דמעות


הייתה שם ציפור שהובהלה ממחבואה בשדות החיטה, שנעלמה במשק כנפיים ערפילי אל מול השמש, ואז ירייה והיא נפלה לארץ. אבל זו לא הייתה ציפור. זו לא הייתה ציפור וזה לא היה בשדה חיטה, אבל עוד אי אפשר להבין מה זה כן היה.
איך אוכל לספר לכם על המלחמה הזאת? איך אוכל להוציא את הדברים מפי? אם אספר לכם הכל בבת אחת — בהתחלה קרה כך ואז כך, והאנשים האלה מתו ואלה חיו ואז זה נגמר — לא תאמינו לי. לפעמים אני תוהה אם הדברים אכן קרו. האם זו אני? הילדה הזאת, האם זו אני? באמת הייתי שם? באמת ראיתי את כל זה קורה? במלחמה הכל היה לא טבעי ולא אמיתי. עטינו מסכות ודקלמנו שורות שאינן שלנו. זה קרה לי, ועם זאת, אני עדיין לא מבינה איך זה בכלל קרה.
אז עליי לספר לכם לאט. לאט, ולוודא שהכל בהיר ונהיר. אתחיל בהתחלה, כי זה התחיל לפני זמן רב כל כך.
לפנים, לפני שהייתה ״פולין״, העצים בכו כשנפלו אל הוויסלה. הנהר העצום נשא את העצים צפונה אל תוך הים הבלטי וערבב את דמעותיהם במי הים. מאות שנים חלפו, והדייגים על שפת הים צבאו על החוף בבקשם דמעות אלה — הן היו לפנינים זהובות של ענבר שנשטפו והוחלקו על ידי הגלים. מביזנטיון, מרומא, מהערבות ומארץ הקודש הגיעו הסוחרים צפונה בשביל הענבר שהשמש בליבו. בעת ההיא האבירים הטבטונים שטפו כסופה את פולין ואסרו את המסחר בענבר. איש לא יכול עוד לקנות את אבני החן, אלא מן האבירים הגרמנים האלה, ומבריחים פולנים הוצאו להורג בטירת מאלבּוֹרק.
כאשר הגרמנים הסתערו פעם נוספת על פולין, בשנת 1939, שוב חזרנו להבריח. אלא שהפעם לא הברחנו ענבר. אלה היו דמעות מסוג אחר.