הקול של אבי דבש אמין בפשטותו ובישירותו. השירים מביעים השתוקקות לאהבה בצד פחדים מפני ניכור ואכזבה. נופיה של ירושלים כמו מלווים את הספר ואת השירים. גם אם הטופוגרפיה של ירושלים לא נזכרת בכל שיר, השירים מתכתבים אִתה. ירושלים היא הנוכחות הרוחנית המנוגדת לתל אביב. בדו־שיח עם התל אביבית הוא כותב:
אֲנִי בְּרוּחוֹת חֹרֶף
וְהִיא בְּרוּחוֹת חוֹף.
אֲנִי בְּבָתֵּי אֶבֶן
וְהִיא בְּעוֹלָם הַבָּאוּהָאוּס.
הִיא מְדַבֶּרֶת בִּשְׂפַת הַחוֹל
וְאֵינֶנִּי מַצְלִיחַ לְתַרְגֵּם אֶת דְּבָרֶיהָ
לִשְׂפַת קֹדֶשׁ.
הכתיבה של אבי דבש אינה מותירה את הקורא מנוכּר ואדיש. הכתיבה חווייתית ומרַגשת, לפעמים אף חושנית ומטלטלת את הקורא. זהו דיאלוג שבינוֹ לְבֵינָהּ, מסע רומנטי בקובץ זה. כמו זו הפנייה אל אהובה:
שִׁמְרִי עָלַי מִשֶּׁקֶט מִתְמַשֵּׁךְ.
שִׁמְרִי מִפְּנֵי הָאֲפֵלָה
כְּשֶׁהִיא זוֹחֶלֶת בְּגוּפִי,
שִׁמְרִי מֵהֶעָבָר הָרָץ אֵלַי
וּבְיָדוֹ סַכִּין.
שִׁמְרִי מִפְּנֵי עָתִיד לוֹבֵשׁ שְׁחֹרִים,
שִׁמְרִי מִפְּנֵי שָׁמַיִם בְּלִי הַצִּפּוֹרִים
בלפור חקק
יו"ר אגודת הסופרים העברים
(2011-2005)