתי לערוך את עיתון הילדים כפי שתיכננתי. התיישבתי מול הדפים והכנתי רשימות בכתב. חשבתי להוסיף את הבדיחה שדורה סיפרה למדור הבדיחות בעיתון וחייכתי לעצמי. על דף אחר כתבתי מטלות לקראת תכנון חגיגת הבר־מצווה של רון, שאמורה להיערך בחופש הגדול. כל יום קירב אותנו אל האירוע, אבל עדיין לא התחלנו לתכנן אותו.


מחשבותי חזרו אל הרעש שדורה ואני שמענו וידעתי שלא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא מהו מקור הרעש, כי זכרתי שהוא היה חריג; שילוב של צליל מתכתי עם חבטה באדמה. חיברתי לאַסקי את הרצועה שלו, לקחתי איתי את הסמארטפון, אפילו שעדיין לא היתה קליטה, ושנינו יצאנו מהבית וירדנו לגינה. הלכתי עם הכלב אל הגינה הקרובה לחניה. הוא ריחרח כל עלה וכל שיח. נעמדנו במרכז הגינה ובחנתי את העצים, את השיחים ואת הדשא. הבחנתי שגבעולי הדשא מסודרים במעגל גדול, מכופפים כולם כלפי חוץ, כאילו מישהו או משהו כופף אותם. לפתע נשרה על ראשי נוצה גדולה, חצי־כחולה וחצי־צהובה. הרמתי את ראשי אל העץ שמתחתיו עמדתי וראיתי דמות שרועה על אחד הענפים הגבוהים.