באמצע שנות העשרים לחייו, אחרי תואר בכלכלה ועבודה בחברה בינלאומית גדולה, ביורן לינדבלאד נתקף בחוסר שקט. עבודתו שעממה אותו, הוא היה עסוק במחשבות שליליות ולא אהב את הכיוון שאליו חייו פנו. לינדבלאד החליט שהוא זקוק לשינוי ועשה את מה שעשו צעירים אבודים רבים לפניו: ארז תיק ונסע למזרח אסיה. אחרי כמה שבועות של טיול הוא מצא את דרכו למנזר של נזירי יער בודהיסטיים והבין שזה המקום שבו הוא רוצה לחיות. הוא גילח את ראשו והקדיש את עצמו לאורח חיים סגפני שכלל ויתור על רכוש, שינה בבקתות פתוחות, ארוחה אחת ביום ושעות של מדיטציה. לכאורה, סיפור מוכר ונדוש על צעיר מערבי שקץ בחיי השפע והנוחות ומחפש תשובות בחוכמת המזרח. ובכל זאת, סיפורו של לינדבלאד יוצא דופן. מתוך הסיפור המוכר בולטים החן וההומור שבהם התברך ושבעזרתם הוא מתאר את הדברים שלמד, לצד הקשיים שלו להסתגל לאורח החיים המאתגר שבו בחר. אולי אני טועה הוא ממואר רגיש, כן ומלא ענווה של אדם שסיפור חייו יכול להוות השראה לרבים. לינדבלאד חולק שפע של תובנות ועצות על דרכים להתמודד עם השינויים, הספקות והאתגרים שכולנו פוגשים במהלך חיינו. השקפת עולמו מלאת חמלה והבנה לכישלונות הקטנים והאנושיים שלנו לחיות חיים טובים יותר – מהקושי להרפות מכעסים ועד הנטייה שלנו להאמין לכל מחשבה שחולפת לנו בראש. הספר תורגם לעשרות שפות, קיבל ביקורות מזהירות והיה לרב־מכר