"יום אחד, נעתרה להזמנתי להיפגש בשבת אחר הצהריים, בין קירות הבטון הגבוהים והאפורים של אנדרטת חטיבת יפתח. "אגיע בארבע", אמרה ונמוגה אל עולם הקסם והאהבה שהקיף אותה תמיד. במשך סוף השבוע
כולו, עסקתי בחישוב המרחק מביתי ועד למקום המפגש ובמשך הרכיבה על אופניו של חבר, שהואיל להשאיל. חששתי שאאחר ולו בדקה. עם זאת, לא רציתי להקדים ולהראות להוט מדי. להוט בעיני מי? יתכן ובעיני ארבע רוחות השמיים שחייכו והחליקו כף למראה הנער המאוהב, שהגיע ותלה את מבטו המיוסר בכביש ממנו הייתה אמורה לעלות ולהופיע מלכתו הבלתי מעורערת. אלף פעם רציתי לשחרר ולעוף משם. כל פעם חששתי שאחמיץ את הרגעים הקסומים איתה. לבסוף, ירדה החשכה".
היום, כאשר המחבר, ישראל שור, מביט באהבה ובוחן אותה, הוא לא מצליח לראות בה את מה שראה באותם ימים. סופסוף הוא הבין, שמי שחושב את המחשבות המלחיצות הוא ראשו. סוף סוף הוא הבין, שמי שפגוע וכועס על העבר הוא הרגש שלו. סוף סוף הוא הבין, שמי שחווה את כאב הלב הוא גופו. משום שכולם קשורים אלה באלה, כשאחד מהם נופל לבור, הוא מושך את כולם אחריו.
בספרו מעלה שור, בין היתר, גם רבות מתובנות חייו, כגון זו על אהבה. ביד אמן הוא משלב אותן בסיפורים קצרים. בכתיבה ישירה ומדויקת משתף שור את קוראיו במחשבות, רגשות וההארות שהפציעו במהלך מסעו ומוביל אותם בדרכו אל לבו של כל סיפור וסיפור. בעודו משוחח עם קוראיו בגובה העיניים, הוא הופך להם חבר לחיים. יתכן ויהיו קוראים שיחשבו את אותן המחשבות. יתכן ואותם קוראים ירצו שגם הקרובים אליהם, ההורים, בני או בנות הזוג והילדים, יקראו את הסיפורים וסופסוף יבינו את מה שהם רצו לומר כל חייהם.
זהו ספרו השלישי של ישראל שור. ספר הילדים שכתב, "לאיתי אין אבא", ראה אור בשנת 1997, רומן פרי עטו, "שלוש פרידות", ראה אור בעברית ובאנגלית בשנת 2015.