“#
מוריארטי היא סופרת שעלילותיה משטות בקורא(ת). קל לראות בה סופרת פופולארית הכותבת עלילות חביבות ומעניינות – כולן על גבול האסור. לעתים על הגבול הדק שבין המציאותי לרומנטי. היא וסיפוריה אמנם ממוקמים באוסטרליה הרחוקה אבל הנושאים בסיפוריה והערכים שהיא מביעה מוכרים לכל אדם החי בעולם המערבי. סיפורים על אנשים שבעים, הנתקלים במציאות שלא היתה חלק ממה שתכננו. הם הופכים קורבן לשאפתנות, לצרכנות הבלתי מרוסנת, לחיים המושלמים של אחרים, הנשקפים אליהם מהרשתות החברתיות. הם רוצים את מה שיש לאחרים ומה שיש להם לא טוב מספיק.

הספר הזה מוזר. מוריארטי המציאותית בדרך כלל נפלה פה קרבן לרצון שלה להפתיע ולהתמכרותה לטוויסטים. עד החצי הספר מתנהל לפי הכללים המוכרים בספרים: תשתית העלילה מונחת, הדמויות עושות היכרות עם הקורא, השימוש שעושה מוריארטי באירונייה בתיאור דמויותיה אינו גורם לך לחשוב שהיא מאסה בדמויות או בסיפור. בערך ממחצית הספר והלאה היא משתגעת ומשסה חלק מדמויותיה באחרות, וסבלנותה של הקוראת נמתחת כמעט עד הקצה.
הסיפור עוסק בתשעה אנשים, זרים זה לזה, שמגיעים למין "חוות-בריאות", לעשרה ימי "ניקוי רעלים". קצת שימוש בז'רגון "בריאות" כשמתכוונים בעצם לשינוי המראה שיביא גם שינוי בחיים המשמימים/עצובים/תקועים שיש לצרכני מקומות מסוג זה. המקום מבודד, יפה באופן כמעט מושחת, כולל שטחים מטופחים, מעיינות חמים, ספא משוכלל... וגם אנשים בתוך גן העדן הזה.

בדרך כלל מסריה של מוריארטי מוצפנים היטב בסיפור, מתוחכמים ובעלי גוונים שונים, לא שחור-לבן. בסיפור הזה מצאתי את עצמי מרוחקת מהדמויות. לא רק בגלל עליבותן ונכונותן לבלוע מוסכמות בלי מחאה, אלא גם כי התרשמתי – ואולי אני חיה באשלייה - שלא יכול להיות יקום בו הייתי שם, בנעליהן. נראה לי שאין דבר המחבל ביכולת ההזדהות של קורא עם דמות ספרותית, יותר מתובנה מהסוג הזה.”

“קצת לפני שהגעתי לאמצע הספר נכנסתי לפה, לסימניה, על מנת לקרוא ביקורות ולראות מה חשבו עליו.
זה הספר הראשון שאני קוראת של ליאן מוריארטי (את הסדרה "שקרים קטנים גדולים" הנפלאה ראיתי בלי לקרוא את הספר) ולא ידעתי מה סגנון הכתיבה שלה.
על פי הביקורות פה היה נראה שלקראת אמצע הספר הוא תופס כיוון קצת לא הגיוני והופך בעצם להיות קצת הזוי ופחות איכותי.
אני יכולה להבין, עכשיו כשסיימתי אותו, למה הם התכוונו אבל אני חייבת להגיד שלולא זה הספר היה לטעמי יותר מידי משעמם.
היה חייב משהו שינער אותו ולטעמי זה די הצליח.

סיפורם של תשעה אנשים אשר מתכנסים בחוות בריאות קיצונית למשך 10 ימים על מנת לבצע שינוי מהותי בחייהם. כל פרק מסופר מנוקדת מבט של אחד מהם ויחד עם נקודת המבט של מנהלת חוות הבריאות ועובדים שלה אנחנו נחשפים לתמונה המלאה: גם מבחינת חייהם הפרטיים והסיבות שהביאו אותם לשם וגם מבחינת כל מה שקורה שם בתהליך הקיצוני שהם עוברים (צומות, שייקים, גמילה מטלפונים, מדיטציות וכו).
חלק מהתשעה אנשים האלה הם משפחה שעברה טרגדיה... זוג בקשיי נישואין... אמא חד הורית נבגדת וכו'.
השיטה שכל פרק מגיע מנקודת מבט אחרת היא דרך נהדרת להכיר דמויות וגם סגולה לקריאה מהירה של הספר. הדפים רצים. הסקרנות נשמרת.
אז נכון שיש איזה רמת קיצוניות שהסופרת לוקחת את הארוע בשלב מסויים אבל לטעמי זה היה בדיוק דוושת הגז שהספר היה צריך ואת 100 העמודים האחרונים קראתי בנשימה אחת.”

“ספר נפלא. כתוב מנוקדות מבטם השונות של המשתתפים והעובדים בחוות בריאות מיוחדת במינה בחור נידח באוסטרליה. כל אחד ומחשבותיו, כל אחד וסגנונו וכל אחד והדעות הקדומות שיש בו. האורחים הגיעו כדי לעשות שינוי. אולי זה לא השינוי שאליו הם מצפים, אבל הוא שם, הוא קיים. הם מתקרבים אחד לשני מתוך המצב הביזארי שאליו הם נקלעים ובכך לומדים לראות את העולם ממקום אחר, מנקודת מבטו של מי שיושב לצידם שלפני רגע היה להם כזר מוחלט. הם הגיעו לחווה כל אחד וסיבתו והם יוצאים ממנה שונים, לא בהכרח בדרך שבה הם תיארו לעצמם.
הספר מאוד משעשע, הכתיבה נהדרת וזורמת עם המון הערות סרקסטיות שמגיעות בול בזמן. היו דמויות שאהבתי יותר או פחות אבל זו היא החוזקה של הספר, שמציג דמויות שונות כל כך. קצת התעייפתי מכל הקפיצות האלו ומהכאוס לקראת הסוף, אבל עדיין, נהניתי מאוד וקראתי בשקיקה.
מומלץ!”

“מטורף....
עד אמצע הספר, מעניין ומושך בשל יכולתה של הסופרת ליצור דמויות מלאות השונות זו מזו, המתרכזות במכון רגיעה, כדי לחפש את האושר, הרוגע, והשקט הנפשי, התיקון המשפחתי, כל אחת וסיבותיה.
משלב מסויים מתחיל הספר להשתגע - תרתי משמע, הופך לבלתי אמין ומגוחך, עד אשר התחלתי לדלג על עמודים, בתקוות שווא לשינוי לטובה בהמשך.
אולי זו אזהרה לאלו המוכנים מרצונם החופשי, לתת גופם ונפשם בידי שרלטנים!!”