הקדמה


מהלך ה"התנתקות" – פינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, ונסיגת צה"ל מכל רצועת עזה – התרחש לפני כמעט 61 שנים, בקיץ 2005. עם זאת, המהלך הזה נמצא איתנו דבר יום ביומו. כל טיל, כל בלון תבערה וכל יריית צלף מעזה לדרום הארץ - מזכירים לנו את הנסיגה ההיא. לא עובר יום שהוא לא מוזכר בתקשורת שוב ושוב – מי תמך בו, מי התנגד, האם המצב שלנו כיום הוא ההשלכה של אותה נסיגה או שמא להפך – המצב שלנו הוטב בגללו.


אפילו השם שניתן לאותו אירוע היסטורי הוא חומר לוויכוחים סוערים – האם לקרוא לו "התנתקות", השם הרשמי שניתן למהלך על ידי הממשלה; או שמא לכנותו "הגירוש" או “העקירה״, שזה מה שקרה בו בפועל – עשרת אלפים אזרחים ישראלים גורשו בכוח מבתיהם, שהוחרבו עד היסוד. בדרך כלל, 'אמור לי איך אתה קורא למהלך ההוא – ואומר לך מייד מה עמדתך כלפיו'.


מרוב ויכוחים על הגירוש, נשכחת עובדה אחת קטנה – לא מדובר באיזו התרחשות קטנה בפינה נידחת כלשהי. זה לא ש"שרון עשה את ההתנתקות", כמו שנוהגים לומר. מדובר היה במהלך צבאי עצום, שהתגלגל על פני חודשים רבים עד לשיאו. הוא לא בוצע בידי כמה פוליטיקאים אלא בידי מאות אלפי בני אדם – חיילים, שוטרים, אנשי שירות בתי הסוהר, פרקליטים, פקידי ממשלה. והוא בוצע על ידי מיליוני ישראלים שתמכו בו ונתנו לו גב. ובדיוק באותה מידה, המאבק נגד הגירוש היה מאבקם של מאות אלפים ומיליונים – כל אותם שתלו סרטים כתומים על מכוניותיהם, אלה שהפגינו, וגם אלה שניסו למחות ולסכל את המהלך בדרכים אקטיביות יותר של מרי אזרחי לא אלים, כמו כותב שורות אלה.


אלא שבאופן מדהים, בשיח הציבורי, אכן מהלך ההתנתקות נתפס כמהלך פוליטי מרוחק, ואילו המאבק בגירוש כמעט שלא מתועד כלל. ישנה כמובן ספרות ענפה, שנכתבה בחוגי הציונות הדתית, שבאה לנתח אותו משלל כיוונים אמוניים. כמו כן, נכתבו לא מעט ספרים בצד השמאלי של המפה הפוליטית, המוקדשים בעיקר לניתוח הסכנה האיומה, הנשקפת לישראל מצד המתנחלים האימתניים. אבל כמעט שאין תיעוד מפורט של המאבק עצמו. למיטב ידיעתי, קיימים היום רק שני ספרים, שמוקדשים לתיעוד היסטורי מפורט כזה - “כתום המאבק" של אלישיב רייכנר, ו"לא בכל מחיר" של דוקטור ענת רוט (שניהם ספרים מצוינים, שגם אני נעזרתי בהם לרענן את זכרוני בסוגיות מסוימות בזמן הכתיבה).


המצב חמור אף יותר בספרות הלא מחקרית. על אף כאמור שמדובר במהלך, שבו השתתפו מאות אלפי ישראלים, מצד זה או אחר של המתרס – כמעט שאין בנמצא ספרות, המתארת את החוויות של המשתתפים עצמם; לא מצד המבצעים, המגרשים, ולא מצד הנאבקים בגירוש. אין כמעט משתתפים, שתיעדו את זיכרונותיהם מאותם אירועים. בצד המגרשים, הרושם הוא, שלרוב החברה הישראלית נוח לראות את ההתנתקות כמהלך פוליטי, שהאחריות עליו ועל תוצאותיו מוטלת על כתפי הפוליטיקאים. לכן אף אחד לא שש לתאר בפירוט את החוויות שלו, כשעסק בגירוש אחיו מבתיהם. גם אלו שתמכו במהלך, ותומכים בו גם היום, לא ששים לכך. בנוסף, אני מניח שלא מעט מהמבצעים כלל לא רואים בזה, גם היום, פרק משמעותי בחייהם, סתם עוד משימה שהוטלה עליהם בין יתר המשימות בשירות הצבאי המתיש.


אולם מדוע כמעט שאין תיעוד על המאבק מצד המשתתפים בו בעצמם? התשובה היא שאינני יודע. אבל יש לי כמה תשובות אפשריות; בראש ובראשונה, עבור המגורשים עצמם ועבור אלפי הנאבקים איתם, מדובר היה בחוויה טראומטית ממדרגה ראשונה. תעיד על כך העובדה, שחלק מחבריי, שקראו גרסאות של כתב היד שלי, העידו שהוא עורר בהם סערת רגשות והזכיר להם תקופה קשה מאוד. מכיוון שהייתה זאת חוויה רגשית קשה, רוב הספרות שנכתבה על הגירוש מצד המגורשים היא ספרות אמוציונלית, המתארת את סערת הרגשות של מי שחוו אותו. זו לא ספרות תיעודית.


שני הסברים נוספים טמונים לדעתי בכך, שרוב הנאבקים בגירוש באו מן הציבור הדתי לאומי. ראשית, הציבור הזה (מהתרשמותי הסובייקטיבית כמובן) הוא ציבור שיש בו הרבה פחות משיכה ליצירה ספרותית, שהיא “חול״. זה הולך ומשתנה, אבל עדיין נמצא הרבה יותר אומנים וסופרים (או מי שמחשיבים את עצמם ככאלה) בקרב החילונים, בבתי הקפה בשדרות רוטשילד, מאשר בגבעות איתמר. ומכיוון שהמאבק היה מעין "מדורת שבט" דתית לאומית, גם לא נוצר צורך בתיעוד כתוב שלו. כאשר עשרות אלפים מבני המגזר השתתפו במאבק, ולכולם היו סיפורים לספר עליו, המאבק נשאר מתועד במעין "תורה שבעל פה" שעברה בין אנשי המגזר. אף אחד לא ראה צורך לתעד אותו בכתב, לא בשביל בני המגזר שלו (שהכירו אותו), ולא עבור הציבור החילוני (שנתפס כמי שתמך ברובו בהתנתקות, ומכאן כמי שאין טעם לספר לו על המאבק).


ספר זה מנסה למלא את החסך. הוא מתאר את קורות המאבק – הן על גוש קטיף והן על עמונה חצי שנה מאוחר יותר – כפי שחוויתי אותו בעצמי. ולא רק את המאבק עצמו, אלא את הרקע האידיאולוגי והפוליטי שלו, את המחלוקות והוויכוחים בין “המחנה הכתום״, כפי שכונו מתנגדי הגירוש, לבין תומכיו, ובתוך המחנה הכתום עצמו. כי כמו שההתנתקות נמצאת איתנו מדי יום, קל וחומר שהמחלוקות האידיאולוגיות שסבבו אותה לא נעלמו לשום מקום. בחלוף השנים, כל אותם ויכוחים עדיין איתנו ומעצבים את חיינו: ימין מול שמאל; דתיים מול חילונים; כהניסטים מול מפד"לניקים; "הר המורניקים" נגד... כולם כנראה.


כמובן, לא חלפו מאיתנו גם הוויכוחים על מהות הדמוקרטיה, מהם גבולות הלגיטימיות של שלטון דמוקרטי ומהו מאבק לגיטימי במדינה דמוקרטית. במיוחד בעת כתיבת שורות אלה, בסתיו 2020, כאשר ברחובות ישראל צועדים מפגינים ומוחים נגד המשך כהונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. שוב אנו חוזרים ביתר שאת לאותם הוויכוחים בדיוק, שרעמו באולפני הטלוויזיה לפני הגירוש, במהלכו ולאחריו: האם קיימת הצדקה להפרת חוק במהלך מחאה במדינה דמוקרטית, ואם כן מהי? היכן עובר הגבול בין מרי אזרחי לגיטימי לבין פריעת חוק לשמה? מהם הכלים הלגיטימיים של משטר דמוקרטי, בבואו להגיב למחאות? היכן עובר הגבול בין אכיפת חוק והגנה על שלום הציבור, לבין דיכוי מחאה לגיטימית, סתימת פיות ומדרון חלקלק לעבר דיקטטורה?


ומכיוון שהייתי חילוני, אתאיסט בהשקפותיי, בתוך מאבק, שברובו נוהל בידי חובשי כיפות, אני סבור שיש לי נקודת מבט ייחודית עליו, ובעיקר על האידיאולוגיות השונות שהניעו אותו והלקחים שנלמדו ממנו (שבדרך כלל תאמו את האידיאולוגיה, שהייתה מלכתחילה למסיק הלקחים). מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי כל חיי באותה עמדה – כחילוני, בן למשפחת עולים מרוסיה, שהיו פעילים ציוניים במוסקבה, והתיישבו עם עלייתם ארצה בקריית ארבע. אותה עמדה, שבה חבריי הדתיים לא מבינים, מה אני עושה במאבקים שלהם עם הדעות המוזרות שלי. מנסים לשכנע אותי בנועם, שכל החילוניות שלי היא אי הבנה מצערת, ואני בוודאי דתי עם נשמה יהודית טובה, ועליי רק לעשות כמה צעדים פעוטים. וחבריי החילונים לא מבינים מה אני עושה בכלל עם ה'דוסים' במאבקים המוזרים שלהם.


כאשר זכיתי פעמיים, בכיתה ז’ וח’, בתואר חתן התנ"ך היישובי של קריית ארבע, כל הגבות הורמו, מה לחילוני מבית הספר הממלכתי ולחידון התנ"ך, קל וחומר למקום הראשון בו. כשהלכתי ללמוד בתיכון היוקרתי ליד האוניברסיטה בירושלים, גם שם לא כל כך הבינו, מה למתנחל מקריית ארבע במעוז הבורגנות השמאלנית של ירושלים. וכשהחרדים יצאו להפגנת הענק שלהם נגד האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון, וכל חברי השכבה שלי הלכו כמו עדר ממושמע להפגנה הנגדית, "להגן על הדמוקרטיה", הייתי אני היחיד כמעט מהשכבה שהלך דווקא להפגנה השנייה. מיותר לציין, שגם שם המפגינים החרדים לא כל כך הבינו מה אני עושה ביניהם, עם המראה המאוד לא חרדי שלי.


ניסח זאת בצורה קולעת ההוגה בן המאה התשע עשרה, רבי אליהו בן אמוזג:


זה אומר האיארופא אינה נאוה לו, אל ירושלים ואל הר המור ילך לו, וזה אומר אל המקדש לא יבוא, בין חכמי הגויים בחוץ יכין מושבו. ואני נשארתי תלוי באוויר, לא כופר ולא סופר, לא מין ולא מאמין, לא נבל ולא מקובל, לא מקלל ולא מתפלל, לא מתבולל ולא מתחולל, לא שמאי ולא הלל, לא יום ולא ליל.