1


"אז ביי, אמא," אמרה רמה לאמא שלה, שעמדה בפתח הבית ונופפה לה לשלום.
"שיהיה לך בהצלחה, חמודה!"
אמא של רמה ניסתה להסתיר את ההתרגשות שבקולה אבל לא לגמרי הצליחה, ורמה הבינה בדיוק לָמה היא מתרגשת. היום, יום שלישי, האחד בספטמבר, היא עמדה להתחיל שנת לימודים חדשה בבית ספר חדש, שהיה אחת הסיבות העיקריות שבגללן הן עזבו את כל החיים שהכירו עד כה ועברו לגור כאן במָנוֹר.
"תודה!" קראה רמה, שכבר הגיעה לשער שבתחילת השביל של הבית. היא לא סובבה את ראשה לאחור, כדי שאמא שלה לא תראה על פניה שגם היא מתרגשת. מתרגשת מאוד, וגם קצת חוששת.
השער נטרק מאחורי רמה, והיא העלתה על כתפה את רצועת התיק החדש שהן קנו לכבוד היום הזה, היום הראשון של לימודיה בתיכון "מָנוֹרטֶק". התיק היה יקר מאוד, ורמה התחרטה שבחרה בו ברגע שראתה את תווית המחיר, אבל אמא שלה התעקשה לקנות לה אותו. התעקשה שרמה תהיה מאושרת ככל שרק אפשר. שהשנה הזאת והמקום החדש הזה יהיו מוצלחים ככל שרק אפשר.
רמה פנתה שמאלה ברחוב המוקף עצים, לכיוון בית הספר מנוֹרטק. רק אתמול היא היתה שם, בפגישה של תלמידי הכיתה החדשה שלה, כיתה ט'2, עם המחנכת חגית, אבל היום זה היה אחרת. היום היה היום הרשמי הראשון של חייה החדשים.
המרחק לבית הספר לא היה רב — עשר דקות הליכה, אולי אפילו פחות — והיה נעים בחוץ, כאילו גם מזג האוויר רצה שהכול יהיה מושלם. בכל מקרה, רמה שמחה מאוד שהיא לובשת ג'ינס קצרים. בבית הספר הקודם שלה היה אסור לבוא במכנסיים קצרים, ואחד הדברים הראשונים שמצאו חן בעיניה במנורטק היה העובדה שאין קוד לבוש. "אנחנו סומכים על התלמידים שלנו שיתלבשו כמו שצריך," אמרה המנהלת בשיחת ההיכרות שערכה איתה ועם אמא שלה לפני שבועיים, כשעברו סוף־סוף לבֵיתן החדש במנור. "ובינתיים זה עובד לנו לא רע," היא הוסיפה בחיוך נעים.
עכשיו, עם התיק החדש, הג'ינס הקצרים והחולצה הוורודה שבחרה אתמול בערב — אחרי התלבטויות — רמה כבר הגיעה לרחוב של בית הספר.
"אחלה תיק," אמרה מישהי מאחוריה, ורמה הסתובבה וראתה את בר ואיה, השתיים שנראו לה הכי נחמדות מכל התלמידות של ט'2 שהכירה בפגישה אתמול.
"תודה," אמרה רמה בחיוך, ובפעם הראשונה הרגישה שבאמת יש סיכוי שהיום הזה יהיה מוצלח. היא נעמדה לצדן, והשלישייה התקדמה יחד לכיוון שער בית הספר. אם מישהו מהצד היה מסתכל עליהן, הוא לא היה מנחש לעולם שהן לא חברות ותיקות מילדוּת, לא היה מנחש לעולם שאחת מהן הגיעה ליישוב רק לפני שבועיים ופגשה את שתי האחרות רק אתמול.
בשער בית הספר עמדה ריקי, המנהלת, ליד בִּיתן השומר, ובירכה אותן לשלום בשמן. "בוקר טוב, בר, את נראית היום מלאה מרץ. ואיה, אני רואה שהסתפרת — ממש יפה לך! ושלום, רמה. אני מקווה שיהיה לך יום נהדר."
רמה לא ענתה אלא רק חייכה. עדיף לחייך ולא להגיד משהו מיותר. בר ואיה דיקלמו יחד, "בוקר טוב, ריקי", ומיד אחר כך אמרה בר, "בואו נמהר, אנחנו רוצות לתפוס מקום טוב בַּמְליאה."
"מְליאה?" רמה לא לגמרי הבינה לְמה הכוונה.
"כן," אמרה בר, "ככה קוראים במנורטק לאסיפות של כל התלמידים."
"נו, בואי כבר," אמרה איה לבר, ובינתיים תפסה בכף ידה ומשכה בה. רמה חששה לרגע שאיה ובר יתרחקו ממנה בריצה ובזה יגיע הסוף לשלישייה הקטנה שלהן. אבל לא, איה שלחה אליה מבט ואמרה גם לה, "בואי, רמה, בואי מהר, שנצליח למצוא מקום בשורה הראשונה באודיטוריום."
רמה לא ממש הבינה מה זאת המליאה הזאת ולמה איה ובר כל כך רוצות לשבת בשורה הראשונה באולם, אבל היא בכל זאת התחילה לרוץ יחד איתן לכיוון הבניין הראשי של בית הספר.
מתברר שהן לא היו היחידות שרצו לשבת בשורה הראשונה. בית הספר לא היה גדול — למעשה הוא היה ממש קטנטן, פחות משלוש מאות תלמידים, כמו שאמרה ריקי המנהלת לרמה ולאמא שלה בפגישת ההיכרות. שתי כיתות בכל שכבה מ־ט' עד י"ב, מקרה נדיר של בית ספר שהוא לא אזורי אלא מיועד רק לתלמידי היישוב. הקוטן של בית הספר והאינטימיות שמאפשרת להעניק תשומת לב לכל תלמיד הם הסיבה העיקרית להישגים המרשימים של התלמידים, הסבירה ריקי אז בפגישת ההיכרות, ואמא של רמה הינהנה במרץ, כי זאת היתה הסיבה העיקרית גם להחלטה שלהן לעבור למנור. כדי שרמה תלמד בבית ספר טוב ואפילו מצוין, בית ספר שמתאים לה וליכולותיה.
אבל עם כל הקוטן והאינטימיות, רמה הרגישה עכשיו שאלפי תלמידים מסתערים על שתי הכניסות לאודיטוריום, יורדים בריצה במדרגות ומנסים למצוא לעצמם מקום בשורות הראשונות. למה? מה הולך להיות במליאה הזאת?
האודיטוריום נראה חדש ומפואר, כמו כל בניין בית הספר, שהיה שונה מאוד מהמבנה העייף והמתקלף שהיא למדה בו בתל אביב. רמה נדחסה בין התלמידים שפנו לעבר המדרגות היורדות לבמה מצד שמאל של האודיטוריום, והציצה לעבר הכיסאות שבאזור הקהל, המרופדים בקטיפה כחולה. היא ניסתה להסתכל על הבמה, אבל ראשים של תלמידים הסתירו לה אותה. היא ראתה רק את כרזת הבד הגדולה שהיתה תלויה גבוה מעל הבמה: "הקהילה במקום הראשון". כן, זאת סיסמת בית הספר והסיסמה של היישוב, נזכרה רמה. המנהלת הדגישה את הסיסמה הזאת כמה פעמים בשיחת ההיכרות, והסיסמה גם התנוססה בראש אתר האינטרנט של בית הספר. איה ובר הצטופפו משמאל לרמה עם התיקים על הגב, ומהר מאוד הזרם האנושי שעל המדרגות נתקע ולא זז. ילדים צעקו לאחרים שיזוזו כבר, ילדים שכבר הצליחו להתיישב קראו לחבריהם שיבואו מהר כי הם שומרים להם מקום, וכל האודיטוריום כולו היה מהומה אחת גדולה, מהומה קולנית וצפופה ומעיקה.
רמה מתחה את ראשה כדי לנסות לראות את הבמה, שנדמה שאליה כולם רצו להגיע. היא כמעט ציפתה לראות ציוד של מופע רוק — מיקרופונים, ציוד הגברה, גיטרות שמחכות על סטֶנדים עד שיבוא מישהו שינגן בהן — כמו שראתה בהופעה האדירה בפארק הירקון שהלכה אליה עם חברותיה מבית הספר הקודם בתחילת הקיץ. מה איתן עכשיו? אצלן זו בטח סתם התחלה רגילה של שנת לימודים, הכיתה האחרונה של חטיבת הביניים, לא הכיתה הראשונה בתיכון כמו כאן במנור. כאן הכול היה אחרת, כך שרמה באמת לא היתה מתפלאת למצוא על הבמה ציוד של מופע רוק. אבל לא, היתה שם רק במת עץ רגילה — חדשה ומבריקה אבל רגילה לגמרי — עם דוכן נואמים כמו זה שכל מנהל או מנהלת בית ספר אוהבים לדבר מאחוריו.
"אַת רמה, נכון?" שאל מישהו מאחוריה, קרוב מאוד לאוזן שלה, כנראה כדי לגבור על הרעש. רמה סובבה את ראשה. זה היה קשה, כי מרוב צפיפות, גופה לא היה יכול להשתתף בסיבוב, אז ראשה היה צריך לבצע סיבוב של כמעט 180 מעלות. אבל אז השואל הצליח לרדת מדרגה אחת ונעמד מימינה. גבוה מאוד, ראש מלא תלתלים, קצת נמשים, מין חצי חיוך שרמה לא הצליחה לפענח. היא ראתה אותו אתמול בפגישה הכיתתית, אבל לא זכרה איך קוראים לו. היא היתה די בטוחה שבמהלך כל הפגישה עם חגית, המחנכת, הוא לא אמר מילה.
"אֶה, כן," אמרה רמה, כאילו בעצמה לא היתה בטוחה איך קוראים לה, ובינתיים הסתכלה שמאלה וחיפשה בעיניה את בר ואיה, אבל הן נעלמו. כנראה נדחקו בין הילדים שעל המדרגות ופילסו לעצמן בכוח דרך למטה.
"אני איתמר," אמר המתולתל הגבוה, ואז הרים את זרועו והצביע ימינה, עמוק לתוך האודיטוריום. "הנה, בשורה ההיא שם יש שני מקומות, בואי ניכנס."
הוא הסתובב ימינה לכיוון הכיסאות, ורמה שמה לב שתיק הגב שלו קטן מאוד ונראה די ריק. ואז הוא נתחב מעבר לברכיים של הילדה שישבה בכיסא הראשון בשורה, וסובב אל רמה את ראשו במבט של "בואי אחרי". רמה הסתכלה לעבר המדרגות שבמורד האולם בניסיון לראות את בר ואיה, אבל הבינה שזה כבר אבוד, הן נעלמו סופית. בהיסוס ובלי חשק רב היא נכנסה אחרי איתמר לשורת הכיסאות, שהיתה בערך באמצע האודיטוריום. אחרי שנדחסו בין הילדים והילדות שכבר ישבו שם, הם התיישבו סוף־סוף בשני המקומות הפנויים שאיתמר מצא.
התיישבו ושתקו.
"לא היה עדיף שנשב בשורות הראשונות?" היא שאלה כעבור כדקה, אולי פחות. היא שנאה שתיקות.
"למה?"
"אני לא יודעת," אמרה רמה במבוכה קלה. "הבנתי שכולם רוצים לשבת בשורות הראשונות."
"הם רוצים לשבת קרוב ליצור הזה, אבל באמת שאין שום סיבה להתקרב אליו." איתמר עיווה את פניו בחיוך לא נעים. לרמה לא היה מושג על איזה יצור הוא מדבר, אבל היא לא הספיקה לתהות יותר מדי, כי איתמר פנה אליה ואמר, "הבנתי שגרת קודם בתל אביב."
"כן," ענתה רמה בפשטות.
"אני פשוט לא מבין למה בנאדם שפוי מחליט לעזוב את תל אביב ולעבור לגור בחור הזה."
רמה ניסתה לחשוב על תשובה שתהיה שנונה אבל מנומסת, ושוב לא הספיקה, כי איתמר נעץ בה מבט מרוכז ואמר: "שמעת פעם על כלא רָמוֹן? אז יופי, כי עכשיו הגעת לכלא מָנוֹר. ברוכה הבאה."