“מה בין חורבן היסטורי, למציאות הנוכחית?
דורון לופז, היה מרצה צעיר וכריזמטי, שלימד על ירושלים בתקופה הרומית. הרצאותיו הזכורות לי ביותר, היו אלה שהתמקדו בירושלים, בתקופת חורבנה.
אחד מהנושאים בהם עסקנו, היה פרק הזמן הקצר, בו ירושלים נשלטה על יד הסיקריים הקיצונים, תקופה בה יוחנן בן זכאי, נואש מהמרד והמורדים והחליט לברוח מירושלים, כשהוא מתחזה כמת, מתוך שכנוע כי לירושלים אין תיקווה, ועליו להציב חזון שונה ליהדות, ביבנה שבעותה עת הייתה מחנה פליטים עלוב.
מדוע המקור ההיסטורי העיקרי שלנו לחורבן, יוסף בן מתתיהו, כלל לא מזכיר את יוחנן בן זכאי, האם מדובר בדמות אמיתית, או באגדה של חז"ל?
סווגיה אחרת, שעלתה בהרצאות לופז, ובה עוסק ספרו, היא השאלה, האם טיטוס, שרף את ירושלים ובית המקדש, כחלק מתוכנית הכיבוש, או שמדובר באירוע מתגלגל שיצא משליטה בעת המלחמה? האם ניתן להסביר את מראה המנורה בשער טיטוס שבבסיסה נראה פגאני, וכלל לא דומה למנורה כפי שאנו מכרים מהממצאים הארכיאולוגים?
לופז, ניתח לשם כך מקרות היסטוריים, חלקם עלומים, שהותירו כיתה שלמה משתאה, שלבסוף פרצה במחיאות כפיים, לעצם ברק ההיסטוריון שהופגן במהלך הרצאתו.
פעם העיסוק בחורבן, היה תרגיל תיאורטי, שברקע שלו עמדה שאלה אפוקליפטית. האם כעת חורבן בית שלישי, הוא מושג ממשי? היום לאחר השבעה באוקטובר, המושג מלחמת אחים, וחורבן הבית, גלות וגולים בתוך ארצם, חטופים ואזרחים המשלמים את מחיר המלחמה ומעל הכל טראומה שמנכיחה את המושג שואה, הפכה לוודאות?
מה ניתן ללמוד מההיסטוריה על המציאות שלנו, והאם בכלל ניתן ללמוד ממנה באופן שעשוי להעניק לנו תובנה לגבי החיים המיוסרים שלנו בהווה?
אל ספרו של דורון לופז, יהודה השבויה רומא והיהודים לאחר החורבן, צללתי מספר שבועות לפני הטראומה של אוקטובר, אך כעת החלטתי לכתוב את הביקורת, בצילה של הטראומה הכואבת, ההופכת להיות יותר ויותר מכבידה.
לופז, מעלה בספרו מספר סוגיות מעניינות, האם יש לראות ביוסף בן מתתיהו, מחבר קדמוניות היהודים, המשמש המקור ההיסטורי העיקרי, לתיאור חורבן ירושלים, מקור אמין? הוא בהחלט לא שולל אותו כאחדים מההיסטוריונים, שטענו שבן מתתיהו, ניסה בעיקר לרצות את טיטוס. לופז, טוען שיש להתייחס אליו בצורה ביקורתית, המאפשרת לקבל חלק מתיאוריו כאמינים.
אחד המקורות המעניינים, אם כי הידועים, הוא שימוש במטבעות, יהודה השבויה כמקור היסטורי, באמצעותם יהודה מיוצגת בשני ייצוגים, האחד הוא הדקל והשני הוא האישה השפופה, או הכפותה, למרגלות הדקל. הטענה המעניינת, היא כי דווקא ייצוגה של יהודה, לא באמצעות כלי נשק, אלא באמצעות דקל, משמעותו כי היהודים אומנם נוצחו, אך הם לא היו אויב מסוכן. טענה מפתיעה מול הנרטיב שטוען שהיהודים היו יריב משמעותי לרומאים, קביעה שמעלה תהיות לגבי השיקול הפולטי צבאי של היהודים שעמד בבסיס ההחלטה למרוד ברומאים.
טענה מעניינת, אחרת, היא מידת הפגיעה בישוב היהודי בארץ ישראל, אומנם ירושלים ובית המקדש חרבו, ישובים רבים חרבו, ויהודים נמכרו לעבדות. סקירתו הקפדנית של לופז, לגבי היישוב היהודי, מעלה כי הוא נפגע בצורה חלקית. קביעה הנוגדת למיתוס הגולה וחורבן היישוב בארץ ישראל שעוד המשיך להתקיים, כנראה עד המאה ה-6 לספירה. כך הם מיתוסים, לא עולים בקנה אחד עם ההיסטוריה.
על סוגיית המפגש בין יוחנן בן זכאי, לאספסינוס, בו ביקש רב"ז, את יבנה וחכמיה, לופז טוען, שאילו הייתה מתקיימת פגישה זאת, קרוב לוודאי, שהייתה מוזכרת במקרות הרומאים וגם אצל יוספוס, ועל כן מדובר בתמה ספרותית שמבחינה היסטורית כלל לא הייתה. קרוב לוודאי שדמותו היא ספרותית בעיקרה.
עיקר חשיבתו של מחקרו של לופז, היא בנקודת המבט הייחודית שלו על המרד והשלטון הרומאי על יהודה אחריו. בעוד שמחקרים רבים מנסים להעניק את נקודת המבט היהודית, לופז, בוחן את תקופה זאת, דרך נקודת מבטם של הרומאים ומעשיהם, תוך התבוננות בתקופה הפלווית באופן מאוזן, תקופה שהייתה שלווה לרוב תושבי האימפריה, אך לא ליהודים שראו בעוינות את הרומאים, לא כך ראו הרומאים את היהודים.
ספרו של לופז, הוא מחקר קפדני, המתבסס על מקורות רבים ומגוונים, יש לו תובנות מעניינות, ותמה מרכזית המציבה פער בין תפיסת היהודים את הרומאים, לתפיסה ההפוכה של הרומאים את היהודים. אך מגרעתו, בכך שהוא כתוב כעבודת מחקר אקדמית, שלא מונגשת מספיק לציבור הרחב של חובבי ההיסטוריה.”
